מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חייו של בועז קרטון

דרכא רמון
תכנית הקשר הרב דורי בדרכא רמון
עבודה של פעם

כך מספר בועז קרטון: "נולדתי בישראל ומשפחתי גרה אז בבני ברק, משפחתי היו מן המתיישבים הראשונים בבני ברק. שמה של אמי הוא יהודית ושם אבי ישראל. הייתי בגן הילדים עד גיל חמש וחצי. גני ילדים בתקופה ההיא היו רב גילאים, כלומר כמה שכבות ולא בנפרד כמו היום. בגן למדו ילדים מגיל שנתיים עד גיל שש. בגלל הקושי להתאים סדר יום לקבוצה כל כך מגוונת, הגן שימש בעיקר כשמרטף ורוב הזמן הילדים העסיקו את עצמם במשחקים ובהשתוללות בחצר. כאשר הילדים הגדולים רצו להתגרות בנו הם קראו לנו "סבונים" שזה בעצם חנונים, וכך הם הרגישו בוגרים יותר והתעללו בנו.

הגעגוע לפעם מתחיל בתקופת הילדות שלי סביבות בית הספר היסודי והלאה, בילדותי לא היו מגרשי משחקים או מתקנים כפי שאנו מכירים ולא היה נהוג להזמין חברים הביתה כי ברוב המשפחות היו דירות קטנות מאוד ולא היה בהן מקום לשחק. בנוסף לכך, כמובן, לא היו לנו טלפונים או טלוויזיה להעסיק את עצמנו ולא היו משחקי קופסה או קלפים, היינו צריכים להשתמש בדמיון ולהמציא לנו משחקים. לאור כך, היה מוסד חברתי שנקרא "השכונה". ילדים מהסביבה מבני שלוש ועד ילדים מהכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי היו נאספים באחד המגרשים הריקים. הגדולים היו משחקים כדורגל, לפעמים בכדור אמיתי ולפעמים בכדור עשוי סמרטוטים, מאחר ולא היה כסף לכדור אמיתי. תפקידם של הילדים הקטנים היה בעיקר להיות מעודדים ולפעמים להביא את הכדור כשהוא היה נבעט לתוך אחת החצרות שבסביבה. אני מאוד מתגעגע לתקופה הזאת של המשחקים בחוץ והערבים עם המדורות בחיק החברים. אני שמח שלא היה לנו את הטכנולוגיה שתחליף את הרגעים האלו בשעות של בהייה במסך, ולכן אני תמיד מנסה לעודד את הנכדים שלי לצאת לשחק בחוץ, להנות מהטבע ולא להיות בבית עם המסכים.

בחורף של שנת 1949 ירד הרבה גשם ובשדות הפתוחים שבסביבת הבית גדלו עשבים בכמות בלתי רגילה לילדים. זאת הייתה חגיגה, כי אכלנו חובזות כמעט יום יום. היום אני יודע שבמשפחות רבות נהוג לבשל חובזות, אנחנו אכלנו אותם ישר מהשיח. בהרבה חצרות גדלו עצי תפוזים ואנחנו כילדים היינו נכנסים בדרך כלל בלי רשות כדי לקטוף תפוזים ולמלא את הבטן. גם לתקופה זו אני מתגעגע – היינו הולכים ובכל מקום היו עצי תפוזים ועוד הדרים, שיחים של חובזות ועוד שאפשר לקטוף בעצמך ולא חייבים ללכת לסופר. אני מתגעגע לחוויה של לקטוף מהעץ וישר לאכול, ואת ריח הטריות.

