מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיי סבי פייר זאוש

רגע נעים עם סבא היקר
סבא וסבתא ביום חתונתם
החיים באלגיר, צרפת והעליה לארץ ישראל

בית ההורים

סבא פייר זאוש – 10.04.1936  נולד בקונסטונטין שבאלג'יריה.

סבא הוא בן בכור לאמא סלסטין אבא ברנרד וחמישה אחים. אלה, ג'וזיאן, רמונד, מוניק ולאחות שנפטרה בגיל 16 מסכרת, בתקופה ההיא לא היו תרופות למחלות כאלה ואחרות…

סבא מספר שקונסטונטין הייתה עיר קטנה בה מתקיימים בשלום ערבים, נוצרים ויהודים יחדיו. שפת העיר והמדינה הייתה צרפתית או ערבית אלג'ירית.

הבתים בתקופה ההיא היו קטנים ולא מפוארים במיוחד, אף על פי שסבא נולד למשפחה עם מצב כלכלי הולם. אף פעם לא היו להם בעיות כלכליות, הם לא היו עשירים ולא היה להם כסף לחלק לאנשים שאין להם, היו חיי ביניים. אך הם תמיד למדו להסתפק במה שיש והיו שמחים בחלקם.

בית הילדות של סבא היה בעצם חדר אחד ענק שבקצה אחד של הבית הייתה מיטה ובקצה השני עוד מיטה, בין שני החצאים הפרידו וילונות גדולים. בקצה הימני מיטת ההורים ובקצה השמאלי סבא והאחים שלו. כל האחים של סבא ישנו על מיטה אחת עצומה ורחבה שהספיקה לכולם וגם אם היה צפוף אף אחד מהם לא התלונן והודו על מה שיש. סבא זוכר שכל יום לפני השינה אבא היה שר לו "La nuit sous la lune, mon ami Pierre.  Accompagne-moi avec ton stylo pour écrire un mot, bougie Nakba je n'ai plus de feu ". "בלילה מתחת לשמים, לירח חבר שלי פייר תלווה לי את העט שלך בשביל לכתוב מילה. נר נכבה אין יותר אש. הגיע הזמן לישון"

בילדותו נהג לשחק בשכונה כל יום אחרי בית הספר כדורגל עם החברים והאחים שלו. בזמנו סבא היה בין הילדים שמשחקים כדורגל הכי טוב בעיר, כיוון שהיה בקבוצת הכדורגל של העיר בעקבות בקשת אביו. זו הייתה שכונה מאוחדת שבה כולם מכירים את כולם וחברים של כולם. אבא שלו תמיד רצה שיום אחד יהיה שחקן כדורגל, אבל זה לא מה שהיה לסבא שלי בראש, סבא תמיד חלם להיות שוטר ותמיד העריך כל שוטר שראה ולקח מהם דוגמה. כשאמר לאביו שכדורגל זה לא בשבילו סבא קיבל מכות, אבל הוא תמיד ידע שזה לא משנה איפה ישימו אותו, שוטר, הוא יהיה.

אביו של סבא, סבא רבא שלי, היה מנהל בר מצליח ומוכר, ואילו אמא סלסטין הייתה אחות מתנדבת בבית חולים, היא לא הייתה מקבלת על זה שכר, היא פשוט באה לעזור לאנשים. סבא אומר שהיא אהבה את זה מאוד וזה העצים את נפשה, היא תמיד הייתה אישה טובה בעלת לב רחב.

סבא מספר שהאוכל שלה היה האוכל האהוב עליו מכולם, מאבא, ממסעדות ועוד… סבא מספר: "המאכל האהוב עליי היה תפוחי אדמה בשום, כמובן אוכל של אמא, כי יכול להיות יותר טוב מזה?." בימי שישי היה אוכל קבוע, קוסקוס של שישי וקציצות בשר. בימי שישי אחרי קידוש השבת ישבו לאכול ודיברו וצחקו, לאחר כל ארוחה האחים חזרו לשחק במשחקים פשוטים כמו מחבואים. ואילו ביום שלמחרת, השבת, תמיד היו הולכים לבריכה אולימפית ומתחרים אחד בשני. סבא זוכר שתמיד אבא ואמא שלו היו יושבים ליד הבריכה מסתכלים עליהם מחייכים ומדברים.

