מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור ילדותי – הפינוי

אטי ונכדתה אגם.
חג שבועות חג העליה לקרקע .
הפינוי

נולדתי במושב בצרון בשנת 1945.

הורי שהיו ציונים עלו בשנת 1935 מצ'כוסלובקיה ובנו את ביתם בעקרון. בשנת 1944 הגיעו לבצרון, והיו בין מקימי שכונת העקרונים. השכונה שהיא ההרחבה הראשונה במושב, הוקמה ע"י מספר משפחות שהגיעו ממזכרת בתיה (עקרון אז) ואליהם הצטרפו מספר משפחות נוספות.

הייתי במחזור גן הילדים הראשון במושב (גן דולי) שהוקם לאחר עזיבתנו את הגן בגן-יבנה (גן זהבה). כשגדלתי מעט התחלתי ללמוד ביחד עם ילדי בצרון בבית הספר בגן-יבנה הסמוכה. מידי בוקר יצאנו בתהלוכה, מי ברגל, מי באופניים ומי על גבי חמורים ליום הלימודים. בדרך חזרה התעכבנו בשדות ושיחקנו במשחקים שהמצאנו לבד מכל מה שמצאנו בדרך.

הילדות במושב הייתה שמחה, המשפחות עזרו האחת לשנייה בכל שנדרש, לכל משפחה חדשה הייתה משפחה מאמצת שעזרה לה בקליטה. הייתה עזרה הדדית בעבודות המשק וכולנו בילינו במשותף, אכלנו ביחד ארוחות שישי, חגגנו יחדיו את החגים ונסענו לטיולים.

במאי 1948, הייתי בת שנתיים וחצי כשפרצה המלחמה – מלחמת השחרור וכל מה שאספר הם זיכרונות מפי אחותי שהייתה בת עשר ומפיו של חבר (יצחקי ויין).

המושב היה בחזית, מסביב כפרים ערביים: הישוב "ברקה" בדרום גן -יבנה, הישוב "סוכריר" במערב גן –יבנה, הישוב "יסור" במזרח גן-יבנה, הישוב "קוטרה" בין גדרה לקדרון, הישוב "בשיט" בין גדרה לקבוצת יבנה, הישוב "עאקיר" בקרית עקרון.

מטוסים מצריים הפציצו את בצרון, כאשר המטרה העיקרית הייתה באר המים, אך הם פגעו בטעות בבתי השכנים. האווירה הייתה מאד מתוחה, הגברים עבדו במשקים ביום ושמרו בלילות ובין ההפגזות החיים נמשכו כרגיל. מסביב למושב היו עמדות וביניהם תעלות הקשר. העמדה הייתה חפורה באדמה מדופנת בפחים הגג מעצים ועליו שקי חול.

בקיץ 1948 התקרב כוח מצרי אל האזור ואז הוחלט לפנות את הילדים מהמושב כמו כן הוחלט לפנות את הבקר מהמושב לרפת מסוימת בראשון – לציון (חלק מהבקר חלה ומת).

אנחנו והאימהות עלינו על משאית עם מעט בגדים ודברי מזון שארגן המושב, לכוון גדרה, שם נשארנו ללון לילה ראשון. משם המשכנו לרחובות שבדיוק הופגזה גם כן, מצאנו מחסה זמני אצל משפחות ברחובות ובתום ההפגזה המשכנו בנסיעה לראשון לציון, שם התארחנו עד ההפוגה הראשונה. לאחר מספר ימים הועברו הילדים למשפחות במושב בית – חנן כאשר מרבית האימהות חזרו לעזור בטיפול במשקים ובהגנה על המושב.

בבית חנן הקפדנו על שגרה, הלכנו לגן הילדים ולבית הספר. המושב שלח מצרכי מזון במשך התקופה, בכל יום היו מצטרפות שתים שלוש אימהות כדי להכין לנו את הארוחות ואנו אכלנו במרוכז את כל הארוחות בחדר אוכל שהוקם בבית חנן. בערב היינו חוזרים ללינת לילה אצל המשפחות המאמצות. אני חייתי בתקופה זו אצל משפחה בולגרית מקסימה – שפינקה אותי וקראה לי ´"ט ר י י ש " בבולגרית  ק י פ ו ד בעברית. בילדותי מצצתי אצבע והייתי מאד לקקנית כך ששערות ראשי היו תמיד מרוחות בשאריות ממתקים.

חלק מהילדים נשארו זמן רב בבית – חנן, חלק עזבו לקרובים ביישובי המרכז. כאשר נרגע המצב חזרנו בשמחה למשפחות ולביתנו בבצרון.

הזוית האישית

אגם: נהניתי  מאוד להשתתף בתכנית, היה מעניין למדתי על סיפור ילדותה של סבתא.

סבתא אטי: אני נהניתי מהחוויה המשותפת ומהידע שקבלתי בהתנסות על העבודה במחשב.

מילון

טרייש
קיפוד

בית חנן
קואורדינטות: 31°56′01″N 34°46′24″E משתלת ההדרים הראשונה ביישוב, ראשית שנות ה-30 בניית בתי הקבע הראשונים, ראשית שנות ה-30 קידוח הבאר הראשונה במושב 1929–1930 "אז והיום" בית-חנן ב-2007 לעומת 1933 אנדרטת המייסדים ביישוב בית העם במושב בתכנון האדריכלים שולמית נדלר ומיכאל נדלר בֵּית-חָנָן הוא מושב במישור החוף הדרומי, בצד כביש 42 (המחבר בין ראשון-לציון ליבנה ואשדוד), כשני ק"מ ממערב לנס-ציונה. משתייך לתנועת המושבים ולמועצה אזורית גן-רוה. בתחום המושב נחשפה רצפת פסיפס עם כתובת ביוונית. ממערב למושב שמורת טבע בשטח של 35 דונמים ובה ריכוז של פרחי אירוס הארגמן. ויקיפדיה

ציטוטים

”עמדות מדופנות בפחים חפורות באדמה“