מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שלמה עוקאבי – סיפור חיי בקצרה

תמונה משותפת בקשר הרב דורי - שלמה עוקאבי ואריאל פורת
תמונה – מחזור ראשון בבית ספר אוהל – שלום ראש העין. 31.7.52
מסע העלייה לארץ ישראל

העלייה לארץ ישראל

בעת עליית יהדות תימן לארץ ישראל, התאספו כל הקהילות בכפרים ובערים ברחבי תימן והתארגנו לנסיעה מקובצת באמצעי התעבורה הנהוגים דאז: משאיות, חמורים וברגל. לכולם הייתה מטרה נכספת ומשותפת אחת ויחידה והיא –  להגיע לארץ ישראל.

קשיי העלייה

מרגע עזיבת יהודי תימן החלו הבעיות והצרות: מרבית מהיהודים היו חסרי אמצעים כלכלים ולכן – היו משפחות עשירות דיין, אשר נאלצו ונטלו על עצמן, את עלויות המסע ועלות הובלה ושינוע במשאיות של מעוטי היכולת. בעת עזיבתנו את עיר מגורינו שנקראת "עמראן", הערבים המקומיים, שמעו שהיהודים עוזבים את תימן והחלו לטרפד ולהציק לתהליך של עזיבת היהודים את העיר והמדינה. לדוגמה: חסימת ציר המשאיות שעליהן שהינו, כאשר דרישתם הייתה שנשלם  כופר נפש על כל גולגולת  כולל ילדים, נשים וטף. כך התעמרו והתעללו  ביהודים לאורך כל הדרך עד הגיעם  למקום שנקרא "חשיד". ב- "חשיד" הייתה הפסקה גדולה מכיוון שהיו יהודים אשר חלו תוך כדי המסע.

יש לציין כי ציוד רפואי ותרופות לא היו בנמצא, כמו כן צוות רפואי ומכיוון שכך נוצר מצב שמבין האוכלוסייה היהודית נפטרו מספר רב של עולים.

נאלצנו להמתין ב-"חשיד" עד שהאחרון החולים הבריא, ומשהבריאו, המשכנו במסעינו לכיוון העיר "עדן". ב-"עדן" הייתה המתנה נוספת שנמשכה כחודשיים ימים, עד שהסוכנות היהודית בארץ ישראל ארגנה ציי מטוסי נוסעים אשר הובילו  את העולים התימנים לארץ ישראל.

בזיזת רכוש העולים על ידי המקומיים

כאשר הגיע זמן העלייה למטוסים, באו אנשי הממשל המקומי של "עדן" וקראו ברמקולים לעבר העולים וזו לשון ההודעה: "כל מי שיש ברשותו כסף, זהב, טבעות, יהלומים, כלי ערך מחויב  להשאיר בשדה התעופה המקומי של עדן את התכשיטים הללו, בטענה השקרית- שהמטוס עלול ליפול.

העולים האמינו להם והשאירו את כל רכושם בשדה התעופה ב- "עדן", כך שכל השלל של היהודים נלקח על ידי הערבים המקומיים, ובשל כך נבזז רכושם במרמה.

הגעה לארץ ישראל

המטוסים המריאו עם העולים לכיוון ארץ ישראל ונחתו בשדה התעופה "לוד" (כיום, בן גוריון) שם חיכו להם אנשי הסוכנות ופיזרו אותם למחנות עולים  מהם הגיעו לראש העין, עין שמר, עתלית וגם לפרוזדור ירושלים.

משפחתי הגיעה לראש העין, שם חיכו לנו אוהלים וחילקו לנו אוכל, שמיכות, נעלי ספורט ותלושי אוכל לחודש ימים.

קשיי ההסתגלות

הימים היו ימים קשים בהסתגלות הן בשפה הן באקלים ששרר באותו הזמן. שלג רב, סופות רעמים וברקים ואווירה חורפית קודרת, תוך כדי מגורים באוהל קר פרוץ למים, הייתה קשה לעין ערוך. באחת הפעמים, אף לא הצלחנו לצאת את פתחי האוהל עקב שלגים שנערמו על האוהל. שכנים שהיו בחוץ הורידו את השלג מעל פתח האוהל וסייענו בידנו לצאת מתוכו.

