מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייתה של סבתא חיה לארץ ישראל

נכדתי האהובה נגה ואני
אני בילדותי
סיפור עלייתה לארץ כחלוצה בתנועת נוער יהודית

מוקדש לסבתא רבתא שלי חיה רוטשטיין לבית מרקוביץ. סבתא חיה הייתה אימה של סבתי יפה קליינר. אני הנינה שלה. בחרתי לספר מתוך סיפור חייה את סיפור עלייתה לארץ כחלוצה בתנועת נוער יהודית.

יפה ואמא חיה

חיה נולדה בעיירה קטנה בשם איגליה ששכנה באזור הקרפטים במדינת צ'כוסלובקיה (צ'כיה). באזור התגוררו גם תושבים נוצרים. בדרך כלל, חיו בשלום ולא התערבו אלה בחיי אלה. האנטישמיות החלה לבוא לידיי ביטוי רק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

משפחתה מנתה ארבע עשרה נפשות שישה בנים ושש בנות. ארבעה מהילדים מתו בגיל ילדות בגלל מגפת האבעבועות השחורות באזור שהתחוללה בשנת 1916.

העיירה איגליה הייתה מוקפת הרים ויערות וביניהם זרמו נהרות ומפלים. פרנסתה של המשפחה הייתה תחנת קמח וחלק מהמשפחה התפרנסה מתעשיית העצים. החיים בעיירה היו חיים דתיים מלאים. חיי המשפחות היהודיות היו סביב בית הכנסת, בית המדרש, המקווה והחגים. הילדים למדו ב"חדר" עד גיל 13 ולאחר מכן יצאו לעבודה. הבנות עזרו בבית והבנים עזרו בעבודות המשק השונות. שפת הלימוד ב"חדר" הייתה ביידיש בלבד והיא כונתה "לשון קודש". שפת הדיבור הייתה הונגרית וצ'כית.

העיר הגדולה באזור הייתה מונקץ'. הגישה מהעיר לכפרים הייתה קשה מאוד, בעיקר בחורף ובעת השלגים. סבתא חיה נהגה לספר כי לנסוע לעיר הגדולה היה מבצע בפני עצמו. היו נוסעים בעגלות עץ או מגררות שלג במשך כמה ימים, חוצים נהרות ברפסודה וכל זה כדי להגיע לתחנת הרכבת שאיתה נסעו במשך עוד שלושה ימים כדי להגיע לעיר הגדולה. לסבתא חיה הייתה אחות נשואה במונקץ' וכדי לבקר אותה היו נאלצים להיטלטל בדרכים קשות מאוד.

עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה החיים היו שלווים ונוחים. היה מזון בשפע מתוך כל הגידולים החקלאיים באזור. בגלל היערות באזור לא חסרו עצים לחימום הבתים ואנשים חייו בביטחון גם בחורף.

 

שיר ששרו על ה"חדר"                 תרגום ביידיש

חדר קטן צר וחמים                      אופין פריפעטשיק ברענט

על הכירה אש                             א פייערל

שם הרבי עם תלמידיו                  און  אין שטופ איז הייס,

לומדים אלף בית…                      און דער רבי לערנט

.                                                קליינע קינדעלעך

.                                                דעם אלף בית….

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החלו להתגלות באזור סימני אנטישמיות שלא היו מוכרים עד אז. היהודים הואשמו בהאשמות שונות והיו התנכלויות כלפיהם. גם השכנים הנוצרים החלו להיות עוינים אליהם, והחלו להיות הוראות שונות כלפי היהודים. בין היתר חייבו את הבנים להתגייס לשירות הצבא האוסטרו-הונגרי. היהודים חיפשו דרכים להשתמט מהשירות הצבאי. היחס אליהם בצבא היה משפיל ביותר. לא ניתנה להם אפשרות לשמור כשרות ושבת ועבורם זה היה גרוע מכל. היו בחורים שברחו והסתתרו ביערות, היו שפגעו בעצמם באיברים שונים כדי להיחשב נכים והיו שרשמו את שמות הבנים בשמות הבנות. במשפחה של סבתא חיה שניים מהבנים נלקחו לשרת בצבא. אח אחד נעלם במלחמה ואיש לא ראה אותו יותר. האח השני שב מהמלחמה  לאחר שהיה בשבי הרוסי ולאחר מכן נספה בשואה.

