מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ארץ בה נחיה יהיה מה שיהיה

אני וסבתא בחצר ביתנו
אמא של סבתא מחזיקה אותה כאשר היא תינוקת
בת לניצולי שואה

השיר בו בחרתי הוא השיר "ארץ". מילים ולחן: שייקה פייקוב

חוקרים וכותבים

השיר נכתב בשנת 1976. האמרגן שלמה צח, שייצג את הזמרת רוחמה רז ביקש את השיר עבורה משייקה פייקוב. פייקוב התכוון לתת לרוחמה רז את השיר אך לאחר מכן התחרט כי חשב שהסגנון "ההימנוני" של השיר לא מתאים לזמרת הצעירה. את השיר החל לבצע יהורם גאון, אך מעולם הוא לא הקליט אותו. לאחר מכן העביר פייקוב את השיר לזמרת אילנית, לאחר שזכתה בתואר זמרת השנה. השיר בוצע באלבומה ה-20 של אילנית "אלבום מספר 20". השיר נכנס בסוף שנת 1976 למצעד הפזמונים ברדיו, והגיע אף לראש המצעד. במצעד הפעמונים השנתי של שנת תשל"ז (1977) הגיע השיר למקום התשיעי. את השיר השמיעו כל הזמן ברדיו, אילנית שרה אותו ברדיו ויש בו חיבור עמוק לארץ ישראל, לאהבת ארץ ישראל – "ארץ בה נחיה"

 קישור לשירונט למילות השיר: "ארץ"

בחרתי בשיר זה מפני השיר מדבר על אהבת ארץ ישראל, מתאר את הנוף והים שגדלתי ליד הים. שמעתי את השיר ברדיו. אני אוהבת את השיר בגלל התוכן והמילים ואהבה לארץ ישראל. השיר מאד מרגש בכל פעם  שאני שומעת את השיר בביצוע של הזמרת אילנית. השיר מעלה בי זכרונות של לפני 32 שנה שהילדים היו קטנים וצעירים וכל הטיולים בארץ ישראל וצבירת חוויות נסיעות לנגב וסיני וצפון הארץ ואחרי כיבוש החרמון טיולים בחרמון. אני אוהבת בשיר את החלק שמספר על כך שנחיה בארץ זו ולא נעזוב אותה (את הארץ) – בית ראשון – שנאהב את הארץ לתמיד ולעולם ושיהיה מה שיהיה.

סבתא בתיה שפר מספאת  את סיפור ילדותה כבת לניצולי שואה

"שמי מהבית, בתיה קסר. הורי פרידה וחיים, עלו לארץ מליטא (מזרח אירופה). הורי ניצולי שואה מגטו וילנא ולאחר מכן ברחו ליערות והפכו להיות פרטיזנים. כל ילדותי לא סיפרו על השואה ושמרו על שתיקה ופעם ראשונה שהם דיברו על זה היה בעבודת השורשים של בתי.

אני  בתם, נולדתי בישראל בשנת 1946. את שנתי הראשונה חייתי באבן יהודה, מושבה ליד נתניה, לאחר מכן עברנו לטוברוק (מה שנקרא היום שיכון דרום בנתניה). הייתה לי ילדות מאד נעימה משחקים במחבואים, תופסת ושטרים וגנבים. גדלנו בחיק הטבע. השיכון שלנו היה מוקף אז בפרדסים ושדות (לא כמו היום שכולו בניינים רבי קומות).

בתחילה כשהורי עלו לארץ, התנאים היו שונים, גרו מספר משפחות בדירה אחת, הורי גרו עם חברים טובים שלהם מספר שנים, כאשר לכל אחד חדר ומטבח משותף לשתי המשפחות. אני זוכרת שטיפלתי באחי אבי, כשהיה חולה ומאוחר יותר עברנו לנתניה. בנתניה נולד אחי הקטן יוסי וההבדל בינינו היה 17 שנה.

