מאגר סיפורי מורשת

עלייתי ארצה – הסתבכות ופתרון

אחרי שאמי נוכחה שלא נשאר לה איש בהונגריה, היא החליטה לעזוב ולעלות לארץ. היא הצטרפה לאחת מקבוצות הצעירים שהתארגנו  במסגרת התנועות הציוניות השונות ויצאו לדרך. קבוצות אלה נקראו הכשרות או קיבוצים. הקבוצה שהצטרפנו אליה הייתה שייכת לתנועת "דרור" ומשויכת למפא"י והקיבוץ הארצי.

בחורף 1945/46, עלינו על רכבת ועברנו מהונגריה לאוסטריה. הגבולות היו עדיין פרוצים ולא הייתה בעיה קשה לעבור מארץ לארץ בלי מסמכים ועם תשלום קטן למשמרות הגבול. הנדידה הזו אורגנה על-ידי תנועת "הבריחה" אשר מטרתה הייתה להוציא ממזרח אירופה מה שיותר יהודים, לפני השתלטות הקומוניזם ורדת מסך הברזל.

התחנה הראשונה אליה הגענו הייתה בוינה, בה היה מחנה מעבר גדול לפליטי מזרח אירופה. לא שהינו זמן רב במקום והמשכנו למחנות עקורים בגרמניה, באזור השליטה האמריקאית. במשך כמה חדשים נדדנו בין מחנה למחנה, במסגרת ההכשרה איתה עזבנו את הונגריה. מחנות העקורים הוחזקו על-ידי הג'וינט (ארגון סיוע לניצולים מיהודי ארה"ב ואנגליה), אונר"א (סוכנות הסיוע לפליטים של האו"ם, אשר מטפל היום בעיקר ב"פליטים" הפלסטינאים) והצבא האמריקאי.

לקראת קיץ 46, הסוכנות היהודית ועליית הנוער התחילו להקים באירופה מוסדות לילדים יהודים יתומים, ניצולי השואה. אמי החליטה שלטובתי עדיף שאצטרף לאחד ממוסדות אלה (עד כמה שזכור לי אני הייתי הילד היחידי  בקבוצת הצעירים אליה היא הצטרפה), אהיה בחברת ילדים אחרים ואקבל חנוך כלשהו. המוסד אליו הגעתי היה במקום בשם סטריט על-יד העיר אנסבך. זה היה מקום די קודר ששמש לפני המלחמה כבית חולים לחולי שחפת. אוכל לא היה חסר לנו, אך אספקת החשמל לא הייתה סדירה וחדרי השינה שלנו היו די חשוכים. בין החדרים חברו פרוזדורים שגם בהם התאורה הייתה דלה. אמבטיות עשינו במרתף שרק בו היו מים חמים. היו במקום גם חדרי לימוד אך היה חסרים ספרי לימוד. המקום נוהל על-ידי שליחים מהארץ. המורים היו בעיקר מורים פליטי שואה, והמדריכים צעירים שהוכשרו על-ידי התנועות הציוניות. למדנו בעיקר עברית וציונות אך גם קצת חשבון וגיאוגרפיה. במוסד זה שהיתי קיץ וחורף. כמעט שנה, עד מאי 47.

במאי 47 נודע כי האנגלים מוכנים לתת סרטיפיקטים (אישורי עליה) לילדים יתומים השוהים באזור הכיבוש האנגלי. אמי באה להיפרד ממני, הפקידה אותי בידי חברה שלה, שהייתה האחות של הקבוצה שלנו ואיחלה לי חיים מאושרים בארצנו.  עלינו על משאיות ו"הברחנו" את הגבול מאזור הכיבוש האמריקאי לאזור הכיבוש האנגלי. הגענו למקום בשם בלנקנזה, שזו שכונת יוקרה ליד העיר המבורג, על שפת הנהר אלבה. בניגוד לסטריט זה היה מקום חלומי. המוסד מוקם באחוזה של משפחת ורבורג, משפחת בנקאים יהודים מפורסמת, אשר על שמה שני אתרים בארץ – כפר ורבורג ושדה ורבורג. באחוזה היו שני בתים שקראנו להם הבית הלבן והבית האדום. בבית הלבן היו חדרי הלימוד וחדר האוכל ובבית האדום חדרי המגורים. התנאים היו ממש תנאים של קייטנה. המשכנו בלימודים, אך טיילנו גם בסביבה הנהדרת, ולקחו אותנו אפילו לשיט על הנהר.