עד מלחמת העולם הראשונה מעטים היו היהודים ציונים בקרפט רוסיה. אומנם כולם היו חובבי הארץ הקדושה, חולמים  על גאולה ומחכים לביאת המשיח, אך לא יותר מכך. היו געגועים, ידעו לספר על מערת המכפלה, קבר רחל והכותל המערבי. על הצהרת בלפור בכלל לא שמעו. אומנם הגיעו שמועות שונות אך לא הבינו בדיוק במה מדובר. עם תום המלחמה השתנה המצב התחילו להגיע יותר שמועות על הנעשה בארץ ישראל ולאט לאט החלו לנשוב בכפרים רוחות מעולם אחר.

החלה התארגנות ציונית. תנועות כמו ה"חלוץ" ו"החלוץ הצעיר" החלו לפעול בקרב בני הנוער ולעשות נפשות. לכפרים החלו להגיע גם שליחים מתנועות נוער שונות ששכנעו את בני הנוער לצאת ל"הכשרות". השליחים שהגיעו עד לכפרים הנידחים ביותר נתקלו בקשיים רבים. הדור המבוגר לא התיר להם להיכנס לבתים וניסו לנדות אותם הם לא היו מסוגלים לתפוס את נושא  הציונות ולקבל אותו. זה נגד לתפיסתם את נושא הדת היהודית.

שבר של תמונה ששלחו שני אחים שנשלחו לצבא

המילה "הכשרה" הפכה להיות סמל טומאה. כל מי שיצא להכשרה כאילו איבד דרך לחזור לחיק היהדות. השליחים שבאו מהארץ לימדו את בני הנוער שירים וריקודים עממים. בנים ובנות רקדו יחד שזה לא היה מקובל על המשפחות היהודיות. לעליה לארץ ישראל התייחסו בחוסר אמון. ובשום אופן לא הסכימו לשתף פעולה עם השליחים. סבתא חיה הצטרפה בסתר לקבוצה של אנשים צעירים מבני העיירה שלה והתכוננה להצטרפות ל"הכשרה" של תנועת ה"חלוץ". כשנודע דבר זה לאביה הוא קרע "קריעה"  וישב עליה "שבעה". הוא אסר על המשפחה להזכיר את שמה בבית.

בשנת 1933 עזבה חיה את בית משפחתה ויחד עם כל הקבוצה שהתארגנה נסעו לעיר פילזן במרכז צ'כיה. אביה לא הסכים להיפרד ממנה ואחיה ואחיותיה נפרדו ממנה בסתר, תוך כדי בכי ודמעות. היא לא ידעה אז שכך היא תינצל מהשואה בעוז ששאר בני משפחתה יושמדו. אחיותיה אספו בסתר פרוטה לפרוטה וקנו לה כמתנת פרידה מערכת כלים מפורצלן צ'כי. במשך שנים שמרה על הכלים האלה כבבת עינה. לגביה זו הייתה המזכרת היחידה שנשארה לה מבני משפחתה חלק מכלים אלו שמורים  אצלנו עד היום.

בתקופת ההכשרה בפילזן, קיבלו החלוצים הצעירים כלים להתמודד עם חיים חדשים. חיים חילונים לכל דבר. לא היה עוד מקום לחיי דת אלא ההפך מכך ניסו להכשירם לחיים של שותפות בעבודה ובחברה כאן הם קיבלו לראשונה הכנה מעשית לקראת החיים בארץ, חיי עבודה ועמל.

"החלוץ הצעיר"

סבתא חיה היא הרביעית מימין בשורה האמצעית

כלי הפורצלן הצ'כי שסבתא חיה קיבלה מאחיותיה כמתנת פרידה

חלק מועט מהסט של כלי המשפחה שנשאר בידנו

 

תמונות שצולמו בתקופת ההכשרה כדי לשלוח למשפחות: סבתא חיה מצד שמאל

 

בשנת 1936 עלתה חיה לארץ יחד עם כל הגרעין שאליו השתייכה. תחילה שהו בקיבוץ גבעת חיים ואחר כך עברו לקיבוץ גן שמואל. הגרעין לא החזיק מעמד כקבוצה מגובשת. כעבור כמה שבועות התפזרו כל החברים למקומות עבודה שונים בארץ. חיה יצאה לעבודה במושבה בנימינה, שם הקימה ההסתדרות מבנים ארעיים עבור החלוצים. היא עבדה בפרדסים ובסלילת כבישים. לא היה הבדל בין עבודת גבר ואישה. הבחורות עבדו בעבודות גבריות לכל דבר. השכר ששולם לה היה שתי לירות לחודש. מתוך כך שילמה שנים עשר גרוש עבור קופת חולים.

