מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיי מהגולה בשוודיה לעלייה לארץ ישראל

אני, ירין וראניה
אחותי ואני בגיל 4
החיים בשבדיה והחיים בישראל

נולדתי בעיר גוטבורג בשוודיה בשנת 1949 להוריי אחים והילדה היינמן. את שמי רחל, אמי נתנה לי לזכר אמה שנירצחה בשואה (הסבתא שלי). יש לי אחות תאומה בשם אסתר.

אבי, אחים היינמן, נולד בברלין בגרמניה, בן יחיד להוריו – אוטו ואלזה. אבא בא מבית לא דתי אבל שמרו את החגים. אבי הגיע לשוודיה בגיל 22 בשנת 1939, לאחר שברח מרדיפות הנאצים בגרמניה.

אמי, הילדה (הינדה ביידיש), מבית סגל נולדה בעיר medzilaborce בסלובקיה, אבל גדלה בkosice – בת בכורה בין שמונה ילדים: ארבע בנים וארבע בנות שמם: הרמן, חננאל, דוד יהודה, פרל, רייזל, הינדה ולידיה. רק שלושה שרדו את השואה: אמי, אחותה רייזל ואחיה יהודה.

האחים הרמן וחננאל התגייסו (למרות היותם דתיים) לצבא רוסיה ונפלו בקרב. יהודה השיג תעודה שהוא גוי והצליח לעבור את מלחמת העולם ה- 2 למרות שהרבה פעמים כמעט ונתפס. אחרי מלחמת העולם ה- 2 יהודה עלה לארץ ישראל והיה ממקימי קיבוץ שמרת. סבתא שלי רחל, האח דוד והאחיות פרל ולידיה שהייתה רק בת 13, כולם נרצחו באושוויץ. הסבא שלי דב, מת ממחלה לפני המלחמה. אמי באה מבית דתי ובכלל כל הקהילות בסלובקיה, שגשגו מבחינת התרבות היהודית עד מלחמת העולם השנייה. לאחר שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, אמי הגיעה לשוודיה עם (האוטובוסים הלבנים) יחד עם אחותה אליזבט (ריזל ביידיש) דודה שלי.

יש לי אחות תאומה אחת שמה אסתר שגם גרה בארץ, נשואה עם ארבעה ילדים: שלוש בנות ובן ותשעה נכדים: ששה בנים ושלוש בנות.

החיים שלנו בשוודיה

בעיר vaxsjo שבשוודיה אמי פגשה את אבי שעבד בתור גנן (גינון), והתפתח ביניהם סיפור אהבה. קצת לפני שאחותי ואני התאומות נולדנו, עברו הוריי לעיר השנייה בגודלה בשוודיה – עיר הנמל גוטבורג.

עיר הנמל גוטבורג

לקהילה היהודית בגוטבורג היה בית, שאליו הגיעו שורדי השואה מאירופה.

אבי קיבל את התפקיד של איש האחזקה של הבית והגינה מסביב. עברנו כל המשפחה להתגורר שם. הוריי קיבלו דירה בת שני חדרים, מטבח ושירותים. הבית היה בן 2 קומות. בכל קומה היה אולם גדול עם חדרים מסביב, בו גרו הפליטים. המטבח והאמבטיה היו משותפים לכל הדיירים. הבית שכן ליד בית הקברות היהודי שהיה חלק מבית הקברות הגדול והכללי של גוטבורג. למבוגרים, הבית היה תוסס ולעתים טראומטי ולא תמיד שקט, מפני שכל שורד מהשואה בא עם המטען שלו מהמחנות.

הבית הורוד בית ילדותי עד גיל שמונה 

בילדותי, הורי ואני בבית הורוד

ילדותינו המוקדמת עד גיל שמונה עברה בבית הזה. בעיני הילדים, הבית והסביבה היו מעניינים ואפילו שחקנו בבית הקברות עם חברתנו שהייתה בתו של שומר בית הקברות, שגרה בבית בכניסה למתחם. מכיוון שהבית שכן קרוב לטבע ביקרו אותנו סנאים, קיפודים וחיות אחרות שקיבלו אוכל. לא רחוק מהבית שכן אגם יפה מוקף יערות ובקיץ בילינו שם בנעימים.

בגיל שמונה אחותי, אני והוריי עזבנו את הבית של הקהילה. אבי התחיל עבודה חדשה, עברנו לשכונה ולדירה לגמרי חדשה בחלק אחר של העיר. החלק הזה של העיר הוא בעצם האי הכי גדול בשוודיה ושמו HISINGEN שם גרים בערך 130,000 איש. שם היו בין היתר המספנות הגדולות שלא קיימות היום ומפעל המכוניות המפורסמת "וולוו" שעדיין פעיל. מכיוון שהשכונה הייתה חדשה עדיין לא הספיקו לבנות בה בתי הספר. נאלצנו מכיתה ב' עד כיתה ו' ללכת ברגל לבית הספר בערך 30 דקות בכל מזג האוויר, גם בגשם ובשלג. בחורף הלכנו לבית הספר בחושך וחזרנו בחושך. בחלק הזה בשוודיה בחורף, השמש זורחת בסביבות השעה תשע בבוקר ושוקעת בסביבות שלוש אחר הצהריים. בצפון שוודיה בכלל יש חושך במשך כמה מחודשי החורף לעומת זאת בקיץ השמש כמעט ולא שוקעת. כשהיינו בכיתות הגבוהות נסענו בחשמלית ובאוטובוס.