רכישת השכלה

עם חלוף הזמן, הגיעו נציגי הסוכנות היהודית, מיינו את הילדים לפי שכבת גיל ושיבצו אותם ישר לבית ספר היחיד שהיה קיים לבנים ולבנות. אותי הכניסו ישר לכיתה ג',  לפי ראות עינם הייתי בוגר ולכן שובצתי לכיתה ג'.

כאשר סיימתי בית ספר יסודי באו נציגים מהסוכנות היהודית של" עליית הנוער" ונשלחתי ללמוד  בפנימייה "בכפר חסידים" ליד כפר אתא בחיפה.

במוסד זה, נבחנתי על כישוריי הלימודים, נמצא כי רמתי תואמת את רמת הלימוד של בוגרי כיתות ד' ולא כיתות ח' (דאז- יסודי היה נהוג עד לכתה ח'). עלה החשש, כי ישלחו אותי חזרה לביתי עקב אי התאמה ברמה הלימודית. לאחר התייעצות באה אחת התלמידות הוותיקות מהשכבה הבוגרת ובשיחה איתי הציעה להיותה חונכת האישית שלי. חונכת זו, לימדה אותי את רוב המקצועות הנלמדים בבית הספר ולאחר תקופה של חודשיים של חניכות  הדבקתי את הרמה של הלימודים בכיתה והמשכתי את מתכונת לימודיי  עד לגיוסי לצבא.

הגיוס לצה"ל

יש לציין, כי עקב טעות ואי רישום הולם וראוי של תאריך לידתי מצאתי עצמי מגוייס לגיל 15 וחודשיים לחטיבת "גולני". למרות גילי הצעיר,  שירתתי שירות מלא ופעיל בחטיבת "גולני" גדוד 51 "הבוקעים הראשון".

למרבה הפתעתי, בתום שירותי הצבאי קיבלתי הזמנה לחתונה של קרוב משפחתי. החתונה נערכה בירושלים. סיפור זה לא היה מצויין אלמלא, כאשר הגעתי לטכס החתונה גיליתי כי על כס הכלה יושבת, לא פחות מאשר החונכת שלי נורית, מכפר חסידים. בכך למעשה, הפכנו, לקרובי משפחה ובמפתיע.

תעסוקתי בחיי הבוגרים

לאחר תום שירותי הצבאי נקלטתי כעובד בקואופרטיב דן – תחבורה ציבורית, שם עבדתי בתור מנהל מחלקה במוסך "עמנואל" ויחד עם זה עבדתי, לסירוגין,  כנהג אוטובוס בקווים המקומיים באזור גוש דן.  בחברת דן עבדתי כל שנותיי הבוגרות משך כ- ארבעים ושתיים שנים ברציפות.

הפרישה לגמלאות

בחלוף השנים ובהגיעי לגיל 65, פרשתי לגמלאות, בשנת 2004.

עם פרישתי החלטתי כי לא אשב בחוסר מעש. התקבלתי בתור מתנדב ב"מוסד לביטוח לאומי", ומתוך התנדבותי שם נשלחתי להשתלמויות וללימודים באוניברסיטת "בר אילן" והוסמכתי כיועץ  כללי בכל סוגי התביעות שמוגשות ב-"מוסד לביטוח לאומי".

זווית אישית

שלמה עוקאבי: למותר לציין, כי נכון למועד כתיבת שורות אלו (שנת 2017), אני עדיין ממשיך במסגרת התנדבותי הברוכה ורואה תועלת רבה וסיפוק רב לקהל הפונים.

מילון

קואופרטיב דן
חברה ישראלית לתחבורה ציבורית המפעילה שירותי אוטובוסים בגוש דן. מאז הקמתה בשנת 1945 ועד לשנת 2002 פעלה כקואופרטיב.

ציטוטים

”עם פרישתי החלטתי כי לא אשב בחוסר מעש. התקבלתי בתור מתנדב ב- "מוסד לביטוח לאומי".“