סבתא חיה עובדת בפרדסים בבנימינה

התקופה הייתה מלחמת העולם השנייה. בתחילה היה לה קשר מכתבים עם אחיותיה אך קשר זה נותק ולאט לאט החלו להגיע לאוזניה שמועות על הקורה באירופה. אחותה כתבה לה כי האבא נפטר ממחלה. במשך כל חייה הייתה סבתא חיה מבכה על כך שלא נפרדה מאביה ועל כך שהוא החרים אותה. במשך שנים רבות הייתה סבתא חיה מדברת על תקופה קשה זו בחייה, שבה הייתה לבדה בארץ, תוך חרדה ודאגה לבני משפחתה. רק עם תום המלחמה נודע לה בוודאות, מפי אנשים שניצלו והגיעו לארץ כי רוב משפחתה נספתה בשואה מלבד שני אחים דויד ומרדכי ועוד שני אחיינים כל היתר נספו בגיא ההריגה על ידי הנאצים.

אחרי תקופה ארוכה שבה שהתה בבנימינה, עברה לגור בירושלים. היא הייתה שם מאוד בודדה וחשה געגועים עזים למשפחתה. בפרוטות מעטות שהיה לה היא קנתה ספר תפילה מהודר כרוך בכריכת עץ זית עשוי מחריטה של עבודת בצלאל הספר כתוב גם בעברית וגם ביידיש. הסידור ספוג בדמעותיה מהתפילות שהתפללה לאזכרת נשמותיהם של אימה ואחיה שנספו בשואה. על הצד הפנימי של הכריכה כתבה בכתב ידה את יום האזכרה של הוריה ביידיש. סידור תפילה זה יקר ללבנו במשפחה ואנו רוצים מאוד להעבירו למשמרת לדורות הבאים.

בתקופה שגרה בירושלים, ירושלים הייתה מאוחדת והיא טיילה בכל המקומות הקדושים בהתרגשות ובאהבה. בירושלים הכירה את אבי פנחס שהוא היה יליד פולין ויחד הקימו בית חדש. סבתי יפה נולדה על הר הצופים בירושלים וכשהייתה בת שבועיים עברו לגור בכפר יונה ואחר כך עברו לנתניה. כל יתר קורות המשפחה יסופרו בעבודה אחרת.

קישור לסיפור בפורמט PDF: סיפור עלייתה של חיה לישראל

סיפור חיים סבתא יפה

הזוית האישית

סבתא יפה: אני מקווה כי נגה נכדתי ספגה מעט מהעבר של סבתא חיה ז"ל. ניסיתי להעביר לה מעט מהזיכרונות של השפה, הטעמים והריחות של פעם.

נגה: נהניתי מאוד מהמפגשים עם סבתא יפה ומהסיפורים שסיפרה עלי על חייה של סבתא חיה ז"ל. הבנתי כמה חייה של סבתא חיה היו קשים כחלוצה שעלתה לבדה לארץ ישראל. כל משפחתה נספתה בשואה והיא נותרה לבדה. אני שמחה ששמעתי את הסיפורים החשובים האלה ובטוחה שאזכור אותם וגם נהניתי להכיר כמה מילים ביידיש.

מילון

אנטישמיות
המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית שלפני המאה ה-19 נודעה בשם שנאת יהודים או שנאת ישראל.

"חדר"
בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" (נהגה "חֵיידֶר"), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי לילדים.

הצהרת בלפור
הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 י"ז בחשוון תרע"ח ועיקרו הכרזה ולפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

רפסודה
משטח צף, המשמש למעבר גופי מים כגון נהרות או אגמים, בדומה לסירה פשוטה. זהו כלי השיט הקל והזול ביותר לבנייה.

ציטוטים

”הסידור ספוג בדמעותיה מהתפילות שהתפללה לאזכרת נשמותיהם של אימה ואחיה שנספו בשואה.“