מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עבודת הקודש של סבתא חנה

סבתא חנה ונכדתה לינסה
סבתא מספרת לנכדתה וחברותיה
אני מרגישה שעשיתי משהו בחיים שלי.

קוראים לי חנה רצבי. אני קרויה על שם סבתא שלי מצד האימא. יש לי אחות תאומה ושני אחים קטנים. נולדתי בארץ ישראל בבית רפואה הלל יפה בחדרה. גדלתי במושבה כרכור, אז עוד לא היו בה כבישים והיא לא הייתה מפותחת, כל הדרכים היו דרכי חול ומסביבן היו פרדסים. היינו הולכים ביחד קוטפים פירות ופשוט נהנים וזו הייתה מבחינתי הילדות הכי יפה.

בגן היינו שרים הרבה שירים על ארץ ישראל. למדתי בבית ספר ממלכתי דתי בכרכור. אהבתי לשחק קלאס, הקפות, דלגית ועוד משחקים דומים. כשגמרתי את בית הספר עברתי לתיכון אלישבע בפרדס חנה, שם למדתי הנהלת חשבונות. בטיולים של בית הספר היינו מדליקים מדורות, יושבים סביבן ומספרים צ'יזבטים. בתיכון הייתה לנו שבת אולפנה, משפחה הייתה מארחת בנות מהתיכון וזאת הייתה חוויה ממש מיוחדת.

לדעתי, בחגים ובשבתות היה הרבה יותר נחמד מאשר היום, היה שמח ופשוט. היו לנו מאכלים אשכנזים כמו קרפלך, גפילטע פיש ועוד.

מהילדות, יש לי זיכרונות יפים, אך גם כאלה שקשה להיזכר בהם. שני הוריי היו ניצולי שואה והחיים בבית כילדה היו כלל לא פשוטים. אבי בא ממשפחה חרדית גדולה, הם היו שייכים לאחת מחסידויות פולין. קצת לפני שהתחילה השואה הוא ניסה להגיד למשפחתו שיברחו אבל הם לא הקשיבו והעדיפו להישאר. הוא החליט לצאת מאירופה באופן עצמאי.  ובאמת מה שקרה זה שכולם נהרגו והוא היחיד שניצל. הוא ברח לרוסיה שם עבד קשה מאוד, עבודה בכפיה.

אמי הייתה במחנה ברגן בלזן כשהייתה נערה. היא עברה הרבה דברים נוראים אבל היא לא סיפרה עליהם הרבה. אימא עברה דברים במלחמה ולמרות שניצלה בדרכי נס, היא סחבה איתה טראומות רבות מהימים הנוראיים ובמשך כל ימי חייה היא סבלה גם פיזית משמיעה לקויה וגם נפשית.

אימא עלתה לארץ בגיל 22 ולאחר כמה שנים התחתנה עם אבי, שהיה אז בן 40. הם התחתנו בארץ וקיבלו צריף ביישוב "גן השומרון". כשאני ואחותי נולדנו קיבלנו דירה עמידה יותר בכרכור. לאחר זמן הוריי קיבלו כסף, פיצויים על השואה, ובו השתמש  אבי לבנות לנו בית בעצמו.

בילדותי עברנו ימים קשים – אימא הייתה חולה וכמעט שלא תפקדה. היא הייתה יושבת מנותקת, לא ראתה ולא שמעה אותנו. אבא דאג לנו מאוד אך היה עסוק כל הזמן בעבודה כדי לפרנס אותנו וגם זה היה בדוחק. בעקבות הסבל הנורא שאמי עברה בשואה, היא סבלה כל הזמן מהזיות ופחדים שרודפים אחריה ורוצים להרוג אותה. כשהיא הייתה נכנסת להתקף חרדה כזה היינו צריכות להרגיע אותה.. היה לנו קשה לראות אותה כך בתור ילדות וזה השפיע עלינו מאוד.

בימים הטובים שלה, כשהיא הייתה מתפקדת, אמי היא הייתה מסורה וחמה. היא הייתה רצה עם סלים ומביאה דברים לנכדות שלה – הבנות שלי. גם אני עצמי היום קונה מלא אוכל ותמיד המקרר שלי מלא, וכל פעם שהבנות והנכדות שלי באות אני מאכילה אותם בכל טוב.

