מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור ילדותי …החפץ שלי

מחזיקים תמונות מהעלייה של סבתא
אני וסבתא
אני ריטה סימקוביץ סבתא של כפיר ואיתי , נולדתי בשנת 1943 ברומניה

סיפור ילדותי עד גיל 10
נולדתי בתאריך 11.10.1943 ברומניה , בעיר בקאו. הייתה לי ילדות טובה והיו לי שלוש חברות טובות שאיתם שיחקתי במשחקי ילדות , למשל קלאס , קפיצת חבל ועוד. עם חברתי הכי טובה היינו ביחד בכל יום וחגגנו ביחד את החגים שלנו וגם את החגים של הנוצרים , למשל חג המולד.
 
ההורים שלנו הכינו את המאכלים לפי החג. עשו זאת כדי לא להרגיש מקופחת וגם כדי שנשאר קרובות אחת לשנייה. בתקופת הבית ספר קיבלנו עניבה אדומה שאנו היינו צריכים ללבוש אותו בשעות בית הספר כי שייכות לתנועת נוער. ביחד עם חברתי ועוד ילדות בגילי היינו עושים חגיגות עם ריקודים ותלבושות שההורים עזרו לנו והיינו מאוד שמחים בבית הספר היסודי. בית הספר היה לבנות בלבד , המדינה החליטה שכל בית ספר צריך לדרוש מהתלמידים שלו לבוא כל יום עם עניבה ותלבושת אחידה ותמיד שמרנו על חוקי בית הספר, כלומר בכיתות תמיד היה שקט וכדי לענות היינו צריכים להצביע עם שתי אצבעות וכשעליתי היינו עומדים ורק שהמורה הרשיתה היינו מתיישבים ומוציאים את הציוד. לא היו דיבורים בין תלמידים ומי שהיה מדבר ללא רשות היה נענש. למשל , לעמוד בפינה עם הגב לכיתה ועוד כל מיני עונשים. בהפסקות היינו משחקים בינינו בהבנה וללא אלימות.                                  
סיפור ילדות מעבר לגיל ההתבגרות
אחרי שבע שנות לימודים בבית הספר היסודי עברתי לתיכון לעוד 3 שנות לימודים. הייתי במגמת ריאלית , שהבסיס היה מתמטיקה , כימיה ופיזיקה , ועל ידם יתר המקצועות כמו: גאוגרפיה , היסטוריה , אזרחות , ביולוגיה ועוד. לימדו אותנו מקצועות משניים כמו: מבנה אוטו , תפירה , נגרות ועוד מקצועות.
 
בתיכון "גאורגי בקוביה" היינו עם תלבושת אחידה ובמקום העניבה האדומה קיבלנו את הפנקס האדום שמסמל איגוד הנוער הקומוניסטים. בלימודים עצמם בתיכון היינו מאוד רציניים וכך למדנו כל נוסחה ונוסחה להגיע אליה בכוחות עצמנו בלי שום עזר וכך כל דבר התחזק במוח ואפילו בסוף הלימודים ועד לזקנה עדיין זוכרת הרבה דברים שלמדתי בתיכון. בסוף הלימודים היו מבחני בגרות שהשלמתי את כולם וקיבלנו תעודת בגרות.
 
אחרי סיום הלימודים רציתי ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטה , אבל זה לא התאפשר לי מפני שזרקו את אבא שלי ממקום העבודה בגלל הרשמה לבוא ארצה והוא ביקש ממני עזרה בלי שום ספק מיד עניתי בחיוב וחיפשתי עבודה. בתור עבודה בחרתי להיות מורה לכתות ג-ד ביחד, כי באותו הכפר לא היו הרבה ילדים. לימדתי במשך שנה ואחר כך עברתי לכפר אחר ולימדתי ילדים יותר גדולים מכתות ה-ו.
 
