מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נס במלחמת ששת הימים

במהלך ביקורנו בבית התפוצות
הג'יפ שבו נסעתי ועלה על מוקש
התפוצצות הג'יפ ברצועת עזה- סיפורו של סבא אמיתי יחימוביץ

שמי אמיתי יחימוביץ. נולדתי בארץ בקיבוץ גבעת השלשה שהיה אז בפתח תקווה ב- 14 במרץ 1944. היה לי אח גדול ששמו אסף.

יש לי 3 ילדים -בת אחת ושני בנים ויש לי ארבעה נכדים- שלוש נכדות ונכד אחד. לבן הבכור קוראים עומר, לבת האמצעית קוראים רותם ולבן הקטן קוראים רועי. לנכדתי הגדולה קוראים ליאור, לנכדה השנייה קוראים אילן, לשלישית נועה ולנכד הקטן קוראים אור. ליאור נמצאת בצבא, אילן ונועה בתיכון ואור בחטיבה.

גדלתי בפתח תקווה עד כיתה ד'. בגיל זה התמוטט עליי מקלט שהיה ממלחמת השחרור ויצאתי למזלי בנס. אחרי זה עברנו מפתח תקווה לתל אביב. אהבתי לשחק כדורגל ולרכב על אופניים עם חבריי וגם אהבתי את הזמרת אילנית  ושירי ארץ ישראל. כשעברנו לתל אביב הצטרפתי לתנועת הנוער "מחנות העולים" והייתי חבר בה עד לפני הצבא. עד היום החברים שלי בתנועה הם חברים שלי.

עלינו על מוקש במלחמת ששת הימים

כשהתגייסתי לצבא שירתתי שנתיים וחצי. השתחררתי בדרגת סמל. אני זוכר טוב את מלחמת ששת הימים שהייתה מאוד קצרה כי היא נמשכה ששה ימים. הפציעה שלי הייתה כזו: היינו במפקדת החטיבה במקום שנקרא: הערכות הכוחות. ג'יפ שהיה בו קצין, שבמקרה הכרתי אותו כי הוא היה המורה של אשתי בבית ספר חקלאי בכנות, התקרב אלינו. הקצין שאל מי רוצה לבוא אתו לחלץ פצועים. לא היה לי נעים לסרב למרות שלא כל כך רציתי. אמרתי שבגלל שאני מכיר אותו אני אסע אתו. התיישבתי אתו בג'יפ, חיזקתי את הקסדה שהייתה לי על הראש חזק כי הייתה לי תחושה לא טובה.

נסענו לשטח למקום ששם היו פצועים שנסענו לחלץ. הגענו כעשרה מטרים מהג'יפ שנסענו לחלץ שם מסתבר היה הרוג. פתאום עלינו על מוקש, עפנו לשמיים ושנינו נפצענו. למזלנו נסע אחרינו עוד ג'יפ אחד של החברה של מודיעין החטיבה. הם אספו אותנו לג'יפ שלהם. הניחו את הגופה של הקצין שנסענו לחלץ אותו על מכסה המנוע ונסעו ברוורס את כל הדרך שאנחנו נסענו בה. אחר מכן התברר שאנחנו עלינו על 12 מוקשים לפני זה שלא התפוצצו ורק האחרון התפוצץ.

מסתבר שהקומנדו המצרי שברח מהרצועה הטמין את המוקשים האלה ואף אחד לא ידע. הייתה אמורה להיכנס לשם פלוגת טנקים. כשנסענו אחורנית עצרנו אותם שלא יכנסו בגלל המוקשים ופינו אותנו לבית חולים שדה שהיה באזור. משם מיד פינו אותנו באמבולנסים לבית חולים בלינסון והכניסו אותי לחדר ניתוחים. אני נפגעתי קשה בעיניים ועשו לי ניתוח. הכניסו לי את עין שמאל, תפרו לי 16 תפרים. שכבתי בבית חולים חודש ימים. בינתיים ביקרה אותי אשתי שהיא בעצמה הייתה חובשת בבית חולים שדה. היא לא ידעה שהקצין ששוכב לידי הוא המורה שלה. כשהיא נכנסה היא ראתה אותו ולא הבינה והוא אמר לה "רבקה הכל בגללי, אני לקחתי אותו לשם".

הנס השני שקרה לי כשיצאתי היה כשהרופא אמר לי: "יש לך יותר מזל משכל", הראייה שלך נשארה "שש שש"". זה היה חשוב לי. הייתי אמור להיכנס לעבוד ב"אגד", שם חייבים שהראייה תהיה "שש שש". אחרי חודש הייתי צריך להוציא תפרים. הרופא לא רצה להוציא לי את התפרים, כי הוא היה ערבי והוא ידע שאני חייל. הוא פחד.

השיקום לאחר השחרור

שכשהשתחררתי למדתי נהיגה כי חלמתי בילדותי להיות נהג. הגשמתי אות החלום. בהתחלה הייתי נהג משאית ולאחר מכן נהג אוטובוס. אני ואשתי התחתנו בשנת 1966 ועברנו לגור בבאר שבע וכשעברנו לגור בדימונה עבדתי ב"אגד" עד שנת 1977. אחרי עשר שנים בהם גרנו בדימונה ושם נולדו שני ילדי רותם ועומר. עברנו לגור בראשון לציון, כי היה לי אח שהיה חבר "אגד" והוא נהרג בצבא. עקב כך עברנו לגור בראשון לציון.

גרנו בראשון לציון  במשך 20 שנה שבהן נולד לנו עוד בן בשם רועי ולאחר 20 שנה עברנו לגור ברחובות. היום אנחנו גרים 5 שנים ברחובות. המשמעות של שמות – ילדי עומר: כשנסעתי באחת הנסיעות בחברת "אגד" עברתי על יד שכונה שנקראת עומר ולכן בחרנו בשם זה.

המשמעות לשם של רותם היא: כשהייתי בתרגיל צבאי בסיני, לאחד מהמפקדים שם קראו רותם. השם מצא חן בעיני, הייתי בטוח שייוולד לי בן ואז אקרא לו רותם. המשמעות לשם רועי: כשרועי נולד ולא ידענו איך לקרוא לו אז בחרנו בשם רועי שזה ראשי תיבות  של ילדנו ושם משפחתנו: רותם ועומר יחימוביץ.

הזוית האישית

אור: היה לי כיף להכיר יותר את סבא ולשמוע את סיפוריו.

סבא: היה לי כייף מאוד גדול להיות עם אור ואני מקווה שבעתיד הוא ישמור על האוספים הרבים שלי.

מילון

קומנדו מיצרי
יחידה עילית של צבא מצרים

ציטוטים

”"יש לך יותר מזל משכל"“