מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיים של מסירות נפש

סבא הרב משה גרינברג
הסבא הרב משה גרינברג
היה זה כשהגיעה השבת הראשונה, משה הצעיר החליט שהוא – לעבודה לא יוצא, ויהי מה

הנכדה רחל מתעדת את סיפורו של הסבא משה גרינברג.

בן 12 שנים היה סבי משה גרינברג כשפרצה מלחמת העולם השנייה. הוא נולד בשנת תרפ"ז (1927) בעיר קפרשט שברומניה. כשפרצה המלחמה יהודים רבים ברחו לרוסיה, אולם אבי המשפחה, ר' נפתלי, שהיה שוחט, העדיף להישאר. "הקומוניסטים לא מאפשרים לשמור תורה ומצוות", נימק.

בינתיים, פלשו הגרמנים לעיירה, וזכו לשיתוף פעולה מצד הרומנים המקומיים. הם ריכזו את היהודים שנותרו בעיר בבית קטן ונעלו את הדלת. אחד מן החבורה הופקד לשמור בפתח. בנס, התגלע סכסוך בינו לחבריו, ובשעת לילה מאוחרת פתח השומר את הדלת ופקד על היהודים "תברחו, מתכננים להרוג אתכם".

כל הלילה סבבו היהודים בחשיכה, וכשהאיר השחר כיוונו את דרכם לעבר נהר גסטר. תוך כדי חציית הנהר על הגשר, החלו הגרמנים להפציץ אותו. יהודים רבים נהרגו אז. הנותרים החלו לנדוד לכיוון רוסיה, שהייתה מפלט סביר מפני האיום הגרמני.

הרעב והתלאות פגעו בבני המשפחה המורחבת. דוד אחד נפטר, אחריו הדודה. כשהגיעו לאוזבקיסטן נפטרה האם, רחל, מרעב, לאחר שאכלה פסולת זיתים. בעלה וילדיה קברו אותה על אם הדרך.

אבל האירוע שסימן את תחילת מגמת מסירות הנפש של משה הצעיר, התרחש בעיצומה של הבריחה. המשפחה, שחששה מן הרומנים כמו מהגרמנים, טיפסה בחשאי על רכבות משא, וכך עשתה את הדרך לעבר רוסיה במשך ימים שלמים. ביום חמישי אחד, בשעת אחר הצהרים, עצרה רכבת המשא בתחנה.

לפי  החישוב של בני המשפחה, לא הייתה צפויה תחנה נוספת עד שבת. הם לא רצו לנסוע ברכבת בשבת, ומאידך יש סיכוי גבוה, שלא תסענה עוד רכבות כלל… האב, ר' נפתלי, החליט שיורדים מהרכבת, ויהי מה. המשפחה מצאה את עצמה בלב שדה רחב ידיים ושומם. באותה שבת נכנסה בו, בבן משה, כוח מסירות הנפש עבור השבת.

טרגדיה אחרי טרגדיה

לבסוף הגיעה המשפחה לטשקנט, והתחברה מיד לחסידי חב"ד שפעלו בעיר. ר' משה, שהיה כבר נער, לא למד עם הילדים ב'חדר' המחתרתי, אלא עם החסידים ששהו בבית הכנסת. קשר מיוחד נוצר בינו לבין החסיד ר' יונה כהן הי"ד. עם החסיד ר' דוד לבקובסקי למד גמרא בחברותא. לימים הוא סיפר שמסירות הנפש של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, אליה התוודע באותם ימים, שבתה את ליבו.

בטשקנט חוותה המשפחה טרגדיה נוספת: האב ר' נפתלי טבע למוות בעת שטבל בנהר. כעת נותרו יתומים מאב ואם. באותן שנים החלה הבריחה הגדולה של חסידי חב"ד מרוסיה באמצעות ה"אשאלונים", רכבות שנועדו לשמש אזרחים פולנים, שעזבו את רוסיה לאחר המלחמה. חסידים רבים זייפו תעודות לידה פולניות, הצטרפו לאותן רכבות והצליחו לצאת בשלום. אולם כשחפצו ילדי גרינברג להצטרף הם כבר נפסקו. ר' משה פנה ללמוד במחתרת בעיר צ'רנוביץ' שבאוקראינה.