כעבור כחמישה חדשים, לקראת חודש ספטמבר 47, הודיעו לנו המדריכים כי הגיעו הסרטיפיקטים שלנו. השמחה בין הילדים עלתה על גדותיה, סוף סוף נגיע לארץ המובטחת לבית שלנו. לקראת העלייה קבלנו בגדים חדשים וקופסת מתכת ירוקה מלאה בדברים טובים וצעצועים עליה הייתה מצוירת מפת הארץ, וכיתוב ביידיש, שאז עוד לא ידעתי לקרוא.

כשהיינו כבר בשיא ההכנות, בא אלי יום אחד אחד המדריכים והודיע לי כי מאחר ואני חשוד כחולה שחפת, עליית הנוער לא מאשרת את עליתי ואני אשלח לאישפוז בבית חולים. את הסרטיפיקט שהוצא על שמי לא יבזבזו אלא יעבירו אותו לילד אחר. לכן מאותו יום לא יקראו לי מרדכי פופר אלא משה אונגליק ואסור לי בשום מקרה להזכיר את שמי האמיתי, כי אם האנגלים יעלו על התרמית הם  יפסיקו את הנפקת הסרטיפיקטים. כל עתיד מפעל העלייה מוטל על שכמי.

הבגדים החדשים נלקחו ממני. את הקופסא הירוקה שהייתה כבר כמעט ריקה השאירו לי. תוך זמן קצר מצאתי את עצמי, משה אונגליק, במחלקת הילדים של בית חולים לניצולי שואה בברגן בלזן. בבית החולים היו ילדים מכל ארצות אירופה. הרופאים והאחיות היו גרמנים והשפה המדוברת הייתה גרמנית. למדתי לדבר גרמנית, לקרוא גרמנית באותיות לטיניות וגם באותיות גוטיות ואף אחד לא התעניין בגורלי. למעשה הייתי בריא, עזרתי לאחיות בחלוקת האוכל ובטיפול בילדים הקטנים יותר, בקרתי גם במחלקות של המבוגרים, אך אף פעם לא עזבתי את שטח בית החולים.

כך עברה שנה. בספטמבר 48, הופיעה אצלי בחורה במדים שדברה אתי בעברית והודיעה לי שהוחלט להעביר אותי לסנטוריום בשוייץ. עליתי אתה לרכבת ונסענו לעיירה דבוס בשוייץ, שם אושפזתי בסנטוריום לילדים של דר' שפירו.

אמי נדדה בינתיים בדרכי עלייה ב' (העלייה הבלתי לגלית) כשהיא בטוחה שאני כבר מזמן שוהה באחד הקיבוצים בארץ וחי חיי שגרה של ילדים. היא עברה את הרי האלפים והגיעה לאיטליה. שם היא הכירה את אבי החורג, התחתנה איתו ועזבה את ההכשרה. הזוג עלה על אניית מעפילים שהפליגה לארץ. האנייה נתפסה על-ידי האנגלים ונוסעיה הוגלו למחנות ההגליה בקפריסין, שם נולדה אחותי הבכורה. בהיותם הורים לתינוקת הם היו בין הראשונים ששוחררו מהמחנות והגיעו לארץ. אמי הסתובבה בין הקיבוצים השונים וחפשה את מרדכי פופר, אך כמובן לא מצאה אותו ואף אחד לא היה יכול להגיד לה מה קרה ואיפה אני נמצא.

עד היום אני לא  יודע איך היא הצליחה לגלות איפה אני נמצא ואיך קוראים לי. במשך שנת 49 התחלתי לקבל ממנה מכתבים בשוייץ על שם משה אונגליק. היא אפילו שלחה לי כסף, לירות ארץ ישראליות שהיו אז עוד צמודות ללירה שטרלינג האנגלי. המרתי אותם בבנק לפרנקים שויצריים והיה לי קצת כסף לבזבז.

