מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיי – שאול גבאי

אני עם נכדתי לינור
אני בבר המצווה שלי
סיפורו של שאול גבאי

שמי שאול גבאי. נקראתי כך על שם סבי "שאול". נולדתי ב- 22.2.1959 בישראל בעיר: עפולה.

נולדתי במעברה, כשהבית היה אוהל מבד ואחרי שנה עברתי לצריף מעץ, שני חדרים בבית כשהייתי בן 4. לאחר מכן, עברנו לבניין של 3 חדרים ואבא שלי, מנחם, הרחיב את הבית ל- 5 חדרים וחפרנו מקלט [זה קרה בתקופת מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים] כשהייתה אזעקה ירדנו למקלט.

הבית היה גדול ורחב היינו 8 אחים ועם ההורים 10 נפשות.

ההורים דאגו לנו לכל פרט ולא החסירו מאיתנו דבר. היתה לי ילדות יפה, טובה ומרתקת עם המון סיפורי ילדות.

סדר היום שלנו התנהל כך:

בבוקר היה לנו בית ספר, ארוחת הבוקר היתה מפרוסה עם נקניק או שוקולד/ריבה. ארוחת הצהריים התקיימה בבית הספר. במהלך היום היינו משחקים כדורגל במגרש משחקים ובשעה ארבע הייתי חוזר הביתה מבית הספר והולך לשחק עם חברים.

המשחקים שלנו היו:

-כדורגל.

-גוגואים

-גולות

-תיק תק

היינו משחקים עד החושך וחוזרים הביתה.

אמא היתה מבשלת כמה סירים בבית, היתה עושה את הכביסה בפיילה. כל שבת היינו נוסעים לים בראשון. היה לנו בית כנסת ליד הבית.

להוריי קראו גבאי מנחם ודונה גבאי, שמות האחים שלי, אני הבכור שאול, ויויאן ז"ל שנפטרה לפני ארבע שנים, אהובה, צביקה, שמעון, בת שבע, דוד וחנן.

אבי היה קבלן עצמאי ואמי היתה עקרת בית.

אבי היה אדם עובד קשה, חרוץ, בעל אופי ולפעמים עצבני, לקח דברים קשה והיה מתלבש בבגדי עבודה עם צבע עליהם. לאבי היה שיער מקורזל וגובהו מטר שבעים, חייכן תמיד. אמי היתה מלאה וגובהה מטר שישים וחמש, שיער אסוף ולחיים מלאות, היתה לובשת שמלות וחלוק בישול לפעמים.

היינו אוכלים ביומיום, מרק ירקות וקציצות דגים, ארישוק ממולא, עוף, בשר ובשבתות ריח החמין היה מתפשט בבית, בשישי היינו אוכלים דגים ותפוחי אדמה עם עוף.

גרנו בשכונה יהודית המפגשים שלנו היו בראשון לציון, בשכונה רמת אליהו.

היינו קונים במכולת, היו אז מכולות ולא סופרים, הלחמים שלנו היו או שחור או לבן ואפילו קונים חצי לחם.

זיכרונות ילדות

חבריי היו מהגן ומבית הספר, היה לי חבר שהיה החבר הכי טוב שלי וקראו לו משה, גרנו בשכונה [היכן שגרתי].משחקי הילדות שלנו היו כדורגל, כדורסל, גוגואים, גולות, תיקתק, מחבואים, בשעות הפנאי הייתי משחק בחצר עם עגלה שהיינו בונים מארגז ועץ, קורקינט עם גלגלים. למדתי בבית הספר "איתמר בן אבי" ולמדנו שם: תנ"ך, היסטוריה, אנגלית, גיאוגרפיה, שעת חברה.

יחסינו עם המורים היו קשים, לא יכולנו לגשת למורה מתי שרצינו, הייתה משמעת חזקה, כשהמורה היה נכנס לכיתתנו היינו עומדים.

עונשינו היו לעמוד בפינת כיתתנו עם הפנים לקיר, להביא את ההורים לבית הספר, להעתיק פרקים מספר תנ"ך [קי"ט היה הפרק הכי ארוך להעתקה].

היתה לנו תלבושת אחיד עם סמל בית ספר. חולצה מכופתרת. היו לנו טיולים ברחבי הארץ [ירושלים, מקומות עם אתרים היסטוריים]. אני זוכר מורה בשם יהודה. המקצוע שהכי אהבתי היה חקלאות וספורט [התעמלות, בזמנו] היינו מגדלים ירקות בחצר בית הספר.