הבריחה הגורלית

בלילה של יום רביעי ו' כסלו תש"ט, החליטו שלושה בחורים לנסות להבריח את הגבול. תקוותם הסתמכה על מידע, לפיו מבריחי גבול גויים ניאותו לשתף פעולה עם החסידים ולסייע בידם לצאת לרומניה. מסעם ארך כמה ימים, וכשהגיעה השבת התעורר דיון אם להמשיך במסע או להמתין. משה גרינברג, בצעד שיסמל את ניצני מסירות הנפש שלו, השפיע על הקבוצה כולה שלא יוצאים בשבת.

במוצאי השבת, או למחרת, חצתה הקבוצה את הגבול. בלילה שהו במבנה כלשהו, ובמהלכו פשטה המשטרה הרומנית על הבית בו שהו ועצרה אותם. התברר שמבריחי הגבול היו משתפי פעולה עם השלטונות שלמעשה בגדו באמון שנתנו בהם הצעירים החב"דיים, והסגירו אותם.

ביום שלישי, י"ב כסלו, הועברה הקבוצה בחזרה לרוסיה, ונכלאה בבית הכלא בצ'רנוביץ. ואז החלו החקירות. הן החלו בצ'רנוביץ', וכעבור כמה חודשים הועברו לקייב, בירת אוקראינה. במשך עשרות שנים מיעט ר' משה לחלוק עם משפחתו את שחווה בחקירות האיומות. רסיסי מידע זלגו טיפין טיפין, והם ציירו מציאות מדהימה, של חסיד צעיר, רק בן 20, שסבל עינויים ולא הסגיר איש מקהל החסידים.

החקירות הממושכות התמקדו בנושא מרכזי אחד – הסגרה של חסידים אחרים. החוקרים, שבראשם עמד יהודי, ניסו לחלץ מפיו שמות של משתפי פעולה ושל מפעילי מחתרות. הם לא בחלו באמצעים. קשה להבין איך לא נשבר. מהיכן שאב תעצומות נפש ועמד בעינויים נוראים.

בהשגחה פרטית מופלאה, שעתיים לפני מועד הלווייתו קיבל חתנו, ר' אברהם וולף – שליח הרבי ורב העיר אודסה את תיק החקירה של חמיו, לאחר שמונה עשרה שנים של מאמצים שלא הניבו פרי. אז אומתו כל הסיפורים שהועברו עד עתה רק מפה לאוזן.

לא נשבר ולא הסגיר

אחד מהמקורות ששפכו אור על שאירע בחקירות היה הרה"ח ר' משה וישצקי ע"ה, שנאסר במקביל לקבוצת הבורחים. העדות הגיעה מפיו של אסיר גוי מצ'כסלובקיה, שהועבר מתאו של ר' משה גרינברג לתאו של ר' משה וישצקי. "אתה אמור להיות משה וישצקי", אמר האסיר הגוי, עורך דין במקצועו, לר' משה וישצקי. פחד נפל על החסיד. הוא חשש שהאיש הינו סוכן שתול. "אני מזהה אותך, משום שמשה גרינברג סיפר לי עליך", הוסיף האסיר. כששמע את הדברים נרגע ר' משה וישצקי. הוא הבין שאם משה גרינברג סומך על האסיר, לא יאונה לו רע. השניים התקרבו. "דע לך", אמר הגוי, "שמשה גרינברג הוא גיבור האומה שלכם מדי לילה", סיפר, "הוא נלקח מן התא לחקירה, ובשעה שש בבוקר מוחזר שותת דם. לא הצליחו להוציא מפיו שם אחד! שואלים אותו: נכון שלילה לפני הבריחה לַנְָתָ בביתו של וישצקי? אך הוא מכחיש למרות העינויים הנוראים"! אינני מכיר איש מן החסידים, טען; "באתי לעיר וביקשתי לעבור לרומניה כדי ללמוד סמיכה לרבנות ולשוב לכאן לשרת את מדינתי; ישנתי בתחנת הרכבת בלבד". אך הרשעים לא האמינו לו. הוא נחקר שוב ושוב, ועמד בעקשנותו, במסירות נפש.