לקראת סוף 49 הודיעו לי כי הוכרזתי בריא ואישרו את עלייתי ארצה. השלטונות השויצריים נפקו לי תעודת מסע של פליט, על שם משה אונגליק. בספטמבר 49 צרפו אותי למשפחה שוייצרית, שהיו לה שני בנים צעירים והחליטה לעלות לארץ. (היא לא החזיקה מעמד בארץ וכעבור זמן קצר חזרה לשוייץ).

הפלגנו לארץ באוניית הנוסעים "קדמה" שקיימה הפלגות סדירות בין מרסיי לחיפה. בנמל חיפה התייצבתי בפני פקיד הקליטה שהעניק לי תעודת עולה על שם משה אונגליק. הוא התלבט קשות מה לעשות איתי ולאן לשלוח אותי. לא כל יום הזדמן לו לטפל בילד בן 14 שהגיע לארץ בלי שום מסגרת וללא שום קרוב. כשאמרתי לו שאני רוצה להגיע לפרדס חנה הוא ניסה לשכנע אותי שלא כדאי לי כי בפרדס חנה יש מחנה עולים ענקי, עם המוני אנשים מכל ארצות תבל ואני אלך שם  לאיבוד. לקח לי זמן ומאמץ לשכנע אותו כי אמי ואבי החורג מחכים לי ליד שער הנמל והם גרים בפרדס חנה. לבסוף הוא השתכנע ורשם בתעודת העולה שלי שאשלח לפרדס חנה – פרטי.

אמי נהגה בחוכמה ורשמה במרשם התושבים בפרדס חנה שיש לה עוד בן שקוראים לו מרדכי פופר. כך שכשהגעתי  נפקו לי מיד תלוש רישום על שם מרדכי פופר. משער נמל חיפה יצא עולה חדש בן 14 בשם משה אונגליק ונעלם בלי להשאיר עקבות. בפרדס חנה נולד צבר בן 14 בשם מרדכי פופר.

מאז שהגעתי ארצה מחקתי את כל זיכרונותי, כאילו שלא הייתי חי לפני גיל 14. אבל כשהייתי כבר בשנות ה-40 לחיי שמעתי יום אחד בטלוויזיה ראיון עם הגברת ראומה וייצמן שהייתה אז אשת הנשיא עזר וייצמן. בראיון היא הזכירה שאחרי השואה, כשהיא הייתה עוד נערה צעירה בשם ראומה שוורץ, היא הייתה מדריכה של ילדים ניצולי שואה במקום שנקרא בלנקנזה. השם הזה, שהוא שם לא נפוץ ולא מוכר הדליק לי נורה אדומה בראש – גם אני הייתי בבלנקנזה! הזיכרונות התחילו להתעורר.

אחד הבנים שלי, ששהה בגרמניה גילה עניין בהיסטוריה שלי. הוא מצא את המקום בבלנקנזה, הוא היה מוסד הילדים ומצא שעל תולדות המקום נערך ספר בשם "דובדבנים על האלבה". חיפשתי את הספר ורכשתי אותו. להפתעתי גיליתי שבספר ראומה שוורץ מזכירה את המקרה שלי באחד המכתבים שהיא כתבה להוריה בארץ. אמנם שמי לא מוזכר אבל היא כתבה כמה שהיא נפגעה מיחס הפקידות לילד שברגע האחרון מנעו ממנו את העלייה. הגילוי ריגש אותי מאד וכתבתי מכתב לעורך הספר, חבר קיבוץ גבעת ברנר, בו ספרתי את עיקרי המעשה. כעבור כמה ימים קבלתי מכתב מבית הנשיא בו הגברת ראומה וייצמן מזמינה אותי לביקור בירושלים. מסתבר שילדי בלנקנזה שנקלטו בקיבוצים שונים עם עלייתם ארצה בשנת 47,  קיימו במשך השנים קשר רצוף ביניהם ובין הגברת וייצמן וקיימת התארגנות של "ילדי בלנקנזה". מאז גם אני בקשר ונפגשתי כבר מספר פעמים עם אלמנת הנשיא עזר וייצמן.

‏10.11.2017

קישור לסיפורי: שואת יהודי בודפשט בעיניו של ילד

הזוית האישית

כמספר אהבתי לראות את ההקשבה והתעניינות של המתעד. כמתעד התעניינתי והתעמקתי מאוד בסיפור של המספר.