מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עברי הרחוק

אני עם נכדתי המקסימה מיה
במפגש תכנית "הקשר הרב דורי"
סיפורה של אהובה כהן

סיפור חיי

חלק א': בית ההורים

שמי אהובה כהן. נולדתי בשנת 1948 בארץ עיראק, בעיר בשם קרקוק.

בתחילה חיינו באוהל לכמה חודשים עד שהחורף העיף לנו את גג האוהל, ואז העבירו אותנו לבית בכפר שלם. בית בן שלושה חדרים עם 11 נפשות. לא היה לכל ילד מיטה היינו ישנים  שניים במיטה ראש ורגל, היה חמים ונעים. שולחן כתיבה להכנת שעורים לא היה- היינו מכינים שיעורים על הברכיים.

סדר היום היה פשוט: בבוקר אמא מעירה אותנו הכריכים היו מוכנים וארוחת הבקר הצנועה היתה מוכנה. בבית הספר היינו אוכלים את ארוחת הצהרים. אחרי בית הספר היינו מכינים שעורים בציק צק, ורצים יחפים לשכונה. בשכונה היינו נפגשים עם כל הילדים והיינו משחקים במשחקים כמו שבע אבנים, חמור חדש, כדור שעשינו מסמרטוטים, מחבואים או שני חבלים. כשהתחיל להחשיך היינו חוזרים הביתה ההורים לא חששו כי לא היו מכוניות ולא היו כבישים בשכונה היה רק סוס או חמור ועגלה. היה לנו מאד כיף בשכונה כולנו היינו באותה רמה מבחינת יכולות סוציו-אקונומיות ולא הייתה שום תחרות בין הילדים.

לאבי קראו אברהם ולאמי קראו נעימה. אבי ואמי התחתנו בגיל 13 אמי לא הכירה את אבי לפני החתונה. היום אנחנו לא יכולים להבין את זה וזה מעורר התנגדות אבל בימים ההם זה היה מאד מקובל וכך נהגו כולם. אבי עבד בכל מיני עבודות  דחק, אימי הייתה עקרת בית מסורה. הבילוי של אבי היה ביקור בוקר וערב בבית הכנסת. אמא הייתה עסוקה כל היום במטבח בבישולים על פרימוס ופתיליה כשהיא יושבת על שרפרף במטבח התמונה הזאת זכורה לי מאד. אמא היתה מבשלת מאכלים טעימים אבל ביום חמישי שישי ושבת היו מאכלים קבועים ביום חמישי אורז ועדשים בעירקית המאכל נקרא קיטשרי ביום שישי קובה ואורז ובשבת חמין בעיראקית טביט.

אבי אברהם ואמי נעימה

לאחיי קראו מהגדול לקטן: פנינה, תקוה, רותי, יעקב ז"ל, שושנה, יונה, אני אהובה, זמירה ואחרון חביב, חיים אחי הקטן, שנולד בבית בכפר שלם.

עלינו לארץ מעירק בשנת 1951. היינו 11 נפשות והאוהל לא הכיל את כולנו לכן שלוש אחיותיי הגדולות התפזרו לקיבוצים ואחותי הגדולה ביותר הייתה פעילה בתנועה הציונית ביחד עם קבוצה של פעילים וכמעט לא הייתה איתנו. היא גם נישאה עם פעיל ציוני ועל הפעילות שלהם ניתן לקרוא ולראות במוזיאון במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה. שלש האחיות עזבו את הקיבוץ בהוראת ההורים  ומיד נרתמו לעזור בפרנסת הבית ומאחר והיינו בבית מסורתיים הבנות לא התגיסו לצה"ל.

גם אני עבדתי בבקר ולמדתי בערב וכשהגיע המועד להתגיס, התגיסתי למרות התנגדות הוריי. זאת היתה תקופה לא פשוטה היה מתח ביני ובין הורי אבל שרדנו ונדמה לי שאפילו הם התגאו בי.

אחרי הצבא עבדתי בחברת ביטוח והתמקצעתי בנושא הביטוח. עבדתי בביטוח עד יציאתי לפנסיה בגיל 62.

משפחתי ביום חתונתי

זכרונות ילדות

חבריי היו ילדי השכונה וחברים מבית ספר ע"ש אליהו גולומב. שיחקנו בגוגואים, שבע אבנים, מחבואים, מחניים, כדורגל, חמור חדש, גוגויים ופורפרה. בבית הספר למדנו עברית, תנ"ך, אנגלית, חשבון, מולדת וזימרה. הבנים למדו נגרות והבנות למדו מלאכת יד. עד היום אני זוכרת את הסינר בצבע תכלת שתפרתי. הייתי במקהלת בית הספר בקול א' הייתה תחרות מקהלות של איזורנו. אנחנו היינו זוכים במקומות הראשונים. זכור לי ששרנו את אלי אלי שלא יגמר לעולם של חנה סנש. התייחסנו למורים ביראת כבוד והמורים התייחסו אלינו בכבוד ובהבנה רבה. העונש החמור ביותר היה הזמנת ההורים או שהמורה הייתה שולחת אותנו לחדר המנהל. לא היו לנו תנועות נוער אבל בילינו בזמננו הפנוי בבית התלמיד שהיה בבית הספר. לקראת כיתה ז' התחלנו במסיבות  בריקודים סלוניים.