עוד סיפר האסיר הגוי, שבבית הסוהר נהגו לבדוק את האסירים כדי למנוע התפשטות כינים ומחלות. ר' משה גרינברג התעקש לחבוש כיפה לראשו, ואילתר כיפה מסמרטוט שקשר לראשו. פעם אחת, בעת הבדיקה הרפואית, הבחינה הרופאה, שהייתה יהודייה קומוניסטית, ב'כיפה' שעל ראשו, ונתקפה בזעם, היא השליכה את הכיפה על הארץ וצעקה: "הדבר הזה מביא לכאן את כל המחלות והחיידקים!". מאחורי ר' משה המתין לתורו האסיר הגוי. הוא הזדעזע מהתנהגותה של הרופאה, והשיב לה בצעקה: "אינך מתביישת? ה'סמרטוט' הזה הציל את העם שלך!". הוא הרים את הכיפה מהרצפה והשיבה לר' משה. הרופאה שתקה ולא אמרה דבר. בינתיים נמשכו החקירות. כל אחד מן הנחקרים המציא גירסה משלו, והמכנה המשותף היה שאיש מהם אינו מכיר את חברו. במקרה נפגשו במטרה לחציית הגבול, כל אחד מסיבותיו הוא. "לשם מה ניסיתם להבריח את הגבול ועם מי נסעתם?", ביקשו החוקרים לדעת – כך עולה מתיק החקירה.

גזר הדין: עשרים וחמש שנות מאסר

בז' באדר תש"ט,  לאחר חודשים של חקירות ועינויים בכלא בקייב, נגזר דינם של ארבעת החסידים. אחד מהם נמצא קטין ושוחרר, אולם השלושה הואשמו בסעיף החמור מכל – בגידה. "לצערי אינני יכול לפסוק לכם עונש מוות, מאחר והחוק השתנה, ועל כן אני גוזר עליכם עשרים וחמש שנות מאסר ועבודת פרך בסיביר", מתוך גזר הדין.

לר' משה ולחבריו ניתנה ארכה של כמה ימים לערער על פסק הדין. שוב טען ר' משה: "הנני יליד 1930. בדצמבר 48' עברתי את הגבול בניסיון לעבור לרומניה כדי ללמוד תורה על מנת לחזור ולשמש כרב ברוסיה הסובייטית. אני מודה באשמה, ומבקש להפחית את שנות המאסר שלי". כמובן, הערעורים נדחו, ושלושה בחורים צעירים, בשנות העשרים לחייהם, מצאו עצמם במחנה עבודה באומסק, עובדים בפרך בבניית תשתיות בקור מקפיא שהגיע, לעתים, לחמישים מעלות מתחת לאפס בתנאים הללו בנו תחנות חשמל והניחו פסי רכבת. אסירים נהרגו כזבובים מהקור ומהרעב.

שנתיים בצינוק

קבלת הפנים שהכין מחנה העבודה לר' משה גרינברג היה מעורר אימים. אך גם ר' משה הכין קבלת פנים משלו למחנה ולמפקדיו. היה זה כשהגיעה השבת הראשונה, משה הצעיר החליט שהוא – לעבודה לא יוצא, ויהי מה. חוקי המחנה קבעו עונש של חמישה ימי מאסר בצינוק על החסרת יום עבודה. בלא שהות נלקח ר' משה אל הצינוק.

היה זה תא בטון בגודל מטר על שניים. הייתה בו מיטת ברזל, ושרר בו קור מקפיא. על רצפתו הרטובה רחשו חרקים שונים. בצינוק הזה נאלץ לבלות לאורך כל השבת, יום ראשון, ושני ושלישי ורביעי. בכל אותו הזמן מנת הלחם היומית שלו הופחתה מ ־600 גרם ל־300 בלבד. את המרק לא אכל בכל שהותו בכלא מאחר והיה טרף, והסתפק בספל מים קרים. כשהגיעה השבת השנייה נדרש בשנית לצאת לעבודה, ושוב סירב. הוא הובל פעם נוספת אל הצינוק – עד יום רביעי. וכך נמשך הדבר קרוב לשנתיים, משבת לשבת. ברגע נדיר של גילוי לב סיפר לבנו, ר' חיים, שגופו הצטמק כל כך עד שיכול היה להבחין בתהליך עיכול המזון מבעד לעורו. עקב העמידה הממושכת על רצפת הבטון הקפואה בצינוק, חלה מאוד ונלקח לבית הרפואה של המחנה. אחותו שיגרה עבורו תרופות שהצילו את הרגל שהייתה על סף כריתה.