השירות הצבאי שלי היה המשך ישיר של לימודי הבית הספר. כשסיימתי כיתה י"א התחלתי ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. בעקבות לימודי בבית ספר הטכני מצאתי את מקצועי בחיים, מאוד התחברתי למקצוע והוא מאוד עניין אותי ולכן התגייסתי לשירות סדיר בחיל האוויר. שם נתקלתי לראשונה בשח רחוק, שהוא בעצם איך שקראו פעם לטלפון ובתקופה זו המציאו אותו. הצבא היה מאוד קשה, הייתה לנו טירונות של שלושה שבועות ולאחר מכן קורסים רבים שאורכם היו כמה חודשים קשים ללא חזרה הביתה ובתנאים קשים ונמוכים מאוד. בחיל האוויר חינכו אותנו להקפיד מאוד ולקחת אחריות אישית על כל פעולה שאנחנו מבצעים כי בדרך כלל איש צוות קרקע שמטפל במטוס ומתקן תקלות עושה זאת לבדו ואם העבודה לא תבוצע באופן מושלם יש סיכון שתקרה תקלה שעלולה לגרום לפגיעה בטייסים ובמטוסים. כך למדנו על לקיחת אחריות ועבודת צוות, היינו צריכים גם מאוד לסמוך על אנשים. משירותי הצבאי מאוד נהניתי ולמדתי רבות, בזכות כך הייתי מוכן כבר לעבודתי בתעשייה האווירית והכינו אותנו שם רבות לחיים, פגשנו גם אנשים קשים שלא תמיד הסתדרנו איתם אך הבנו שצריך ללמוד להסתדר עם כולם.

כאשר השתחררתי מצה"ל התחלתי לעבוד בתעשייה בתחזוקת מטוסים, המשכתי לעבוד במה שעשיתי בעבודה ולכן כבר השירות הצבאי שלי הכין אותי לחיים האמיתיים. כעבור שלוש שנים נשלחתי ללימודי הנדסת מכונות, משום הצלחתי החליטו שעליי להתקדם ונתנו לי מלגה בתעשייה האווירית.

כאשר סיימתי את לימודיי, בתום המלגה חזרתי לעבוד בתעשייה האווירית כמהנדס ובאותו הזמן בשנת 1967 התחתנתי עם סנדרה, אשתי וסבתא של ענבר.

בנוסף לעבודתי בתעשייה האווירית גם לימדתי בבית ספר תיכון מקיף בבאר שבע במשך 12 שנים – בכיתות י"ב, י"ג. החלטתי להיות מורה מכיוון שביקשו ממני ורציתי להעביר את הידע שלי לדור הצעיר, משום שהכיתות היו קטנות והיו לי רק 12-14 תלמידים בכיתה. הלמידה הייתה מהנה וחוויתית ולא קשה מדי. תחום הלימודים היה קשור לעולם התעופה והתלמידים שסיימו כיתה י"ג הוסמכו כטכנאי מטוסים וגוייסו לשירות בחיל האוויר, ממש כמוני, ולכן הסברתי להם גם על השירות הצבאי והכנתי אותם לצבא. בעבודתי בתעשייה האווירית עסקתי גם בניהול ייצור, בניהול איכות, במחקר ובפיתוח.