לטיולים יצאנו רק במסגרת בית הספר. זכור לי שהתרגשנו לפני כל טיול. חזרנו מכל טיול צרודים כי כל הדרך שרנו. הטיולים היו במשאית עם ספסלים ארוכים וישבנו בשורות שורות היה צפוף אבל נעים. ארוחות צהריים אכלנו בבית הספר. בבית לא היו חטיפים או ממתקים פרט לסוכריות טופי שאחותי הייתה מביאה מבית חרושת עלית שבו היא עבדה.

זכרונות משנות העשרים

בשנות העשרים אהבנו לרקוד ריקודים סלונים ולשמוע את פול אנקה, קליף ריצ'רד, אלביס פרסלי  וכמובן להקת החיפושיות. רקדנו סלאו, סמבה וטויסט. לי ולחברותי היתה שריקה מסוימת וכך תקשרנו ביננו או על ידי פתקים, כך היינו שולחות הודעות אחת לשנייה.

אהבה ומשפחה

הקשר בין בני זוג נרקם במועדוני ריקודים או במפגשים חברתיים. את בן זוגי יוסי הכרתי כשיצאנו חבורה לרקוד בגן הוואי יוסי היה בין החבורה, ושם ניצתה האהבה הוא ביקש את מספר הטלפון שלי אני כמובן לא סירבתי וכל השאר היסטוריה. לא היה מקובל אז להכניס לבית סתם חבר אלא אם זה רציני. לאחר כמה מפגשים יוסי בא אליי, נכנס בהיסוס ובבישנות. מאחר ולא היה לי חדר משלי הייתי יושבת איתו במטבח עד חצות . הוא היה חוזר הביתה בטרמפים כי לא היה ברשותו רכב פרטי.

האמת לא זכור לי שערבתי את הורי בהחלטות לגבי העתיד שלי ושל בן זוגי. אמא שמעה ממני שאנחנו מתחתנים  בבית הכנסת אוהל מועד. הם כמובן לא יכלו לעזור לנו כספית כי עד שהתחתנתי אני תמכתי בהורי, לכן את כל העינינים פתרתי עם בן זוגי והוריו שהיו יותר מעורבים, עזרו ותמכו בנו. אבא היה מרוחק מאד קשה היה לו לקבל את המנהגים שבארץ ישראל. הוא איבד את התואר ראש המשפחה והשלים עם זה. אמא הבינה אותנו יותר והקשיבה ותמכה בנו מאד.

התחתנתי בבית הכנסת אוהל מועד חתונה צנועה ואינטימית, בתאריך 28.8.1973. לצערי אחרי חודשיים פרצה מלחמת יום הכיפורים ויוסי שהיה בגולני התגייס למלחמה ובמשך חצי שנה לא ראיתי אותו זו היתה תקופה קשה ומלחיצה.

בנינו את ביתנו ברחובות, ואחר כך עברנו ליבנה. נולדו לנו ארבעה ילדים גיא, רחלי והתאומים דדי ויוני. לצערי יוני נולד עם שיתוק מוחין. היחסים בין כל הילדים נפלאים. גיא, גר ברחובות עובד בייבוא וייצא ולו בנים. רחלי, גרה ביבנה מורה לחינוך מיוחד בתיכון דה שליט ולה שתי בנות הילה ומיה, שאיתה אני משתתפת בתכנית  הקשר הרב דורי. דדי גר ברחובות עוסק ברפואה אלטרנטיבית נשוי ולו 3 ילדים ויוני עד גיל 10 היה בבית ומגיל זה ועד היום הוא נמצא בכפר באופקים.

כולנו נפגשים בשבתות לארוחת צהרים. עושים בכפר אצל יוני פיקניקים, יוצאים לטיולים ביחד . בחורף נפגשים ועושים יצירות משחקים במשחקי קלפים, עושים אקרובטיקה על מזרונים או בונים אוהל . בתקופת הפריחה יוצאים לטיולים ועושים פיקניקים בחיק הטבע. פעם בשנה יוצאים כל המשפחה לצימר בצפון . וכלנו ביחד מטיילים ומבשלים ביחד. המפגשים האלה חשובים לכלנו מאד והם בונים קשר טוב בין הנכדים בין האחים ובין כולנו .

חפצים שהועברו מדור לדור

טבעת ועגילים מאמא שלי שהועברו אלי ויועבורו בהמשך למיה.

 מצגת התמונות של סבתא אהובה

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

פורפרה
סביבון על חוט

ציטוטים

”אל תהיי צודקת היי חכמה“