השהות הממושכת בצינוק עשתה כנפיים בין האסירים. ידידו של ר' משה, הרב מרדכי אולידורט – ייבדל לחיים טובים, מספר כי כנופיות אסירים ששלטו, למעשה, במחנה העבודה, העריצו את ר' משה על אומץ לבו ועל האמת הבלתי מתפשרת שלו, והגיעו להבנות עם הנהלת הכלא לאפשר לו שלא לעבוד בשבת. אבל הוטל עליו לשהות בשטח העבודה, להתרוצץ מצד לצד ולהעמיד פנים שהוא עובד. ומה עשה בשעה שהתרוצץ מצד לצד לאורך כל השבת? "הייתי ממלמל לעצמי, 'שבת, שבת', כדי שלא אשכח שהיום שבת", סיפר. "פעם הגיע אלי גוי וביקש שאסייע לו. השבתי לו: הייתי מאוד רוצה לעזור לך, אך אינני יכול כי שבת היום', והוא כיבד אותי וביקש את סליחתי."

לאכול רק כשר

לאורך השנה חשב על חג הפסח. החסיד שלא נגע במאכלי טרפה – גם לא יאכל חמץ בפסח. הוא נהג למכור את מנות המרק שממילא לא אכל, ולרכוש תמורתן קוביות סוכר שקיבלו האסירים מבני משפחותיהם. מקוביות הסוכר האלו ניזון במשך כל ימי הפסח. פעם נשאל מה היה הדבר הקשה ביותר עבורו בכלא. "היו שני דברים", השיב. "האחד – כתיבת המחזור, והשני – באחת השנים טעיתי בחישוב התאריכים, והכנסתי את חג הפסח מוקדם יותר ביום אחד. הסתבר להוותי שבאותו 'אחרון של פסח' לא נזהרתי מחמץ". כשסיפר זאת, עמדו דמעות בעיניו.

המחזור שכתב סבי, הרב גרינברג, במחנה העבודה

מעולם לא סיפר לילדיו מדוע אינו אוהב לשתות תה חם, אלא קר בלבד. עד שבשנה אחת ניאות לגלות את הסוד. "הסיבה הייתה שבכלא ובסיביר בישלו את המים החמים בסיר טרף", מספר בנו ר' יוסף יצחק. "לכן לאורך המאסר הוא לא שתה תה, וממילא לא אהב תה חם. רק במוצאי שבת, ששתיית חמין היא סגולה, 'כפה' על עצמו לשתות תה חם …" ומאחר ולא סיפר כמעט מאומה לילדיו או לנכדיו, איש לא היה מוּדע למסירות הנפש הזו. "הנוהג שבעולם", אומר ר' יוסף יצחק, "שכל אבא מספר לילדיו על עצמו. מה עשה, מה חווה. אך הוא לא סיפר, משום שלא 'החזיק מעצמו'. פעם הוא שוחח עם אדם שהחל לספר זיכרונות וחוויות מבית הסוהר. אבא השתיק אותו, ואמר: אתה מעוניין שהילדים יחוו את הטראומה הזו?… הוא רצה להגן על להגן על הילדים, ונעל את הזיכרונות הקשים ולא חשף אותם. גם כשגדלנו לא התעניינו, כי לא ידענו מכלום. הוא היה בעל מדרגה של 'ביטול עצמי', והתכונה הזו הייתה חלק מאישיותו ברוסיה וגם בארץ, בפעילותו הענפה".

החסיד ר' ברק'ה חן סיפר פעם לבן, נפתלי: "אתה יודע מי זה אבא שלך? אין לך מושג! כשעצרו אותו, הביאו אותו יום אחד לפתח בית־הכנסת בצ'רנוביץ'. הוא היה אז בן 20. הם הציבו אותו שם, בזמן שהמתפללים הגיעו, וקיוו שכאשר יזהה את העוברים ושבים יהיה ניכר הדבר על פניו. פחד אימים נפל על כל החסידים. כולם היו בטוחים שבלילה יבואו לעצור את כולם. אולם, לא יאומן! – איש לא נעצר! ר' משה לא הסגיר איש, לא בפיו ולא בתווי פניו!."