בכל תקופת בית הספר, אחותי ואני היינו התלמידות היהודיות היחידות בבית הספר וגם תמיד היינו באותה הכיתה. בכיתות הנמוכות היה נהוג, שהמורה מתחילה את הבוקר עם שיר דת כמובן נוצרי ותפילה. לא השתתפנו בשיעורי הדת ואם קרה שהשיעור התחיל בשעה הראשונה, שמחנו כי קיבלנו עוד שעת שינה.

מסביב לבית שגרנו (בית רב קומות עם הרבה כניסות) היה הרבה טבע וכך אנו הילדים שיחקנו שם בקיץ – מצאנו אוכמניות, פטל, פטריות וכל מיני פירות יער אחרים. אם היה יום חמים עם גשם שמנו בגדי ים והתרטבנו מהגשם. כמובן מדי פעם עשינו מעשי קונדס – צילצלנו בפעמונים של השכנים וברחנו למורת רוחם של הדיירים. בחורף עשינו סקי, גלשנו על מזחלות והחלקנו על הקרח באגם לא רחוק מהבית.

הוריי, אחותי ואני

                  הבית בו גרנו מגיל שמונה

האמונה והקהילה היהודית בגוטבורג

אמי הייתה דתיה ולכן כל ערב לפני השינה אמרנו את התפילה שמע ישראל. בשבתות הייתה ארוחת שבת ואחריה ברכת המזון. בחגים הלכנו לבית הכנסת. בית הכנסת בגוטבורג נבנה בשנת 1855. היה זה בית כנסת מאוד יפה והארכיטקטורה שלו בסגנון מזרחי. הקהילה היהודית שגשגה לאחר מלחמת העולם ה- 2 מכיוון שהיו הרבה שורדים יהודים שהכירו את המסורת. היה רב וחזן. בית הכנסת היה מלא בחגים.

בית הכנסת היהודי היחיד הגדול

הקהילה אירגנה לילדים בית ספר ביום ראשון, שבו נפגשו הילדים הקטנים (עד כיתה א') ולמדו יהדות. בגיל בית הספר, הקהילה ארגנה פעם בשבוע לכל קבוצת גיל, לימודי עברית כדי לדעת לקרוא בסידור, על החגים וקצת היסטוריה יהודית. כך היינו פטורים משיעורי הדת בבית הספר הממלכתי. הייתה גם פעילות של בני עקיבא, השומר הצעיר ומכבי בשביל הילדים והנוער. אחותי ואני היינו פעילות בתנועת בני עקיבא.

מפגש יום ראשון בקהילה

זמן מה אחרי השואה הרבה מהשורדים את השואה, עזבו לישראל וארצות אחרות. בשנות ה- 70 הרבה מבני הדור שלי עלו לישראל, כך שהקהילה איבדה הרבה חברים.

בשנת 1956 הגיעו לשוודיה פליטים יהודים מהונגריה, בסוף שנות ה- 60 הגיעו מפולניה ובשנות ה- 70 הגיעו מרוסיה. הבעיה עם היהודים הללו הייתה, שהם הגיעו מארצות קומוניסטיות ולכן לא כל כך הכירו את המנהגים היהודים. הקהילה מונה היום בערך 1800 איש – יהודים שהתבוללו או נוצרים שהתגיירו.

היום יש גן ובית ספר יהודי בגוטבורג.

העלייה והחיים בארץ ישראל

בשנת 1967 חודשיים אחרי מלחמה "ששת הימים" אחותי ואני הצטרפנו להכשרה של תנועת בני עקיבא בקיבוץ לביא. בהכשרה היה נוער מאנגליה ושוודיה. המגורים שקיבלנו היו צריפים עם רצפת בטון, שירותים ומקלחת בחוץ. לאחר חצי שנה קיבלנו תנאי מגורים טובים יותר, למדנו, עבדנו וטיילנו בכל חלקי הארץ. (הארץ הייתה באופוריה אחרי המלחמה (מלחמת ששת הימים). אני עבדתי בחדר האוכל של הקיבוץ  ואחותי במסעדה של המלון.

אחרי מלחמת ששת הימים. בקיבוץ לביא עם אחותי

טיול עם ההכשרה לרמת הגולן

אחרי שנה חזרתי לשוודיה כדי ללמוד מזכירות רפואית ואחותי התגייסה לצ.ה.ל (מ.ח.ל). שהיתי בשוודיה הן לצורכי לימוד והן לצורכי עבודה במשך שנתיים.