העלייה לישראל
אחרי חצי שנה קיבלנו את האישור לעלות ארצה ובתאריך 31.3.1964 עלינו ארצה באותה התקופה היה חג הפסח , עליתי לארץ עם הוריי ואחי וקיבלנו דירה ברמלה. הדירה לא הייתה בנויה והיו הרבה דברים שהיינו צריכים להשלים.
 
בארץ למדתי את השפה העברית באולפן שנמצא בקיבוץ מעברות , חצי יום עבדתי בקיבוץ וחצי יום למדתי. באותו הקיבוץ היו עולים מכל מיני מקומות ביניהם היו מארגנטינה. בחפץ שלי הצגתי תמונה שמראה רגע שנרשם לבוא ארצה ובא אני הייתי תינוקת בידי של הוריי כשקיבלנו את האישור הייתי כבר בת 19 , זאת אומרת חיכינו לאישור לבוא לארץ כ-19 שנה.
 
מאז נגמר הלימודים בקיבוץ והתחלתי לעבוד במשרד התקשורת לבניית מרכזות טלפונים. לאחר העבודה עברתי הרבה קורסים להכשרת הטכנאות. בגיל 24 התחתנתי עם אהרון סימקוביץ והבאתי לעולם ילד וילדה ששמם: שרון ומיכל. שרון נולד בתאריך  25.8.1969 ומיכל נולדה בתאריך 12.10.1977.
 
איתי מספר:
לסבתא שלי יש אח שהיא קשורה אליו מילדות ועד להיום הזה. אימא של סבתא הייתה תופרת ותפרה הרבה דברים  בשביל סבתא. לאבא של סבתא היה קשר מאוד מאוד מאוד קרוב אליה בכל דבר היה מתייעץ איתה והפוך. נולדו להם שני נכדים חמודים ששמם: כפיר ואיתי (שזה אני). סבתא אוהבת אותנו מאוד מאוד מאוד… ורנה החתולה שלה שמחה כל הזמן לראות אותנו ולשחק איתנו.
סבתא ריטה:
אני ריטה סימקוביץ סבתא של כפיר ואיתי , נולדתי בשנת 1943 ברומניה לאבא ליב ואימא דבורה שהם נולדו בשנת 1919. הם עבדו קשה עם אמא כי היא תופרת ואבא עובד תעשייה.כשהייתי תינוקת נרשמנו לאישור כדי לעלות ארצה והאישור קיבלנו אותו בשנת 1964. הילדות הייתה טובה עם תמיכה של ההורים , החגים חגגנו גם של היהודים וגם של הנוצרים.
 
חברתי הכי טובה היא נוצריה , המשפחות היו מאוד קשורות ועזרו אחד לשנייה גם בזמנים קשים. אם חברתי אנחנו בקשר עד היום הזה ומקווה שימשיך כמה שיותר. אחרי הלימודים יצאתי לעבודה כדי לעזור להורים כי את אבי הוציאו מהעבודה. עשיתי את זה ברצון רב מאוד ובבגרות. עלינו ארצה בשנת 1964 והייתי בקיבוץ כדי ללמוד את השפה ואחרי שישה חודשים התחלתי לעבוד בתור חברת בזק של היום עד שיצאתי לפנסיה ב-1998. אבי נפטר ב-1978 וב-1998 אמי נפטרה. התחתנתי בשנת 1966 ובשנת 2008 בעלי נפטר עקב מחלה קשה. אני הייתי נאמנה למשפחתי ולילדי ונכדיי. משפחתי עזרה לי לחזור לעצמי אחריי האבל ואני בתודה רבה רבה. את נכדיי אני אוהבת מכל הלב ומכל הנשמה ובשבילם אני מוכנה לכל. הם החיים שלי ילדי ונכדיי.
 
תשע"ו
 

מילון

העיר בקאו
משמעה "שור" או "פר", והאזור של בקאו התאים לגידול בקר.

ציטוטים

”המפגש עם איתי שימח אותי מאוד כי כך יכולתי בלב פתוח לספר על החיים שלי.“