סבא היה גר בשכונה קטנה ברחוב מרייה, ומתחת לביתו הייתה מכולת קטנה שאליה נשלח כל פעם שהיו חסרים דברים קטנים בבית, כמו חלב, לחם, עוגיות ועוד.. כשהיה בן 9, ראה הרבה ילדים מעשנים בלימודים וגם אחרי שעות הלימודים, סבא שלי רצה גם להשוויץ ולהראות אחד מהילדים המגניבים שמעשנים. אז אחרי הלימודים בדרך הביתה נכנס סבא למכולת הקטנה מתחת לביתו והכניס קופסת סיגריות מתחת לחולצה. שומר המכולת ראה את סבא שלי ותפס אותו. אביו של סבא, ברנרד, היה מוכר כאדם ישר וטוב בקונסטונטין, כולם הכירו אותו ושמעו עליו. וגם השומר של המכולת… הוא הושיב את סבא שלי בצד והתקשר לאבא שלו וחיכה שיבוא. כשבא, לקח אותו הביתה, וסבא קיבל מכות מאוד מאוד חזקות, סבא שלי אמר שזה לא על הסיגריות. זה על הגניבה. סבא זוכר כל מכה ומכה שקיבל ביום ההוא כיוון שזה היה העונש הראשון שקיבל כי תמיד היה ילד טוב ונבון. מאז למד לא לגנוב ושלא צריך לעשן בשביל להיות מגניב.

הם היו משפחה יפה ומוכרת בקונסטונטין לסבא שלי היה בן דוד שהם היו חברים מאוד מאוד טובים ובמקרה גם היו באותו הגיל, דוד של סבא (אבא של בן הדוד) נפטר. והם הגיעו לגיל המצוות. אז אבא של סבא עשה בר מצווה משותפת לבן דוד וגם לסבא שלי ביחד, כיוון שאבא שלו לא היה שם בשביל להעלות אותו לתורה.

זיכרונות ילדות

בתקופה ההיא לא היו בתי ספר משותפים של בנים ובנות יחדיו, הייתה הפרדה. בית ספר לבנים ובית ספר לבנות. סבא למד בבית הספר "וולטר". כמו שאמרתי קודם, סבא תמיד היה ילד טוב ונבון. אך היה טיפה מושפע מהסביבה בה היה נמצא והפך לטיפה שובב. היה ליצן הכיתה. סבא מספר שפעם מרח דבק של הכיסא של המורה וכשניסתה לקום מהכיסא, לא הצליחה. אף פעם לא גילו שזה הוא והאשימו תלמיד אחר, לסבא לא באמת היה אכפת כי הוא לא היה חבר שלו. הוא היה הילד שמציק לכולם, הבריון. המורים לא חיבבו את סבא שלי כל כך.. רק כמה ספציפיים, אחרי סיפור הכיסא אפשר להבין למה… המשמעת פעם הייתה כבדה מאוד, כל פעם שתלמיד היה נתפס במעשה קונדס המורים היו לוקחים סרגל וחובטים בקצה אצבעות התלמיד, סבא מספר שחטף הרבה כאלו, אך לרוב היה חכם ולא תפסו אותו במעשי הקונדס.

