מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייה מעירק למושב גבעולים

יונתן וסבא אורי בזמן הביקור בבית התפוצות
סבא כסטודנט
קשיי הקליטה במושב

שמי אורי יעקב ונולדתי בשנת 1945בצפון עירק בחבל כורדיסטאן בעיירה בשם חלבג'ה. האוכלוסייה שברובה הייתה כורדית קיבלה את היהודים שחיו בעיירה בצורה יפה מאוד ושררו ביניהם יחסי שכנות טובים. היחס ליהודים השתנה לרעה כאשר החל הסכסוך בארץ ישראל בין הערבים לבין היהודים. כביטוי להרעה זו הוריי הצמידו לי שמירה בצאתי מן הבית.

כחודשיים לפני עלותנו ארצה יצאתי עם אימי ז"ל לנחל סמוך שבו נהגו התושבים לכבס את בגדיהם. מעברו השני של הנחל החלו הגויים לזרוק עלינו אבנים. אחת האבנים פגעה בראשי ופצעה אותי קשה. דם נזל על ראשי ועל פניי. הבוגרים במקום נשאו אותי על הכפיים והובילו אותי למרפאה קטנה שהייתה בכפר שהייתה המוסד הרפואי היחיד בכפר. לימים פציעה זו גרמה לי צרות בעלותנו ארצה.

הקשיים

אחד הקשיים המרכזיים בגל העלייה הגדול בשנות החמישים היה הצפיפות ותנאי התברואה הירודים. בארץ חששו ממחלות וממגפות ולכן נקטו השלטונות בצעדי מנע וניסו לחסן את האוכלוסייה. אחת המגפות באותם ימים נקראה "גזזת" שהיא מחלה שהתבטאה בפצעים בראש, ומכוון שלי היה פצע בראש (אף על פי שהגליד) חשבו שאני חולה במחלת הגזזת. לכן פינו אותי למוסד רפואי בראש העין, גילחו את כל שערות ראשי ומשחו את כל ראשי במשחה מיוחדת. אמי וסבי ז"ל באו לבקר אותי במחנה, הורו לי לאסוף את חפציי ולהגיע לפרצה בגדר, שם מעבר לה המתינו לי והעלו אותי לאוטובוס בחזרה למעברה. לא ידוע לי אם השלטונות כעסו על הברחתי ואם בכלל מישהו שם לב לחסרוני.

קושי נוסף נגרם כתוצאה ממזג האוויר הקשה ששרר בחורף 1950 בארץ. החורף היה קשה ביותר והאוהל שבו שכנו קרס עלינו ועל מטלטלינו, כך שהיינו מכוסים בברזנט. מתחתינו זרמו מי הגשמים עד שבאו המחלצים והקימו לנו את האוהל מחדש. אני כילד חששתי שהאוהל יקרוס שנית.

גם קשיי פרנסה היו כשעלינו ארצה. לאבא שלי לא הייתה תעסוקה מתאימה שכן בעירק הוא היה סוחר, אבל בארץ נאלץ בלית ברירה לעבוד בבניין, עבודה שלא הייתה מוכרת לו כלל. זכורני שביום השני של עבודתו אבי חזר הביתה וידיו היו "אכולות" מבטון. 

המעבר למושב גבעולים 

סבי ז"ל היה אחד ממנהיגי הקהילה וציוני ברמ"ח אבריו, לפיכך הוא ארגן קבוצה מבני הקהילה לעלות ולהתיישב בנגב הצפוני במושב בשם גבעולים. את הדרך מהמעברה למושב עשינו במשאית פתוחה. המושב היה מרוחק כ-4 ק"מ מכביש סלול שהוביל לבאר שבע. לפיכך נסענו בחולות עד הנקודה שנקבעה. ענני אבק שהעלתה המשאית שלפנינו סימאו את עינינו והקשו עלינו את המשימה. כשהמשאית עצרה והורו לנו לרדת, ראינו מקבץ של כעשרים אוהלים שהוקמו בתוך שדה חיטה שלא בוראה, דהיינו שכנו באותו לילה בתוך החיטה, שכן הגענו למקום לעת ערב ולא היה סיפק בידנו להכין את פנים האוהל למשכן ראוי. בקרבת המאהל התקינו עבור המתיישבים ברז מים אחד. הצינור שהזין את הברז היה ממתכת (באותה עת לא היו צינורות פלסטיק) והוא הונח על הקרקע (לא הוטמן בה) לכן, ביום שלמחרת המים התחממו והיה קשה לנו לשתותם. כפתרון לבעיה זו, בלילה השני מילאו התושבים מים מהברז כשהם קרים והטמינו את המכלים בבורות באדמה כדי שיהיו מים קרים לשתייה במשך היום החם.

אחד הקשיים המשמעותיים שאני זוכר מהתקופה במושב הוא הבעיה של הפידאיון. המושב היה במרחק של כ 10 ק"מ מרצועת עזה, עובדה שלא סופרה למתיישבים לפני קבלת ההחלטה להתיישב שם, והיו מסתננים מהרצועה לישובים הסמוכים ובכללם מושבינו. ההסתננות הייתה בעיקר למטרות גנבה ושוד אך לעתים גם לרצח. מסתננים אלו נקראו פידאיון וזכור לי שכילד היה לי פחד מרוצחים אלה אשר פקדו גם את מושבינו, אך למזלנו נפגענו רק ברכוש ולא בנפש.

אלה היו הקשיים העיקריים שאני זוכר כילד וכנער מהתקופה שלאחר העליה.

הזוית האישית

יונתן: לי ולסבי היה ממש כיף לעשות את העבודה ואני מרגיש שזה חיזק את הקשר בינינו מאוד. סבא: זהו פרויקט מעולה שיעזור לשמר את הזיכרונות לדורות הבאים.

מילון

חלבג'ה
חלבג'ה (בכורדית: هه‌ڵه‌بجه) היא עיר כורדית בצפון עיראק, הממוקמת כ-240 קילומטרים צפונית-מזרחית לבגדד, בסמוך לגבול עם איראן. בזמן מלחמת איראן-עיראק הופצצה העיר על ידי הצבא העיראקי מהאוויר בנשק כימי ולאחר מכן נהרסה כליל. בראשית 2012 נאמדת אוכלוסיית העיר ב-95,175 נפשות.

ציטוטים

”התפוח לא נופל רחוק מהעץ“