לסיפור הזה מצטרפת התקרית הבאה שאירעה בחקירות. מאחר ודבק כסלע בעמדתו שאינו מכיר איש משמות החסידים שהוצגו בפניו, השתמשו החוקרים בתכסיס הבא: הם החשיכו את החדר והציבו מול פניו זרקור רב עוצמה. אגב כך הקריאו באוזניו רשימה של מאה שמות. חלק מן השמות היו לא רלוונטיים, והחוקרים ידעו שהוא אינו מכירם. אולם מפעם לפעם שיבצו שמות של חסידים מבוקשים. החוקרים קיוו שכאשר ישמע שם מוכר – ימצמץ באינסטינקטיביות. גם את החקירה הזו צלח בשלום, בלא להסגיר שם. הוא זקף זאת לזכותו של חסיד בשם משה חיים דוברבסקי, שייעץ לו: "תתרכז במילות התניא, וכך לא תשמע אותם". החוקר המתוסכל היה שואג: "משה , אתה שומע? אתה לא שומע!", ומכה בו בחוזקה.

בנו ר' אברהם סיפר שפעם שאל את אביו מדוע הקפיד כל כך על אכילת כשר, הרי בשל כך היה בסכנת חיים תמידית! "עשיתי חישוב", ענה ר' משה, "שאם נגזרו עלי 25 שנים בסיביר, ממילא לא אשרוד זמן רב. עדיף שאמות כיהודי כשר"!. "ואחרים?", שאל הבן. "נו", השיב ר' משה, "חישוב כזה צריך לדעת לעשות…"

קרן גמ"ח למוצרי מזון

ככל יכולתו השתדל לשמור על הדרת הפנים גם בבית הכלא. יום אחד החליטו הסוהרים שעליו לגזור את הזקן. שלושה מהם לפתו אותו, ואחד התכוון לבצע את המלאכה. אולם ר' משה התנגד בתקיפות כה רבה, עד שהשלושה אמרו נואש והזמינו סוהר בריון במיוחד. הלה התנפל על ר' משה, קרע חלק מזקנו פצע את לחיו והותיר בה צלקת.

ולמרות הסבל האיום, ר' משה הפעיל במחנה בסיביר גמ"ח (קרן גמילות חסדים) לאסירים יהודים. הוא השתמש במצרכי המזון היבשים שקיבל ממשפחתו, והעניק לאסירים שהיו במצוקה קשה. כמובן שהייתה זו הלוואה שלא על מנת להחזיר.

משפט חוזר

אחד המסמכים שנחשף בתיק החקירה מתעד את המשפט החוזר שנערך לקבוצה בשבת, כ"ה אדר תשט"ו. השופט מקבל לפתע את עמדתו של האסיר, כי לא התכוון לבגוד במולדת אלא רק לקבל הסמכה לרבנות ולשוב לארצו, ועל כן הוא משנה את סעיף העבירה לסעיף 80 – מעבר גבול ללא רשות, שהעונש על כך הוא שלוש שנות מאסר. הנאשמים, כותב השופט, ריצו את עונשם, ועל כן הם משוחררים מיידית. השחרור המפתיע התבצע בעקבות השחרור ההמוני של אסירים פוליטיים לאחר מות הצורר סטאלין.

ר' משה נישא למרת דבורה תבדלח"א, בתו של הרב אהרן חזן – איש מסירות נפש נודע, והתיישב במוסקבה. רק בשנת תשכ"ז (1967) כאשר יהיו לזוג שישה ילדים ועוד תלאות רבות, יקבלו את האישור הנכסף להגר מבית המועצות ולעלות ארצה, שם, כאמור, הוא הקים משפחה לתפארת.

תמונה משפחתית של משפחת גרינברג

משפחת גרינברג על פני הגלובוס

הזוית האישית

הנכדה רחל: במהלך עבודתי על תיעוד חייו של סבי, נחשפתי לסיפור מעורר השראה. זכיתי להרגיש, שזכות גדולה נפלה בחלקי להיות נכדתו.

מילון

אשלונים
רכבות משא שהובילו בקר בברית המועצות. זהו כינוי לדרך בריחתם של היהודים מרוסיה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה.

מסירות נפש
מסירות נפש במשמעותה הפנימית הינה מסירת וביטול הרצון - לרצון ה', כי "נפש" פרושו רצון. הכוונה היא שהאדם מוסר את הרצון האישי שלו בשביל רצון הקב"ה.

ציטוטים

”אם נגזרו עלי 25 שנים בסיביר, ממילא לא אשרוד זמן רב. עדיף שאמות כיהודי כשר!“