מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חייה של סבתי

סבתא שלי ואני, אצל דודים ביום העצמאות.
סבתא שלי מחזיקה את אחותי הגדולה.
סבתא שלי בילדותה ובגדילתה

סבתא מספרת:

יש לי שלושה שמות, שושונה, שמחה, אמה, ואלה שמות של הסבתות. אין לי שם חיבה. שם המשפחה המקורי הוא קסוטו. בעבר הרחוק השם היה קסוט, וכשהמשפחה הגיעה לאיטליה שינינו את השם לקסוטו. אין משמעות לשם. המקור, קסוט, בא מעיר בצפון אפריקה שקראו לה קסה.

נולדתי בעיר פירנצה, באיטליה, בלידת בית, ב- ט"ז באייר תרצ"ו, 8/5/1936. ב- 8/5/1944 הייתי עם בת דודתי שרה, שקטנה ממני בארבע שנים, במנזר כדי לשמור עלינו מהנאצים. דודה שלי באה לקחת אותנו משם. זאת הייתה מתנת יום ההולדת הכי טובה.

אני הבכורה. כולם אהבו אותי במיוחד. היו לי שני אחים, ואחות קטנה שאחרי שאמא שלי מתה בארוע תקיפת השיירה להר הצופים, מיינקת טיפלה בה, אך היא נפטרה בגיל ארבעה חודשים.

גדלתי באיטליה. כשהינו במילנו, אני זוכרת, שהייתה לנו ריצפת פרקט, וכשנפלה לי השן הראשונה, דוד שלי אמר, "נחביא את השן, ועכבר יביא לך מתנה". שאלתי אותו, "איפה נחביא את השן?", והוא ענה לי, "בפרקט". דוד שלי שכח מהשן, אז שאלתי אותו מה עם המתנה, והוא אמר לי, "בגלל שחורף, העכבר לא מסתובב פה, אולי מחר הוא יביא". יום למחרת הסתכלתי בפרקט, וראיתי מתנה.

עליתי בשנת 1945, כשהייתי כמעט בת תשע. עליתי עם סבי וסבתי, הורי אמי, ועם דודתי, אחות אבי. עם העלייה הגעתי לירושלים לבית סבי וסבתי, הורי אבי. אהבתי את ירושלים מאוד. מנהגי המשפחה הושמו בצד מפני שהיו מנהגים של ספרדים והגעתי לחברה אשכנזית. החג החביב עליי הוא פסח כי לקראת פסח עליתי ארצה. אני זוכרת את פסח, כשעלינו לארץ, ב- י' בניסן. אני זוכרת שאמא שלי אפתה תפוחי עץ בתנור, ואני עדיין זוכרת את הריח.

בבית הספר בארץ, אני ואחיי הקטנים למדנו באותה כיתה, למרות הפרשי הגיל. אהבתי לעשות ספורט, אהבתי לשיר ולנגן. בכיתה שלי הייתי רצה והולכת הכי מהר. אחר כך למדתי לשחות. בירושלים ניגנתי בחלילית, ואחר כך עברתי לנגן בצ'לו.

אני זוכרת שיר ששרו לי הוריי וסבותיי, על בלון, שבגלל שהוא באיטלקית, תרגמתי אותו לעברית. תרגמתי אותו לעברית כשהעזתים זרקו עלינו בלונים. אני עדיין שרה אותו לפעמים:

היה לי בלון כחול, אדום הייתה לי שמחה וכיף וגם חלום, החוט נקרע והוא עף למרום, למעלה למעלה יותר יותר מרום. בני מזל הם כל הציפורים הם תמיד עפים למעלה כל הבלונים.

למדתי בגן הילדים היהודי במילנו וכשסיימתי קיבלתי ספר, פרס על הצטיינות. נכנסתי לכיתה א' בבית הספר היהודי במילנו הייתי בת חמש ושליש, אחר כך בפירנצה עליתי לכיתה ב' בבית הספר היהודי. כשנכנסו הנאצים לאיטליה הלימודים נפסקו, אחר כך כשחיילי הבריגדה נכנסו לעיר שניים מהם אריה אבישר ואליהו לוביצקי פתחו את בית הספר שוב וניסו ללמד אותנו עברית. אחר כך עליתי לארץ נכנסנו אחי דוד ואני לבית ספר חורב. ושמו אותנו באותה הכיתה ב'. המחנך הושיב בינינו ילדה מבית דובר איטלקית והיא תרגמה לנו כל הזמן עד שסוף סוף ידענו עברית. למדתי בבית ספר מעולה. היו שם מורים מצויינים והרבה חברים טובים. בתחילת הכיתה החמישית נכנס תלמיד ג'ינג'י שלא הכרנו קודם. קראו לו עדין שטיינזלץ הוא בא מבית חילוני ולבר המצווה הוא ביקש מהוריו שיקנו לו תנ"ך. לימים הוא נהיה איש חשוב ומפורסם מאוד. הוא פירש את התלמוד והתפרסם בכל העולם. בכיתה הוא היה גאון בכל המקצועות. לפני כמה חודשים הוא נפטר. סיימתי את התיכון עם תעודת בגרות מעולה.