סבא היה תלמיד חכם ומקשיב למרות כל מעשי הקונדס שהיה אחראי אליהם. בשונה ממני, הוא אהב ללמוד חשבון, וכשהצליח לפתור את התרגילים האהבה לחשבון התחזקה יותר ויותר. סבא תמיד השתדל להקשיב כמה שיותר כי אבא שלו לחץ עליו והיה קשה איתו וכמובן שהוא לא רצה לחטוף עוד מכות. לבית ספר סבא היה קם מוקדם עם האחים שלו, כל אחד היה מתלבש ואוכל ארוחת בוקר ואמא הייתה מכינה לכל אחד כריך לבית הספר. לא היו בבית הספר חדרי אוכל וקפיטריות כמו שיש היום בהרבה בתי ספר…

כילד, סבא שלי היה משחק הרבה אחרי לימודים ובלימודים עם חברי הכיתה, ואחרי הלימודים עם חברים מהשכונה, כמו שאמרתי לפני זו הייתה שכונה קטנה שבה כולם מכירים את כולם. החבר הכי טוב של סבא היה ויקטור, הם היו ביחד עד גיל 13, הם נהגו לבוא הרבה אחד אל השני. כשהיו נפגשים אחרי לימודים, ראשית היו מכינים את שיעורי הבית כדי שלא יהיו להם צרות עם ההורים, לאחר שסיימו להשכיל, הלכו לשחק. סבא וויקטור אהבו להתחרות הרבה. סבא מספר שבכל משחק ששיחקו בו היו מתחרים. ובכללי, הם היו בוחנים מי היותר חזק, מי היותר חכם, מי אוכל יותר מהר ועוד…

סבא מעריך כל פרט ופרט קטן שהיה בילדותו, הוא אומר שהוא אהב את הילדות שלו כי זה הבסיס לחייו ולאדם שהוא כיום. הוא מודה על כל טעות וכישלון קטן שפגש בו בילדותו, הוא מספר שככה הוא למד והשכיל וצבר ניסיון שאותו הוא מעביר ומשתף ומכוון את האהובים עליו, המשפחה.

זיכרונות משנות ה-20

יהודי אלג'יריה שימשו כגורם מתווך בין התרבות הצרפתית לתרבות האלג'יראית, והדבר בא לידי ביטוי מיוחד בתחום המוזיקה. מספר זמרים יהודים זכו לפרסום רב באלג'יריה וצרפת באמצעות שילוב בין סגנונות מוזיקליים צרפתיים לסגנונות אלג'יראים-אנדלוסים.

בן דוד של סבא שלי, גסטון גרנאסיה, כיום הוא זמר מפורסם ומוכר הידוע בשם "אנריקו מסיאס". הוא היה בא אליהם הרבה הביתה אחרי שסבא שלי הקים משפחה פה בארץ והם התמקמו באילת.

סבא שלי לא היה אחד כזה שרוקד, אף על פי שזה מצחיק שהכיר את סבתא שלי במסיבת ריקודים כאשר הזמין אותה לריקוד קצר, החיים מלאים הפתעות. הלבוש פעם היה פשוט ביותר, בשונה מהיום. סבא שלי היה לובש לרוב מכנסי ברמודה וגופיית סבא לבנה. ולבית ספר היה הולך עם מדי בית ספר.

אהבה ומשפחה

סבא שלי היה ילד סקרן מאוד ותמיד אהב לשאול שאלות, סבא ברנרד אף פעם לא ענה על מדוע הוא קרא לסבא פייר "פייר" אך הוא כן ענה על למה אנחנו נקראים "זאוש". בעבר היו קוראים לבן אדם בשם משפחה על פי העבודה שלו, או משהו שקשור לעבודה שלו. אז אבות אבותיי, הראשון הייתה לו חוות יונים, הוא היה מפריח יונים ומגדל אותן… "זאוש-ZAOUCH" בצרפתית זה יונה. לכן אנחנו נקראים זאוש.

בעבר, אופן היחסים בין ההורים לילדים לא היה שונה כל כך מהיום, חוץ מכמה הבדלים קטנים. כמו למשל, בעבר אלימות כלפי הילדים היו משהו לגיטימי המשמש לחינוך. בשונה מהיום, שמי שמרביץ לילדיו מסתבך עם עובדי הרווחה. אבא של סבא היה משתמש באלימות רק כשבאמת היה צורך בכך. סבא שלי אומר שהוא שמח על זה, הוא אמר שהוא מעדיף את כל האלימות הזו מאשר שלא היו מרביצים לו והיום הוא היה איזה פושטק בבית סוהר. הוא אומר שככה חינכו אותו לא לעשות דברים שיכולים לפגוע בו.