בשנת 1970 עליתי סופית לארץ ישראל. ראשית הייתי באולפן "עציון" בירושלים, כדי לשפר את העברית ובהמשך עברתי לתל אביב. בתל אביב עבדתי בבנק לאומי. בהמשך עבדתי כמזכירה בעיקר באנגלית בחברות שונות. מספר שנים לפני הפנסיה וגם כמה שנים בפנסיה, עבדתי עם ילדים אוטיסטיים. לעיתים העבודה הייתה קשה מבחינה נפשית, אבל נתנה הרבה סיפוק, כשראיתי את ההתקדמות של הילדים.

הכרתי את בעלי עמנואל באביב שנת 1972 וכבר בחורף התחתנו. נולדו לנו שלושה ילדים: שתי בנות – נירית וניצה, ובן – דניאל. יש לנו חמישה נכדים: שלושה בנים (דולב, יוגב ועומר) ושתי בנות (נופר ולוטם) מקסימים.

כל המשפחה שלי ילדים ונכדים

למדתי מניסיון החיים שלי, שהמקום היחיד שיהודים צריכים לגור בו הוא ארץ ישראל. נולדתי וגדלתי בגולה, ששם תמיד נתנו לי להרגיש שונה עקב היותי יהודייה.

לא אוכל לגור במקום אחר רק בארץ ישראל.

הזוית האישית

רחל: לתוכנית הקשר הרב דורי הגעתי דרך אחותי שמעתי שמדובר בבית ספר הרצפלד בית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים וחשבתי שאני חייבת להשתתף בתכנית בבית ספר זה מאחר ויש לי נסיון עם ילדים במצבים כאלה ואני יודעת כמה סיפוק זה נותן.אכן, לא התאכזבתי אני עובדת עם שני צעירים מקסימים ראניה וירין גיליתי בהם הרבה רגישות חוכמה ושמחה ונהנתי מאוד מהמפגשים איתם. המורה אור מובילת התכנית מנהלת את התכנית ברמה מצויינת, עם הרבה סבלנות ועוזרת בכל התחומים בעיצה איך לכתוב את הסיפור, בענייני הטכנולוגים. היא חמה ואכפתית. לצערי לא הספקנו להיפגש הרבה עקב התפרצות מגיפת הקורונה.

ראניה: היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של רחל, לשמוע על החיים שלה והקשיים שאיתם התמודדה מאוד שמחתי להכיר את רחל ולפגוש אותה.

ירין: היה לי נעים להיפגש עם רחל ולשמוע את סיפור חייה.

מילון

אוטובוסים לבנים:
לקראת סוף המלחמה, בחודשים מרץ-מאי 1945, פעלה בשטחי גרמניה משלחת של כ-90 אוטובוסים ואמבולנסים של הצלב האדום השוודי, במקביל למשלחות דומות קטנות יותר משוויץ ומקנדה. משימתה של המשלחת השוודית הייתה לשחרר אסירים סקנדינבים, מהם מתנגדי הכיבוש, פוליטיקאים ואינטלקטואליים, ממחנות ריכוז.

מלחמת ששת הימים:
מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, לבנון, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה. ויקיפדיה

מ.ח.ל (מתנדבי חוץ לארץ):
מח"ל הוא הכינוי שניתן למתנדבים יהודים או זכאי עלייה מהעולם אשר מעוניינים לשרת בצה״ל מבלי לעלות ולקבל אזרחות ישראלית. מסלול מח"ל פתוח עבור נשים בנות 18 עד 20 (כולל) ובנים בני 18 עד 23 (כולל) זכאי עלייה, שמרכז חייהם אינו בארץ ושהו בארץ פחות משנה באופן מצטבר מגיל 16 (שנה וחצי אם היו לפחות שנה במסגרת מוכרת). בנוסף, על הורי המועמדים לא לבצע עלייה או להתגורר בארץ באופן קבוע לפני הגיעם לגיל 20. ויקיפדיה

בית הכנסת בגוטבורג:
בית הכנסת בגטבורג שבשוודיה נבנה בשנת 1855 ברחוב סטוּרה ניגַטַן (Stora Nygatan) בעיצובו של האדריכל אוגוסט קרוגר והוא בית הכנסת הפעיל העתיק ביותר בשוודיה. בית הכנסת משתייך לזרם היהדות הקונסרבטיבית אם כי הישיבה בין נשים וגברים היא נפרדת, והתפילה בבית הכנסת היא בנוסח אשכנז. רב בית הכנסת נכון ל-2019 הוא הישראלי עוזי לוין (המעביר גם הרצאות), והחזן הוא ליאון פרלמן. המבנה מכיל 300 מקומות. ויקיפדיה

ציטוטים

”המקום היחיד שיהודים צריכים לגור בו הוא ארץ ישראל “