אמא שלי הייתה מקפידה שנאכל. היא לא הרשתה לזרוק. גם לא היה הרבה. בשנות ה-60 היה "מיתון" ואבא שלי התקשה למצוא עבודה. היינו מקבלים תלושים ואיתם היינו רוכשים אוכל. היו צריכים לעמוד בתורות עם התלושים כדי לקבל את האוכל שחילקו ולהתפלל תוך כדי, שלא ייגמר ושיספיק לכולם.

התחתנתי בשנת 1971 כשאני בקושי בת 19. לא היה מבחר של אולמות לאירועים ולחתונות. החתונה שלי התקיימה באולמי "דקל" שבחדרה. גידלתי את הילדים שלי בצורה שלא יחסר להם כלום ותמיד גוננתי עליהם. ימי הולדת וחגיגות לא היו מפוארים אלא צנועים ופשוטים. לא חשבנו על זה, חשבנו רק איך לפרנס. ולכן הייתי מארגנת לבנות שלי ימי הולדת ממה שיש.

בשנת 89' הלכתי ללמוד מטפלות מוסמכת  בדירוג "אחיות" בטיפול אנשים חסרי ישע. למדתי דווקא את זה כי אני חושבת שזו מצווה לטפל באנשים כאלה. לדעתי זאת "עבודת קודש". בהתחלה, כשנכנסתי לעבודה, היה לי קשה לראות את האנשים המסכנים וחטפתי הלם קל, אך לאחר זמן התרגלתי ואני מאוד אוהבת את העבודה שלי.

עבודה זו לא מתאימה לכל אחד. צריך לדעת איך לדבר עם המטופלים, להתייחס אליהם בכבוד ואסור להתנהג אליהם שונה מאנשים רגילים. מי שעובד בכזו עבודה צריך להיות אדם חזק נפשית, כי חלק מהמטופלים שנקשרת אליהם נפטרים. המטופלים הם אנשים גדולים שמתנהגים כמו ילדים קטנים, הם מתלהבים ושמחים כל הזמן. אני אוהבת את העבודה הזאת, היא קשה אך מעניינת ומספקת. אני מרגישה שעשיתי משהו בחיים שלי.

בשנים האחרונות נהייתי פחות מאמינה. אמי סבלה הרבה בחיים ואז קיבלה סרטן ונפטרה בגיל 60, צעירה. אני לא מבינה למה אלוקים עשה את זה ובגלל זה קשה לי עם האמונה.

למרות כל מה שעברתי,  אני חושבת שאדם צריך לבחור על מה הוא מסתכל בחיים. אני תמיד אומרת שהחיים יפים ולא הכול שחור. כן, החיים משפיעים אבל לא צריך להתייחס לזה יותר מידיי ותמיד צריך לחשוב טוב ולראות מה הצלחנו לעשות ולאן הצלחנו להגיע

הזוית האישית

סבתא חנה: למרות כל מה שעברתי, אני חושבת שאדם צריך לבחור על מה הוא מסתכל בחיים. אני תמיד אומרת שהחיים יפים ולא הכול שחור. כן, החיים משפיעים אבל לא צריך להתייחס לזה יותר מידיי ותמיד צריך לחשוב טוב ולראות מה הצלחנו לעשות ולאן הצלחנו להגיע.

מילון

מחנה ברגן בלזן
ֶּרגֶן-בֶּלזֶן (בגרמנית: Bergen-Belsen (מידע • עזרה)), הנקרא לפעמים רק בלזן, היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסקסוניה תחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה.

מיתון
מיתון הוא מונח במקרו כלכלה שפירושו תקופה ארוכה יחסית של פעילות כלכלית מואטת בכלל המשק. מיתון בדרך כלל גורר עמו ירידות מחירים, צמצום של הייצור והמסחר וירידה בתעסוקה. אחת ההגדרות המקובלות של מיתון הינה צמיחה שלילית של המשק (היינו, צמצום בתוצר) .

ציטוטים

”תמיד צריך לחשוב טוב ולראות מה הצלחנו ולאן הגענו.“