במהלך עבודתי רשמתי מספר פטנטים בתחום הביטחוני שעליהם לא ניתן לפרט, אך משתמשים בהם עד היום, אני כיום מאוד מוכר בתעשייה האווירית בזכות הפטנטים שכתבתי ורעיונות שהצעתי ופיתחתי. התעשייה האווירית פועלת במאות ארצות ברחבי העולם ולכן נשלחתי פעמים רבות לביצוע משימות שונות במקומות שמרבית האנשים לא מגיעים אליהם כתיירים. למשל, מזרח סיביר – שם ביקרתי פעמים אחדות בחודשי החורף ולמדתי איך נראים החיים בטמפרטורות של שלושים עד ארבעים מעלות מתחת לאפס. באחת הנסיעות הגעתי לימת באיקל במרכז סיביר, בימה זו נמצאים 25% מהמים המתוקים של העולם. הימה הייתה קפואה, שכבת הקרח עבה מאוד ומשאיות כבדות יכולות לנסוע עליו בביטחון מלא. ברוסיה ביקרתי פעמים רבות ולמדתי על התרבות הרוסית, התוססת, בה יודעים להינות מהחיים ולא לעבוד קשה מדי. מרוב הבילויים יצאתי עם סיפורים מהנים ומצחיקים שלימדו אותי רבות על החיים הקרים שם ועל איך להסתדר גם בתנאים קשים. ביקרתי גם במדינות אפריקאיות, בקו המשווה וראיתי איך נראים יערות עד ואיך חיים אנשים במדינות עולם שלישי. באחת הפעמים ראיתי התפרצות של הר הגעש גומא – מחזה לא שגרתי. ראיתי את הילדים המסכנים, ולמדתי להעריך כל דבר קטן, דבר שכיום אני מעביר לנכדיי. בפעם אחרת כשביקרתי בסרילנקה הפלגתי בספינה של הצי באוקיינוס ההודי והייתה לי הזדמנות לראות לוויתן גדול מגיח מהמים במרחק של כמה עשרות מטרים מהספינה. מאוד נהניתי לעבוד לראות ולטייל, ולא היה את כל הלחצים שיש כיום בעבודה, ביקרתי במדינות רבות בעולם, הכרתי תרבויות שונות ולמדתי איך לעבוד עם אנשים שונים ממני, דבר שלא עושים היום.

בזמן העבודה גידלתי יחד עם אישתי גם שני ילדים, מייק ודני, בפערים של ארבע שנים אחד מן השני. שניהם כיום מאוד מוצלחים: דני דוקטור לפיזיקה ומייק כהמשכי, עובד בתעשייה האווירית. יש לי חמישה נכדים מקסימים ואני היום מנסה ללמד אותם את הדברים שאני למדתי ולהעביר להם ערכים החשובים לי.

הזוית האישית

ענבר, עומרי, עמית, אורן, סהר: תכנית הקשר הרב דורי הייתה לנו חוויה מהנה וכיפית, למדנו על חייו של בועז והקשבנו לו בשקיקה בעוד הוא מספר את הסיפור שלו דרך הזום. הריחוק החברתי בזמן המגפה בהחלט השפיע על דרך העברת הסיפור אבל בכל זאת הצלחנו להבין ולהנות מסיפור חייו. בזמן כתיבת הסיפור התגבשנו כקבוצה וזה תרם לחברות שלנו.

בועז: אני מאוד נהניתי מהחוויה והילדים לימדו אותי רבות. הם לימדו אותי כיצד מתנהגים היום וכמה 'סלנגים' של היום, כמו שאני לימדתי אותם סלנג של פעם. היה לי מאוד מהנה לערוך את החוויה ותוך כדי גם ללמוד להשתמש כיצד משתמשים בזום. המפגשים עזרו לי מאוד בתקופה בה היינו לבד ובמיוחד בתקופת הקורונה, במהלכה לא הייתי הרבה עם הנכדים וזה מילא לי את המקום בלב.

בעז קרטון פרסם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על על הקישור: כמו כלים שלובים

מילון

שח רחוק
כך קראו לטלפון פעם

ימת באיקל
(ברוסית: Озеро Байка́л) היא אגם מים מתוקים בדרום סיביר שברוסיה, מצפון לגבול רוסיה-מונגוליה. ימת באיקל היא אתר מורשת עולמית. הוא אגם המים המתוקים שנפחו הוא הגדול ביותר בעולם, וכן הקדום ביותר מבחינה גאולוגית עם גיל מוערך של 25–30 מיליון שנים. עומקו המרבי 1,637 מטרים (5,371 רגל) - העמוק באגמי העולם, ועומקו הממוצע 758 מטר. הוא מכיל כ-22%-23% מכמות המים המתוקים העיליים המופשרים ביבשות כדור הארץ. האגם מכיל יותר מים מכל הימות הגדולות שבצפון אמריקה, ביחד. מבחינת שטח פנים, האגם נמצא במקום השביעי בעולם. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”גייט אַ גוי אין שענקלאַרײַן" - כל הגויים כשיכורים וכל היהודים כצדיקים“