בעבר הרומנטיקה הייתה דבר קדוש ונפלא ולכל דבר הכי קטן היה חשיבות עצומה. סבא היה ילד מאוד מאוד טוב, וכפרס על זה שהוא ילד טוב אבא שלו קנה לו אופנוע, ופעם לא היה צריך להוציא רישיון על מנת לנהוג על אופנוע. ואביו לימד אותו לנסוע על האופנוע. סבא אהב את האופנוע מאוד, זה היה אופנוע יקר ומאוד מוכר. כולם קינאו בו. זה היה אופנוע של ספורטאים.

הייתה נערה שמצאה חן בעיניי סבא שלי, והוא היה יוצא ומחכה לה מחוץ לביתה עם האופנוע, וכשהייתה יוצאת הוא היה לוקח אותה לטייל ביער. אבא שלה לא אהב את זה שהבת שלו מטיילת עם נער שהוא לא מכיר, עם אופנוע ביער, ואסר עליה להיפגש איתו. סבא שלי התאהב בה ולא הזיז לו בקשת אביה, אז הם קבעו שהוא כבר לא יחכה לה מחוץ לבית כל יום ושניהם יגיעו בשעה הקבועה ליער ויעשו כרצונם. עד שיום אחד, סבא נסע מהר והתהפך עם האופנוע, זו הייתה תאונה רצינית ויש לו עד היום צלקות, נשברה לו האצבע וכולו היה דם ושריטות. האצבע שלו נוטה טיפה הצידה עד היום. אבא של סבא לקח את האופנוע והחזיר אותו למקום ממנו קנה אותו. וסבא עבר לאופניים.

כמשפחה הם הלכו הרבה לים ובשבתות לבריכה, סבתא סלסטין לימדה את סבא לבשל מעט. אך כשהתחתן עם סבתא שלי כבר לא היה זקוק לידע הזה.

במלחמת העולם השנייה (שואה), צפון אפריקה גרמנים אמריקאים, ערבים התחילו להשתלט על היהודים בגלל הנאצים, והאמריקאים באו וכבשו את אלג'יריה והגרמנים ברחו מהאמריקאים, האמריקאים הצילו את היהודים. מלחמת אלג'יר פרצה, והערבים השתלטו על אלג'יר וצרפת לא ידעה להגן על אלג'יר. ואבא של סבא החל לקבל מכתבי איומים שאם לא יעזוב את אלג'יר הם יהרגו את המשפחה. עם המכתבים הוא קיבל איברים שונים מגוף האדם. כמו אצבע כרותה או כף רגל בקופסה. הם עזבו את אלג'יר ועברו לצרפת. ושם סבא שלי הכיר את סבתא שלי איבון. הם הכירו במסיבת ריקודים אליה סבא הלך בשביל להינות. הוא ראה את סבתא שלי והזמין אותה לריקוד. סבא מספר שהיא הייתה הנערה הכי יפה בכל המסיבה, שלא היה ניתן שלא לשים לב אליה. סבא שלי יהודי ואילו סבתא שלי הייתה נוצרייה בזמנו. כשהם הכירו והתכנון היה להתחתן, סבתא שלי התגיירה בשביל שיוכלו להתחתן. כאשר היא התגיירה היא הפכה להיות יהודייה יותר מסבא שלי וקיימה את כל המצוות והמנהגים שהיום הרבה אנשים מחפפים ואפילו לא קוראים את כל הגדת הפסח.

