מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיי

שי וסבא גדי במוזיאון "אנו"
סבא בימי המלחמה
איך ומתי הגעתי לקילומטר ה-101

שמי גדי נבון, נולדתי בינואר 1952, בבית החולים רמב"ם.

הורי, משה וציפורה ז"ל עלו לארץ מפולין בשנות ה20 של המאה הקודמת. הם גרו כל ימי חייהם בחיפה ואף למדו  בבתי הספר התיכונים  בחיפה. אבי, גר בנווה שאנן, למד בבית ספר "נצח ישראל" שהיום נקרא בית ספר יבנה. הורי, הכירו בבני עקיבא בשכונת "הדר". אבי היה הקומונר ולאחר שהתחתנו, הם גרו אצל ההורים ב"הדר".

בנווה שאנן, היתה לסבי מכולת בצריף. הוא  היה נוסע עם סוס ועגלה כל בוקר ל"הדר", בכדי להביא מצרכים טריים. ב1944 פרצה שריפה והצריף שבו גרו, ושימש כמכולת, עלה באש. לכן הם  נאלצו לעבור לגור ב"הדר".

הודעה על הדליקה במכולת של סבי

ימי ילדותי

אחי הבכור, דודי נולד  בבי"ח ביתר (בהדר), ביום שישי שבוע לפני הכרזת המדינה, כך שהברית שלו היתה ביום הכרזת המדינה.

הורי גרו בבת גלים בשיכון לחיילים משוחררים. למדתי בכיתה א' בבית ספר "מוריה"  בקרית אליהו בעיר, ולאחר מכן עברתי לבית ספר "יבנה" בהדר. בהמשך עברנו לגור בכרמל (ליד שכונת "כרמליה") ואני עברתי ללמוד בבית ספר "כרמל האחוזה".

אחי הבכור, דודי נולד  בבי"ח ביתר (בהדר), ביום שישי שבוע לפני הכרזת המדינה, כך שהברית שלו היתה ביום הכרזת המדינה. אחותי מירי נולדה  ב 1959, ואחותי הצעירה נאוה, נולדה בראש השנה בבית החולים "אמהות" בכרמל הצרפתי. בתיכון למדתי בישיבת בני עקיבא  כפר הרוא"ה.

ב- 1969 התגייסתי לנח"ל, לגרעין המיועד לרמת מגשימים. שם פגשתי  והכרתי את סבתא חנה.

בשירות הצבאי שירתתי בגדוד  50 של  "הנחל המוצנח", השתחררתי ב-1972 והתקבלתי ללימודים בטכניון, בפקולטה חדשה, שנפתחה  באותה שנה ל"מדעי המחשב".

אני בצד שמאל, אחרי צניחה בפלמחים. באמצע המ"פ

מלחמת יום הכיפורים

לאחר שנה בטכניון, נקראתי לחודש למילואים בקיץ, לאימון הקמה לגדוד סיור 87 .

הגבול בין ישראל למצרים, היה תעלת סואץ. בצד המזרחי של התעלה, נמצאת אסיה בשטח ישראל, ובצד המערבי נמצאת אפריקה בשטח מצרים. עד לאותם ימים,  לכל חטיבה היתה פלוגת סיור עם ג'יפים מעודפי הצבא האמריקאי, ממלחמת העולם השנייה. פלוגת סיור 87 היתה פלוגת סיור של חטיבה 8  שבמלחמת ששת הימים כבשה את עזה.  הייתי  בכוחות שחצו  את התעלה לכיוון מצרים.

בהיערכות למלחמה הצפויה עם מצרים, הוחלט להקים גדוד סיור אוגדתי, שיהיה מורכב  משלוש  פלוגות  מעורבות של טנקים,  נגמשי "זלדה"  ופלוגת ג'יפים . החיילים בנגמשים, היו משוחררי חטיבת הצנחנים, ומשוחררי סיירת שקד. וכך לקחו את פלוגת הג'יפים 87 והפכו אותה לגדוד סיור 87 של אוגדה 123 שעליה פיקד האלוף אריק שרון.

המלחמה לא פרצה בקיץ, אלא בהפתעה גמורה, ביום הכיפורים. המצרים הפתיעו את הישראלים, כשחצו את תעלת סואץ, עברו לסיני והתחילו להתקדם בתוך שטח ישראל.

בשעה שתיים, נשמעה אזעקה, ולאחר מכן  נשמעו ברדיו קודי הגיוס  של האוגדה שלי. אני התייצבתי להסעה לבסיס שדה תימן, ליד באר שבע,  ובערב  ניסינו לארגן את  הכלים והציוד הנדרש.

כחלק מתוכנית של המלחמה, האוגדה של אריאל שרון נשלחה לצאת להתקפה, ונכנסה בין הכוחות המצריים בסיני, חצתה את התעלה, לכיוון מצרים, במטרה לכבוש  שטחים במצרים.  המטרה היתה  שהמצרים שכבר נכנסו לשטח ישראל, יהיו סגורים ומוקפים מכל הכיוונים, ולא יוכלו לקבל אוכל ומזון. כך ישראל תנצח את המלחמה.

חלק גדול מהכלים ומהציוד לא היו במחסני החירום (לקחו אותם לשימוש שוטף) וכך התארגנו חמישה עשר איש על נגמ"ש, שבתקן מיועד לשבעה לוחמים בלבד.  לקראת הבוקר, יצאנו על הזחלים לנסיעה של 250 ק"מ לכיוון התעלה.

