מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חייה של יפה מזרחי

סבתא יפה והנכד עידו
תמונת ילדות של סבתי עם אמא שלה
חוויות מהילדות

שמי יפה מזרחי, שם משפחתי לפני עלותי ארצה מפרס  היה זנגולה, כאשר הוחלף בעלותנו ארצה עם הוריי למשפחת שם-טוב. עלינו לארץ בשנת 1951, כאשר הייתי בת 4.  לא זכור לי הרבה מארץ מולדתי, מלבד הטיסה לארץ. אבל מסיפורי הוריי, הם היו משפחה עשירה ומפורסמת בפרס. אבי היה סוחר בדים (בזמנו זו הייתה עבודה מכובדת) אימי הייתה עקרת בית שהיו לה עוזרות. היה להם בית גדול ומפואר עם יחידות דיור שהיו מושכרות ובריכת שחיה.

הסיבה לעליה הייתה הכמיהה לעלות לארץ הקודש. אנחנו במשפחה 6 ילדים, 4 בנים ו-2 בנות. 3 נולדו בפרס ו-3 בארץ. אני הבת מספר 2. כאשר עלינו ארצה, באיזשהו שלב הוחלפו גם שמותינו הפרטיים, ואז קראו לי יפה במקום מותרם, שזה שם פרסי.

בעלותנו ארצה בתחילה חיסנו אותנו, ולאחר מכן העבירו אותנו לשער העלייה, ששם היו אוהלים, מקום מגורים זמני עד שהעבירו אותנו למעברה.

במעברה היו מבנים מצריפים מפח. החיים במעברה היו קשים ביותר, תנאי המחיה היו קשים. את המזון קיבלנו במנות כמספר הנפשות, לא היה חשמל, לא גז, היינו יושבים לאור מנורות נפט ונרות. הבישול היה נעשה על פתיליות נפט ופרימוסים.

קישור לתמונה מהמעברה.

 

כעבור בערך שנתיים, עברנו לגור במושב זרחיה שבחבל לכיש. המבנים במושב היו מבטון, הרצפה הייתה מבטון. הדירה הייתה בצורת רכבת מטבח – חדר – חדר, כאשר היו רק פתחים, כניסה לחדרים , ללא דלתות. מחוץ לבית הייתה מקלחת, כאשר חיממו את המים על פרימוס כדי להתקלח, והשירותים היו גם מחוץ לבית (שירותים ללא אסלה).

החיים במושב היו עדיין קשים, העבודה הייתה חקלאית, היינו צריכים לעזור להורים ולעבד את האדמה. היינו מגדלים ירקות בשטח האדמה ומאוחר יותר היה לנו גם רפת ופרות. לא היו אז טרקטורים, היו מעבדים את האדמה עם מחרשה שהייתה רתומה לפרה. שהיה צריך להוליך אותה ולחרוש את האדמה , וכך היו מכינים את האדמה לזריעה לירקות (מלפפונים, עגבניות).

אנחנו הילדים עזרנו בעבודות השדה, בפרט שהייתה עונת הקטיף של העגבניות והמלפפונים בקיץ, עד כדי שהיינו צריכים לוותר על לימודים בחלק מימי הקטיף.

את הלימודים ביסודי וחלק מהתיכון עשיתי במסגרת בית ספר ממלכתי דתי האזורי "שפיר", שהגיעו אליו מעוד מושבים וקיבוצים באזור. הייתה לנו הסעה לבית הספר הלוך וחזור.

אהבתי את בית הספר והמחנכים היו לנו כמו משפחה.

בהפסקות היינו משחקים בקלס, מחניים, 7 אבנים, חמור חדש וג'ולות. הייתה גם משחקיה, לאחר שעות הלימודים שהיו משחקים דמקה, דוקים, חמש אבנים וכו'…

כעבור איזשהו זמן קיבלנו במושב חשמל, שזו הייתה חגיגה גדולה, אבל עדיין בישלו על פתיליות ופרימוסים. לא היו מקררים. היה לנו מן מקרר קטן עם קרח שהיינו קונים מעגלת קרח שהייתה מגיעה פעם ביומיים.

במושב כל המשפחות היו מאוחדים, כולם הכירו את כולם.

הייתה מזכירות שדאגה לכל הנושאים האירגוניים והכספיים. צרכנייה אחת ששירתה את כל המשפחות.

מרפאה שהיה מגיע לשם רק פעם בשבוע רופא, ואח פעמיים בשבוע. במרכז המושב היה בית כנסת גדול ויפה. ועוד מבנה גדול שהיו מביאים אליו את התוצרת החקלאית והחלב שנשלחו משם לתנובה.

המצב במושב הלך והשתפר שם השנים, היינו נוסעים לאשקלון או לרחובות לקניית ביגוד והנעלה, שזה נעשה רק בחגים פסח וראש השנה. זכור לי שאבי קנה מקלט רדיו שהיה כלי התקשורת הראשון במושב, וכמובן ההתלהבות הייתה גדולה.

למרות השיפור, עדיין העבודה במשק הייתה מפרכת, אחי הבכור שהיה עזר לאבי בעובדות המשק התגייס, ואבי לא יכול היה לשאת את עומס העבודה וחשב לעזור את המשק.

הוא נסע קודם לכן לבת-ים, קנה בית בעמידר, מצא עבודה בבית חרושת לבירה בבת-ים, מצא חן בעיניו שעבד רק 8 שעות ביום (במשק עבד יום ולילה) ואז כעבור חודש של עבודה, החליט לעבור.

הגענו לבת-ים עם משאית, ישבנו אנחנו הילדים על החבילות במשאית מאחור. (כמו בסרט של סאלח שבאתי).

בבת-ים המצב היה עדיין לא קל, לי באופן אישי היה קשה חברתית, וגם בי"ס תיכון לא המשכתי, מפני שהיה יקר מאוד. עבדתי ביום עבודות מזדמנות ובערב למדתי שנתיים בבית ספר "יעל" לפקידות בבת-ים. מדי פעם הייתי הולכת לפעילויות של תנועת הנוער "בני עקיבא". לאחר הלימודים עבדתי במשרד עו"ד כפקידה מתחילה, ולאחר מכן עם פרוטקציה במשרד התקשורת (היה מאוד קשה למצוא עבודה) ואז משפחתי הייתה בין הראשונים שקיבלה טלפון.

לא שירתתי בצבא מסיבה דתית, ובשנת 1966, נישאתי בהיכרות משפחתית.

התאלמנתי לפני כ- 5 שנים, האוצרות שלי היום הם ארבעת ילדי – 3 בנות ובן ו- 9 נכדים מתוקים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", הייתה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה- 50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות.

ציטוטים

”-“