גרנו ליד הים והיו מרחבים, עצי אקליפטוס – זוכרת את המחנות שעשינו ילדי השכונה בין עצי האקליפטוס. את החג הסוכות חגגנו מידי שנה בשנה בסוכה אחת ענקית שכל ילדי השכונה השתתפו בהכנתה. את הארוחות היינו אוכלים בסוכה וגם תוכנית אומנותית. מאוחר יותר נוספו בתים באיזור מגורים והצפיפות הלכה וגדלה והעיר נעשתה סואנת. לא אהבתי את העיר בקיץ כי העיר היתה מלאה בתיירים והורי השכירו את הדירה לתיירים וישנו במטבח ובסלון.

למדתי בבהס יסודי "בה"ס ביאליק", מאוחר יותר למדתי בתיכון "במכינות הסמינר" והייתי פעילה בתנועות הנוער. בגיל 17 התחילה תקופת "המסיבות הסלוניות" – ריקודים סלונים עם הזמרים האהובים: אלביס פרסלי, פול אנקה, פט בון ועוד. את התיכון סיימתי לאחר הבגרויות. יצאנו מספר חברות ללימודים בסמינר "בית הכרם" בירושלים הוראה. החוויה בירושלים היתה חוויה שעד היום אני קשורה אליה בגלל הלימודים שם. סיימתי את הלימודים לאחר שנתיים – ההתמחות שלי היתה אומנות, ציור במוזיאון ישראל

התגייסתי לצבא והייתי מורה חיילת בשדרות, עיירת פיתוח – שירות של שנתיים מלחמת ששת הימים פרצה ב-1967והיינו קרובים מאד לחזית המצרית. בסיום השירות הכרתי את עוזי, בעלי, התחתנו ועברנו לגור בעיירת הפיתוח נצרת עלית. בשנת 1971 נולד עודד (בני הבן הבכור, אבא של רוני) ולאחר ארבע שנים, נולדה יעל בתי. בנצרת עלית לימדתי בבה"ס תבור, לאחר 10 שנים עברנו לבסיס צבאי רמת דוד (עוזי היה בצבא קבע ולכן עברנו לפי השירות שלו).

ברמת דוד גרנו 3 שנים ולאחר מכן החלטנו שאנחנו רוצים לבנות בית קבוע בבנימינה. בבנימינה המשכתי ללמד הוראה בבית ספר אלונים, בפרדס חנה – הייתי מורה מחנכת ורכזת ספרות ולשון. בשנת 1991 עברתי לחינוך מבוגרים ולימדתי באולפן "אור עקיבא" – עולים חדשים.

בגיל 55 יצאתי לפנסיה ומאז אני מטיילת, משתתפת בטיולים בארץ ישראל, מתנדבת באגודה למען החייל ומשתתפת בחוגי אומנות שאני מאד אוהבת.

קישור לשיר "ארץ" ביוטיוב, שרה הזמרת אילנית – השיר אותו סבתא אוהבת

הזוית האישית

רווית: סבתא בחרה בשיר "ארץ" בביצוע של אילנית. המשפט האהוב עליה במיוחד משיר זה הוא: "ארץ בה נחיה יהיה מה שיהיה".

מילון

פרטיזן
פרטיזן הוא כינוי ללוחם בצבא לא-סדיר (ראו גם גרילה) שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי מתייחס בדרך כלל ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך נעשה שימוש במושג גם ביחס למתנגדים בכוח לכיבוש הסובייטי במזרח אירופה לאחר המלחמה ולחברים בקבוצות התנגדות צבאיות אחרות. מקור המונח באיטלקית, שבה משתמשים במילה partigiano במשמעות "מתנגד למפלגה/לכוח". ויקיפדיה

ציטוטים

” הורי ניצולי שואה מגטו וילנא ולאחר מכן ברחו ליערות והפכו להיות פרטיזנים.“