סבא פייר וסבתא איבון בחתונה

עליה, והתיישבות

כמו שאמרתי, סבא תמיד רצה להיות שוטר. כשעבר לצרפת הוא התחיל להתנדב במשטרה ולהיות צמוד לשוטר אמיתי, ללמוד מכל מעשיו במהלך עבודתו ולסייע לו במה שצריך. לאחר שסיים את ההתנדבות בקשתו להיכנס לשפרעם (בית ספר לשוטרים) אושרה. לאחר שישה חודשים בבית ספר סיים סבא את הלימוד בהצטיינות והפך להיות שוטר אמיתי ובין הכי טובים בצרפת.

אז סבא שלי היה שוטר מצליח מאוד ואילו סבתא שלי הייתה עוזרת בבית מלון. היו להם שלושה ילדים אז, יוסי, פרנק ואריאלה. שנת 1970, החיים בצרפת החלו להיות קשים ושניהם היו עובדים מאוד קשה ועדיין לא מצליחים. הם הגיעו להחלטה לעלות ארצה. הם הלכו לסוכנות היהודית בפריז ורשמו אותם לעלייה לארץ. כמובן שתשאלו אותם מהי סיבת העלייה במה הם עובדים, מאין הם באו ועוד… סבא שלי היה בן 12 כשהכריזו על המדינה היהודית, ישראל, ואילו סבתא שלי הייתה בת 14.

ביום העלייה הם עלו על רכבת מפריז למרסיי וממרסיי באונייה לחיפה. סבא מספר שהדרך הייתה קשה והיה ריח נורא בכל מקום כי הרבה הקיאו, בכל מקום היה קיא. אך הוא צבר חוויות והוא וסבתא שלי צחקו הרבה במהלך ההפלגה.

הם התמקמו בשדרות. בהתחלה השפה הייתה קשה ולא מובנת כי שניהם דיברו צרפתית בבית. סבא שלי קלט מהר את השפה ולסבתא שלי לקח טיפה זמן, אך גם היא קלטה את זה בסוף. 1971, כבר שנה בארץ ואבא שלי פייר, בנם האחרון נולד. בנם הבכור, דוד שלי יוסי. יוסי חלה באסטמה קשה ושדרות לא הייתה טובה לו. אז הם עברו לקיבוץ בין שדרות למצפה רמון וגם שם יוסי נתקל בקשיי נשימה. הרופאים אמרו שיש סיכוי גדול שהוא לא ישרוד. ואז הם עברו לאילת, ושם הם התמקמו סופית ויוסי גדל והחלים. סבא המשיך לעבוד כשוטר וסבתא שלי המשיכה לעבוד בבית מלון ומינו אותה לאחראית המטבח והיא הפכה להיות הטבחית הכי טובה שם. אבא שלה לואי, היה טבח גדול בצרפת, גילה את כל סודותיו לסבתא שלי ואז הלך.

זה היה בית של שני הורים וארבעה ילדים, סבא וסבתא שלי אבא שלי ודודים שלי. אבא שלי מספר שסבא פייר היה קשה איתם אבל נתן הרבה אהבה, גם סבתא איבון הייתה קשה אך מלאת לב וחום. לפני שסבתא שלי נפטרה היא גרה בבית מול הבית שבו הם גרו. ראיתי תמונות של השכונה בזמנו והיא כל כך שונה ממה שהיום. אבא שלי אומר שהריח של השכונה נשאר אותו דבר ולא השתנה 30 שנה.

סבא אומר שאבא תמיד היה הכי מפונק בבית, זה מסביר למה אחותי הקטנה מפונקת כל כך. הם היו כל הזמן בים. הים של אילת. המקום שכל המשפחה שלי מדברת עליו כל כך הרבה. אבא שלי גדל בים הזה וישן שם הרבה. כיום לסבא שלי יש 13 נכדים ו-12 נינים. כבר שנה וחצי שסבתא שלי כבר לא איתנו וסבא שלי עדיין גר באילת, בן 84 ובריא כמו בן 60, בלי עין הרע. הוא עושה כושר יותר מאבא שלי וממני וחי אורח חיים בריא.