בבית ספרינו היה חדר אוכל שבו היינו אוכלים את ארוחת הצהריים, מדי פעם ביצענו תורנות בחדר האוכל היינו מגישים לתלמידים.

המאכל האהוב עליי היה פסטל שזה כמו קציצה עם תפוחי אדמה, ביצה וירקות בפנים שאימי היתה מכינה. היינו אוכלים ממתקים כמו קרמבו, סוכריית תרנגול.

היו לנו מסיבות בליל שישי.

הייתי בתנועת "הנוער העובד והלומד".

זיכרונות משנות העשרים:

המוזיקה של אז – פעם היינו שומעים מוסיקה משנות ה- 60, להקות צבאיות, מזרחי ורוק. היינו רוקדים ריקודים סלונים, סלואו, רוק קל/ רוק כבד. הזמרים היו זוהר ארגוב, שימי טבורי.

והלהקות צבאיות – להקת הנח"ל, הזמר טום ג'ונס, להקת "אבבא", ומייק ברנט, צביקה פיק.

נהגנו לרקוד בזוגות בנים בנות.

אופני הבידור היו: רדיו, כמעט ולא טלוויזיה, בשבת בבוקר היינו שומעים ברדיו תכניות בידור. בלילות שבת היו תכניות בידור בטלוויזיה, ומופעים ביום העצמאות ברחובות העיר.

זמני הפנוי – בזמן הפנוי היינו מבלים בקולנוע, רואים סרטים, היינו במועדון ריקודים ומקומות מבודדים, בפארקים.

היינו כל המשפחה מתכנסת ומבקרים יחד את בני הדודים מרחבי הארץ.

אמצעי תקשורת של אז- רדיו וטלוויזיה. אבל גם, לא לכל אחד היה טלוויזיה.

אהבה ומשפחה:

הקשר בין בני הזוג היה נוצר על ידי היכרות בין אנשים שיצא מתוך כך שאנשים, חברים ואחד הכיר את השני. היום יש מחשבים, אתרים ופעם לא היה.

היחסים בין ההורים לילדים – היה קשר בין האבא לילד או האבא לילדה אבל גם קצת דיסטנט – קירבה קרירה והאבא לא היה הרבה בבית ולא ממש מעורב בגידול הילדים. הקשר עם האמא היה יותר חם והיא הייתה יותר קשורה לילדים. ההורים כמעט ולא היו מעורבים בהחלטות הילדים.

אז, היו יותר קרובי משפחות, בני דודים. ביקור קרובי משפחה – אחד אצל השני גם במרחקים. כך שהכרתי את בני המשפחה גם מהצד הרחוק – מה שהיום אין כמעט. הכל דרך המחשב הוואטסאפ. והיינו נפגשים גם באירועים.

את בת הזוג שלי הכרתי בבית הספר, למדנו יחד. ההיכרות היתה גם בנוער העובד. היא התחזקה בשירות הצבאי. התחתנו בשנות השמונים ונולדו לנו 5 ילדים.

כיום יש לנו 11 נכדים – 4 ילדים נשואים ואחת בת זקונים. והיום אנחנו גרים בראשון לציון וחלק גם ביבנה.

עליית הוריי לארץ

ההורים עלו ממרוקו בשנת 1956, באנייה בשם מרטין. הם עשו עצירה בצרפת בעיר מרסיי לחצי שנה, הם היו במחני עלייה ולאחר מכן הם עלו לארץ ישראל.

הם חיו במעברה בשם מנסי ליד קיבוץ מגידו. גרו שם באוהל, לאחר מכן בצריף ששם גם נולדתי, במעברה ולאחר שנה הגיעו לראשון לציון לשכונת צריפים ברמת אליהו.

מזל טוב! בר מצווה!!

את בר המצווה שלי, חגגנו באולם שנקרא אז אולמי ראשון. הוא היה עשיר ומפואר בגלל היותי הבן הבכור השתתפו רוב המשפחה, חברים ושכנים. למדתי לדרשה עם רב. מתנה מיוחדת שקיבלתי אז – מהאולם, כדור ואלבום תמונות. בזמנו, אהבתי כדורגל.

החברים חגגו איתי בבית, באותה תקופה שמענו את המוזיקה מתקליטים, רקדנו ועשינו שטויות. בשבת החתן של בר המצווה, הגיעו קרובי משפחה מרחוק – בית שמש ואשדוד הם חגגו איתנו את השבת חתן.

זה היה משמח ואני אף פעם לא אשכח את השבת הזו שאני ודודיי שכבנו על מזרונים.

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

דרדון
פוך, שמיכה

גראז
מוסך

ציטוטים

”אל תשאל את הרופא, תשאל את המנוסה“