ככל שהתקרבנו למרכז סיני, ראינו בצידי  הדרך, כלים פגועים ונטושים על ציודם. כל פעם עצרנו להשלמת  הציוד  שחסר לנו,  וכך לקראת הלילה הגענו ל 'טסה', הבסיס הגדול במרכז סיני, בקו השני, אחרי קו המעוזים  שהיו בקו המים.

השתתפתי בקרבות בתוך אפריקה, והגענו למקום שנקרא "הקילומטר מאה ואחד" שהוא במרחק של מאה ואחד קילומטר מקהיר, וזה המקום הכי רחוק שהישראלים הגיעו אליו במלחמה.

לאחר שבוע לחימה שבה איבדנו את המג"ד שלנו, הוחלט  על מבצע לחציית התעלה. אוגדה 123 הייתה צריכה לרדת לתעלה, ולכבוש את המוצב שבו יציבו את הגשר. גדוד הסיור, גדוד 87  יצא בראש  הכוחות.

כל הדרך למוצב לא נתקלנו בהתנגדות משמעותית, למצרים זו הייתה הפתעה גמורה, ולאחר כיבוש המוצב,  התקדמנו הלאה לאורך התעלה, לכיוון החווה הסינית. שם נתקלנו בכוחות מצרים גדולים. רבע מהגדוד  נהרג, ורוב הטנקים לא היו כשירים לתנועה. לקראת בוקר העמסנו את הפצועים על הנגמ"שים וניסינו לפנות אותם לטסה. כל נגמ"ש יצא לדרך לבדו.  כל הדרך עשינו תרגילי התחמקות מטילי סאגר, שנורו לעברינו, עד שאחד הטילים פגע בנגמ"ש. ירדנו מהנגמ"ש, והתחלנו ללכת ברגל לכיוון טסה, תוך כדי מטחים של ארטילריה מצרית, שנורו עלינו. כאשר הגענו למטה, נודע לנו על פירוק גדוד 87. הטנקים הכשירים צורפו לגדוד לוחם, ואנשי הנגמשים לא צוותו.

למרות כיבוש ראש  הגשר, גשר הגלילים לא הגיע לתעלה, וכוח קטן  חצה את התעלה, על כלים אמפיביים, שנועדו להעברת טנקים. למחרת, עדין לא היה גשר קבוע מעל לתעלה. שמעתי שמחפשים אנשי צוות של זלדות, כדי להעביר דלק ותחמושת, לכוח שחצה את התעלה, אני וכמה לוחמים נוספים התנדבנו למשימה.

כך מצאתי את עצמי חוצה את התעלה על נגמ"ש, שמחפש משימות  ורודף אחרי הכוחות,  שנעים לכיוון כיבוש איסמעיליה. כל זה עד הסכם הפסקת האש. חצי שנה נשארנו בתוך שטח מצרים. לאחר שכבשו את השטח של המצרים, הייתה  הפסקת אש, והושג הסכם להסגת הכוחות  לסיני.

לקראת פסח  השתחררתי וחזרתי ללימודים  בטכניון.

לאחר המלחמה הוחלט לפרק את גדודי הסיור, ולהרחיב את פלוגות הג'יפים של הסיור, למחלקת ג'יפים ושלוש מחלקות נגמשים. עברנו אימון הקמה מחדש, וכך הגעתי לפלס"ר 8 של חטיבת 608 (חטיבת השריון הראשונה של צה"ל, שפיקד עליה במלחמת השחרור ה'זקן' – יצחק שדה ).

ביחידה זו שירתתי במילואים במשך עשרים שנה, כך שחלק מהפלוגה שלחם איתי בגדוד 87, היה במחלקת הג'יפים שהיתה  בפלוגה המקורית של החטיבה,  וחלק  הצטרפו אלינו במהלך השנים.

אני וחברי, עם הנגמ"ש שלנו במלחמת יום הכיפורים

התחתנתי בשנת 1975ונולדו לי חמישה ילדים, וכיום יש לי חמישה עשר נכדים, אני גר במצפה נטופה יחד עם חנה אשתי. גם בנותיי יערה ודפנה החליטו להקים את בתיהם לידנו.

הזווית האישית

סבא גדי: אני שמח שיצא לשי לחקור, להיחשף להעמיק בשורשים, ולשוחח איתי על זיכרונותיי.

שי: נהניתי מאוד עם סבא גדי. היה מעניין לשמוע זיכרונות וחוויות מצעירותו. לחקור ולהיחשף להיסטוריה שלנו. זו היתה חוויה מעניינת, ואני שמחה על ההזדמנות להרחיב את ידיעותיי, ולשמוע פרטים מעניינים וחדשים, על סבא גדי ועל המשפחה.

מילון

יצחק שדה
כונה "הזקן", היה אלוף בצה"ל וממקימיו, מפקד, אסטרטג, מנהיג, מחנך וסופר יהודי. שדה היה ממנהיגי גדוד העבודה וחבר מחתרת הקיבוץ, ממפקדי ארגון "ההגנה", ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו הראשון. ויקיפדיה

ציטוטים

”שמעתי שמחפשים אנשי צוות של זלדות, להעביר דלק ותחמושת לכוח שחצה את התעלה, אני וכמה לוחמים נוספים התנדבנו למשימה. “