האירוע הכי עצוב היה מותה של אמי חנה ז"ל, בדרכה לעבודתה בבית החולים הדסה על הר הצופים, בדרך התקיפו את השיירה ערבים והרגו שם את כולם 78 איש ואישה. אני הייתי כמעט בת 12 לפני בת המצווה שלי. אירועים משמחים לא כל כך זכורים לי כי הייתה מלחמת השחרור אבל סיום התיכון היה אירוע משמח. סיימתי במגמה ריאלית הרבה מתמטיקה, פיזיקה, כימיה עם מורים מצויינים. גם תנ"ך למדנו עם מורה מצויין שלימים הפך לפרופסור באוניברסיטה וגם כימיה ומחשבת ישראל למדנו עם מורה מעולה.

הגעתי עם גרעין של צופים לקיבוץ סעד ביקשתי לעבוד בחקלאות, ועבדתי בלול. בחרתי במקצוע הזה כי רציתי חקלאות ולא טיפול בילדים ועבודה במטבח. נהניתי מאוד. היה מעניין. אחר כך התגייסתי ושירתתי בנחל, השירות היה מעניין והגרעין שלנו הקים את כרם שלום מול רפיח. אחרי שהתחתנתי חזרתי לסעד והמשכתי לעבוד בלול רק תקופה קצרה כי הייתי בהריון, ואז עברתי לעבוד במתפרה כי ידעתי לתפור עוד מהבית. פתאום פנו אלי וביקשו שאלמד בחברת הנוער. הסכמתי ונהייתי מורה לעברית, חשבון, אנגלית ועוד. אהבתי ללמד ולקשור קשרים עם תלמידים. כיון שלא הייתי מוסמכת להוראה, הפסקתי אחרי שנים רבות ללמד ועברתי שוב לתפירה. למדתי בהתכתבות ליצור גזרות לשמלות ותפרתי שמלות לבנות המשק שהגיעו לבת מצווה. אני נהנית מן היצירה, ואני ממשיכה לעבוד גם אחרי גיל הפרישה.

בתור ילדה חוויתי מלחמות – מלחמת העולם ואחר כך מלחמת השחרור עם המצור על ירושלים. בתור בוגרת בקיבוץ סעד חוויתי הרבה מלחמות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, עופרת יצוקה וכל שאר המלחמות בעוטף עזה. לא השתתפתי כחיילת באף מלחמה אבל כתושבת האזור זה לא היה קל.

יצאתי לחו"ל כמה פעמים, חלק לבקר קרובים וחלק לנופש. הייתי באיטליה, צרפת ואנגליה. התחביבים שלי שירה, נגינה, בישול, אפיה, תפירה, סריגה ופתרון תשבצים.

עסקתי בהנחיית הורים ומורים, אחרי שלמדתי את המקצוע לפי שיטת אדלר. זה אתגר אותי והשאיר עליי חותם. כשאני עוברת בדרך על יד אמא שצועקת על ילדיה אני מתאפקת לא להתערב. התפקיד הציבורי אותו מילאתי היה אחראית על הגיל הרך בקיבוץ. בשירות המדינה אני פועלת כאשת עדות על תקופת השואה.

הכרתי את בעלי בלול התרנגולות בו עבדנו. התחתנתי בשנת 1956. הייתי בת 20. החתונה הייתה בסעד ובעלי היה בן 24. יש תמונות מהחתונה. הייתי בת 21 כשנולד בני הבכור, ובת 35 וחצי כשנולדה בתי הקטנה.

נולדו לי שישה ילדים, יש לי עשרים ואחד נכדים, ועשרים נינים. לידת הילדים שלי היו אירועים מאוד חשובים ומשמחים. נפילתו של בני הבכור נתן היה גם הוא אירוע מכונן ועצוב מאד. בימים כתיקונם יש ביקורים של המשפחה. ילדיי ונכדיי גרים בארץ.

עכשיו אני מתרגמת הרבה מאיטלקית לעברית, וגם כותבת לא מעט לעלון של הקיבוץ. חוץ מזה אני קוראת הרבה ספרים.

הזוית האישית

איילת: אני הייתי רוצה לחבק את סבתא שלי, לומר לה שכל הקושי שהיה בילדותה עבר.

מילון

הרב עדין שטינזלץ
הרב עדין אבן ישראל (מוכר גם בשם משפחתו הישן שטיינזַלץ; ג' באב ה'תרצ"ז, 11 ביולי 1937 – י"ז באב ה'תש"ף, 7 באוגוסט 2020) היה מחבר ספרי הגות יהודית וביאורים, בפרט לתלמוד ולחסידות. נודע בעיקר בשל פירושו לתלמוד והיותו בעל ידע רחב בתחומי דעת שונים. חתן פרס ישראל למדעי היהדות לשנת 1988, עיטור נשיא מדינת ישראל לשנת 2012 ויקיר ירושלים לשנת 2017. היה רב בית הכנסת צמח צדק בירושלים ונשיא הישיבות התיכוניות מקור חיים ושפע מקור חיים ונשיא ישיבת תקוע. השתייך לחסידות חב"ד.

ציטוטים

”סבתא שלי תרגמה שיר באיטלקית לעברית.“