שני אחיו של סבא שלי, אלה ורמונד נפטרו. אלה לפני שלוש שנים ורמונד לפני חודש וחצי. סבא שלי נכנס מאבל לאבל ואת החג עשה איתנו דרך הזום.

כששאלתי אותו למה הוא לא בא הוא ענה "כשהייתי צעיר והיו רבנים אמיתיים, לא כמו היום שכל אחד זה חרטא ודואג רק לעצמו, הוא אמר לי. "אם אתה אוהב אנשים ואתה באבל והם מזמינים אותך אליהם. אל תלך."

גלגולו של חפץ

אחרי שסבתא איבון נפטרה, דודה אריאלה לקחה את כל הדברים שעברו במשפחה שלנו אליה לבית. היא שומרת עליהם כמו על ילדיה.

החפץ הראשון הוא חפץ שהוענק לסבא שלי אחרי שסבתא סלסטין נפטרה, תליון השרשרת שענדה. את השרשרת הזו אמא של סבא ענדה הרבה, דודה שלי ענדה אותה אחריה כל הזמן והרבה שנים. אך לאחר נפילתו של בנה רוני בצבא היא החליטה לענוד את השרשרת שלו. השרשרת שהיא עונדת כיום זו שרשרת שאני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי. כל פעם ופעם שראיתי את דודה היא ענדה את השרשרת הזו.

החפץ השני שהועבר אל דודה שלי מביתה של סבתא איבון הוא הפמוטים של אמא של סבא מהנדונייה. לפמוטים האלה יש יותר מ-100 שנה.

החפץ השלישי שקיים הוא מטחנת הקפה הישנה של סבתא דודא. שגם לה יש יותר מ-100 שנה.

הזוית האישית

יובל: היה לי מאוד כיף לעשות את העבודה יחד עם סבא שלי. תמיד אהבתי לדבר איתו ולהקשיב לסיפורים מעברו. יש לו סיפורים מעניינים ובשפע. במשך הכנת העבודה ליוו אותי ואת סבא המון בדיחות ומחשבות וזיכרונות מהעבר. מאוד נהניתי מהכנת העבודה ולמדתי המון על היסטוריית המשפחה שלי, חבל שלא הספקתי לשמוע גם על ילדותה של סבתא איבון. סבא אומר שהיה לו מאוד כיף להזכר ולצחוק ולשתף את הסיפור שלו. הוא נהנה מהשיחות העמוקות שהתחילו בזיכרון ישן וגלשו לנושאים עצומים ודיונים משפחתיים. ובעיקר נהנה מההקשבה שלי. סבא תמיד היה אחד שאהב לדבר ולשתף ולספר. בין הסיפורים שסיפר לי הוא העביר לי מסרים והשתמש בניסיון הרב שלו על מנת להעביר לי מידע ולהזהיר אותי מטעויות מיותרות. דיברנו על העתיד, הוא סיפר שהוא קרא לאבא שלי באותו שם שבו קראו לו כיוון שרצה שיהיה המשך ואבא שלי יקרא גם לבנו פייר. אך אבא שלי לא רצה ובסוף קרא לאחי הקטן לידור. אמרתי לסבא שלא ידאג ושאני מבטיחה שאני אקרא לבן שלי על שמו. הוא אמר שהוא מקווה שהוא יהיה פה בשביל לראות את זה. חייכתי ואמרתי "ברור שתהיה פה סבא, אתה צעיר ומלא רוח חיים. אל תדאג." הוא צחק ואמר "את יודעת מה אומרים? לא סבא אל תדאג, אומרים "אבא שלי כריש, וסבא שלי ליוויתן"." המשפט והקול שבו הוא אמר את המשפט הזה לא יצאו לי מהראש מאז אותה שיחה, וגם לא יצאו. אני לא אשכח את המשפט הזה בחיים ואקח אותו איתי עד הקבר. תודה על ההזדמנות לחקור ולגלות על עברו של סבא פייר.

מילון

זאוש
מפריח יונים ואף מגדל אותן

ציטוטים

”אבא שלי כריש וסבא שלי לוויתן“