מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייתי מטורקיה לישראל

תמונה בתחילת השיעורים.
תמונה של כל האחים.(אני התינוק באמצע)
כך התחלתי את חיי בארץ ישראל

שמי יעקב טל. נולדתי בטורקיה בשנת 1941 ועליתי עם משפחתי ארצה בשנת 1948. בילדותי גדלתי ביהוד וכיום אני גר בהרצליה עם משפחתי האהובה. שתי בנותיי גרות אחת בנתיב העשרה ואחת בשדה בוקר.

הסיפור שלי:

נולדתי בטורקיה באיזמיר. שם למדתי בבית ספר יהודי, אך רק בכיתה א'. החל מהמאה ה-17 קהילת היהודים באיזמיר הייתה אחת הגדולות והחשובות באימפריה, אך היא החלה להידלדל במאה ה-19 ורבים עלו ממנה לישראל. באיזמיר היו לנו חיים מאושרים, למרות שמידי פעם הרגשנו סממנים של אנטישמיות.

סיבת העלייה שלי ארצה עם הוריי הייתה אך ורק ממניעים אידיאולוגיים וציונים. בבית הינו שרים שירים לדוגמה: פה בארץ חמדת אבות. היינו קוראים פרסומים על ארץ ישראל ובכל ארוחת שבת היינו מקשרים את פרשת השבוע למקומות ולאירועים בארץ ישראל.

אף אחד לא הכריח אותנו לעזוב, אבל עם הקמת המדינה, שום דבר לא יכול היה לעצור אותנו מלעשות עלייה. כשהייתי בן 7 עלינו ארצה כל המשפחה, אבי אמי וארבעת האחים. אחותי ואחי עלו לפנינו ארצה – אחותי עלתה בנפרד ברכבת דרך סוריה ולבנון ואחי הגדול באנייה. היציאה שלנו מטורקיה הייתה ללא אישור יציאה וללא הגעה ישירות לארץ ישראל, האנייה בה שטנו כביכול הייתה אמורה להפליג לאיטליה.

את הדרך ארצה עשינו עם אניית משא שבדרך כלל הובילה פרות ופחם. השייט היה אמור לארוך שלושה ימים ובפועל, ארך שבוע ימים. היות והאנייה הייתה אניית משא לא היה לה קער* (מבנה חרב של אנייה כדי ליציב את האנייה) ולכן כל גל קטן טלטל אותנו. כמובן, היות וזאת הייתה אניית משא לא היו חדרים או מיטות לשינה וישנו בדרגשים שנבנו למסע הזה. הרוב המוחלט של העולים הרגישו לא טוב והקיאו בכל מקום.

כשהגענו ארצה לנמל חיפה אחרי שייט ארוך מאוד, קיבל את פנינו נשיא המדינה דאז חיים ויצמן וההרגשה הייתה מאוד מיוחדת ומרגשת.

מנמל חיפה העבירו אותנו למעברת אגרובנק שבחדרה. המעברה הוקמה במקומו של מחנה הצבא הבריטי לשעבר ועל שמו היא קיבלה את שמה. בתקופה זו שהו 13,000 עולים במעברה. אנחנו שהינו שם במשך חודש ימים, מתוכם שבועיים שהינו באוהל, 8 נפשות בחורף קר וגשום. לאחר מכן שדרגו לנו את המגורים והעבירו אותנו לצריף של חדר אחד עם שירותים ציבוריים ששירתו 20 צריפים כמו שלנו.

אבי, אברהם אלטלף, שידע עברית ולכן הוא היה פעיל ותווך בין העולים והשלטון. היינו אמורים לעבור לגור בירושלים, אבל בגלל שהוא שירת את שאר העולים לא עלינו למשאיות בזמן, ובמקום זה שלחו אותנו ליהוד. שם המשיך אבי להיות מעורה בקהילה ועם הכרזת הישוב כישוב יהודי, הוא הפך להיות ראש המועצה הראשון במקום בשנת 1951. אבי פעל רבות לפיתוח יהוד ולפיתוח החינוך- הוא פעל לחיסול העבודות היזומות ולייסודו של אזור התעשייה. בתקופה זו אזור זה פרח וסיפק עבודה לרבים מתושביי יהוד. כיום, נקרא הרחוב הראשי באזור התעשייה על שמו.

בגלל מספר הילדים הנמוך שהיה בשנת העלייה, למדנו בבית הספר שתי כיתות ביחד (לדוגמא: כיתה ב' וכיתה ג'). אני התחלתי ללמוד פה בישראל בכיתה ב', בגלל שאת כיתה א' עשיתי בטורקיה.

תמונה של משפחתי

תמונה של המשפחה לפני עלייתם של אחי ואחותי ארצה בנפרד לנו.

הבית בו גרנו, היה בית של הערבים שגרו בו וכשעזבו, אנחנו נכנסנו אל הבית שנחשב לרכוש נטוש. בשנה הראשונה, עדיין לא היו חלונות בבית ועברנו את החורף הקשה ללא חלונות. עד היום, אחותי הגדולה, רחל מתגוררת בבית זה.

אהבתי לארץ מתבטאת בטיול לאורכה ורוחבה

העלייה שלי – זהו האירוע שקבע את כל חיי ואת אישיותי.

הזוית האישית

יעקב טל: אני שמח שנכדיי והדורות הבאים ידעו את סיפור העלייה שלי ושל משפחתי ארצה המסר שלי הוא להיות גאים במשפחה שלנו.

דניאלה: למדתי מתוך סיפור העלייה של סבא שלי, למדתי על הקשיים וגם על השמחות ועל כל מה שהיה לסבא שלי כשהוא היה בגיל שלי סיפור חייו מדגים את היכולת להתגבר גם כשקשה.

מילון

קער
מבנה חרב של תחתית האונייה המייצב אותה

ציטוטים

”"לעולם לאהוב את הארץ"“