מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חייה של סבתי

אני במסעדה עם סבתא שלי בגיל שבע
סבתא שלי בת עשרים ושתיים, בברית של בנה הבכור
מילדות עד בגרות

סבתא אלה, נולדה ב 21.11.1949 ברומניה בעיר בוטושאן -עיר הבירה של מחוז בוטושאן בצפון מזרח רומניה.

המשפחה הגרעינית כללה הורים ושלושה ילדים. סבתא היא ילדת סנדוויץ, אחיה הגדול וילי, גדול ממנה בשנתיים וחצי, ואחיה הקטן מרצ'ל, קטן ממנה בחמש שנים. כבת יחידה, נדרש ממנה לבצע את מטלות הבית יותר משני אחיה הבנים.

סבתא גדלה במשפחה מסורתית. בחגים היהודים היתה המשפחה  מתלבשת יפה,  והולכת לבית הכנסת, אמא של סבתא, הייתה לוקחת עוגות וממתקים לבית הכנסת, והייתה מחלקת שם.

החגים שסבתא הכי אהבה היו ראש השנה, חנוכה, פורים, פסח ושבועות. חגים אלו היו חביבים עליה במיוחד, כי אלו היו חגים שמחים ומשפחתיים, והאוכל היה מאוד טעים. אמא של סבתא ידעה לבשל מטעמים מסורתיים שהאהובים שבהם: מאכל בשם ממליגה, עם גבינה בתנור, פפאנס שזה בצק ששמים בתוכו גבינה ושמים במים חמים.

בחג פסח היתה המשפחה אוכלת מאכלים מיוחדים: קניידלך, גפליטע פיש ואנאקרץ (מאכל רומני – פירה מתפו"א וביצים קשות עם בצל, מלח ופלפל).

בילדותה, סבתא היתה שובבה ואנרגטית, ואהבה לשחק במשחקי: קלאס, קפיצה על חבל, כדורגל וכדורסל עם הבנים, ומחניים.

סבתא למדה בבית ספר יסודי ברומניה עד כיתה ה'. לבית הספר קראו "טודור ולדימרסקו". סבתא זוכרת איך מידי יום בדרכה מבית הספר, היתה לוקחת מקל, ומעבירה אותו על גדרות הדרך כמשחק.

הסיבה לכך שהמשפחה בחרה לעלות לארץ ישראל בשנת 1961, לזנוח את ארצם ואת המוכר להם, היא עליית האנטישמיות נגד יהודים, ברחבי רומניה, במיוחד במקום העבודה של אביה.

בגיל שתיים עשרה, עלתה סבתא לארץ עם כל בני משפחתה הגרעינית: הורים ושני אחים, וכן עם חלק ממשפחתה המורחבת. משפחתה בחרה להתמקם בגבעת המורה, שבעפולה, ולהתאחד עם חלק ממשפחתה המורחבת, שעלתה כבר לארץ ישראל לפניהם, והתמקמה שם.

המשפחה גרה בדירה קטנה בת שני חדרים. סבתא ישנה עם שני אחיה באותו החדר. הימים היו אז ימי צנע, לא היה אז מקרר חשמלי, וסבתא היתה הולכת לקנות קרח, כדי לשמור על הטמפרטורה של המצרכים.

בשל המצב הכלכלי הלא פשוט, כעולים חדשים, לא היה כסף למותרות ולמתנות. המשפחה חייה בדוחק וקנתה אך ורק מצרכים חיוניים. כשאימא של סבתא רצתה לתת לסבתא מתנה, היא היתה תופרת בובות מסמרטוטים, ובעיני סבתא זו היתה המתנה היפה ביותר.

היה לסבתא קשה להיקלט בארץ בגלל קשיי שפה. היא ידעה לדבר רומנית בלבד, והיתה צריכה ללמוד לדבר עברית. בארץ היא למדה בגבעת המורה, בבית ספר יסודי, עד כיתה ח'. בתיכון היא למדה בבית ספר דתי בעפולה במגמה פקידותית.

בשל קשיי התאקלמות בארץ והקשיים הכלכליים, נאלצה בגיל שש עשרה, לסייע בפרנסת המשפחה, לעזוב את בית הספר ואת החברות. סבתא עבדה כפקידה בבנק הפועלים, ואת כל המשכורת שלה, נאלצה להעביר להוריה, כדי שיהיה כסף לקנות מצרכים ולהתקיים. במשך שנתיים עבדה כפקידה בבנק הפועלים, ובגיל שמונה עשרה התחתנה עם בחיר ליבה חיים, והם עברו לגור יחד בחיפה.

את סבא הכירה סבתא, באמצעות שידוך בביתה של הדודה שלה. בשל נישואיה בגיל צעיר, היא לא שירתה בצבא, ולאחר החתונה עבדה במשך חמש שנים, כפקידה בחברת "סולל בונה" ביחידת המחשב, כולל הכנת תלושי שכר לעובדים. את מקום עבודה זה עזבה עם לידת בנה הבכור – ליאור (אבא שלי). בהמשך עבדה במקצוע הפקידות עד יציאתה לפנסיה.

לסבתא יש שני ילדים: ליאור בן ארבעים ותשע, ומיכל כיום בת ארבעים ושבע.

כמו כן לסבתא חמישה נכדים, שלושה בנים: אליעד, אני (נועם) ורותם ושתי בנות: לידור ואביגיל.

לפני שנתיים בעלה חיים, סבא שלי האהוב נפטר, יהי זכרו ברוך, וזאת לאחר חמישים ושתיים, שנות נישואים.

כיום סבתא גרה בכפר ורדים לבדה. עיקר תעסוקתה בעידן הקורונה, היתה שהות בבית וצפייה בטלוויזיה. בימי שגרה, סבתא מרבה לבקר את נכדיה האהובים, וכאדם חברותי ושמח, היא אוהבת להיפגש עם חברות ושכנות.

הזווית האישית

נועם – סיפורה של סבתי היה מאוד מעניין ולמדתי  דברים חשובים עליה ועל חייה.

מילון

שיינה צירה
פרצוף יפה ביידיש

ציטוטים

”בשל קשיי התאקלמות בארץ והקשיים הכלכליים, נאלצה בגיל שש עשרה, לסייע בפרנסת המשפחה, לעזוב את בית הספר ואת החברות“