מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיו של מרסל שגיא

סבא מרסל עם הנכד עידו
מרסל מצייר בבצלאל
ילדות בצל המלחמה , עלייה לארץ ושחרור ירושלים

שמי מרסל – משה שגיא (סמג'ה)

נולדתי בתוניסיה למשפחה בת שש נפשות. הורי החליטו לתת לי את השם משה על שם משה רבנו. גם נכדי עידו קרוי בשם משה על שמי.

ילדות בזמן המלחמה

כשהייתי בן ארבע זכור לי מקרה שנחקק בזיכרוני. חיילים נכנסו לביתי כדי להוציא את כל המכשירים האלקטרוניים: רדיו, מכשור קשר ועוד כדי לנתק את הקשר של היהודים עם העולם. לקראת סוף המלחמה הגרמנים נכנסו לתוניס. היינו בפחד נוראי. ידענו שאנחנו הבאים בתור להשמדה.את אבי לא ראיתי כמעט חצי שנה. הוא התחבא מהנאצים שהיו לוקחים את כל הגברים מהבתים באמצעות הלשנות. המשכנו את שגרת חיינו ככל שיכולנו. היו הפצצות כל הזמן. בניינים נפלו וחיינו באזור מלחמה של ממש.לאחר חצי שנה נגמרה המלחמה. אני כילד קטן זוכר שהיה מצעד שקט ורגוע בניגוד להליכתם הרועשת של החיילים הנאצים בזמן המלחמה, ואז נהיה שקט ואבי חזר הביתה.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1956 לאחר שחגגתי בר מצווה עלינו לארץ ישראל. שכנו אותנו במושב "ניר יפה", מושב חדש שנדיב אחד בשם "יפה" מדרום אפריקה תרם כסף להקמתו. היה לנו שוק תרבותי גדול מאוד. הגענו לבית קטן בלי חשמל טלפון ומים, ולכל אחד מאתנו היה מזרון של הסוכנות. המיטות היו מיטות מקרשים. כל המושב היה מאוכלס בעולים חדשים מתוניסיה, וזו הייתה הנחמה שלנו. אבי שהיה באותה עת כבר בן 50, קיבל  שטח שדה ומדריך שידריך אותו לעבוד בשדה. אבי, שבתוניס הייתה לו  חנות גלנטריה – לממכר חוטים, מחטים וצורכי תפירה, לא הצליח במקצועו החדש כל כך.

נעורי בפנימייה ולימודי בבצלאל

אני בפנימיה בחדרה

 

לאחר חצי שנה מעלייתנו, באו מעליית הנוער ולקחו אותי ועוד ילדים לחדרה לפנימייה. הייתי לבדי ממש. כל שלושה חודשים הסוכנות לקחה אותנו לביקור במושב. אני זוכר את געגועי למשפחתי. בלילות הייתי כותב מכתבים להורי וזה שימח אותם מאוד.

אני מצייר בפנימיה בחדרה ציור קיר

לאחר שסיימתי את הלימודים, אחד המדריכים המליץ לי ללכת ללמוד בבצלאל, מכללה לאומנות הנמצאת בירושלים. בעקבות המלצתו נסעתי לראשונה לירושלים למבחני מיון, ולהפתעתי התקבלתי ללמוד שם במכינה. התחלתי ללמוד אך לא לאורך זמן. היה לי קושי גדול מבחינה כלכלית כיוון שלא הייתה לי שום הכנסה כספית ולא מקום לישון ולאכול. ראיתי שמצב זה אינו מאפשר לי ללמוד בשקט ובשלווה ולכן החלטתי להתגייס לצבא.

לאחר הצבא חזרתי שוב ללמוד בבצלאל והפעם היה לי כסף ובסיס כלכלי. למדתי גרפיקה חזותית.

מלחמת ששת הימיים – שיחרור ירושלים

לאחר לימודיי בבצלאל עבדתי באוניברסיטה בחפירות הכותל. הייתי מצייר את הממצאים ומשחזר אותם ולאחר מכן עבדתי במשטרה כצייר קלסתרון של חשודים.

אני בחפירות ארכיאולוגיות

לפני מלחמת ששת הימיים הייתה הפוגה של שבועיים. שבועות אלו נקראו ימי ההמתנה. כולם חיכו לפקודה מהדרג הפיקודי. אני התגייסתי למילואים. שבוע ימים המתנו בהרי יהודה, והנה הגיעה הפקודה. התחלנו לנוע לכיוון ירושלים. לילה, חושך, שקט מתוח ואנחנו נוסעים בשיירה בלי אורות לכיוון מחנה אלנבי קרוב לחומות. הגדוד שלנו השתייך לחטיבת ירושלים, חנינו באזור.

הירדנים הפגיזו אותנו במשך היום. היעד הראשון שלנו היה לשחרר את ארמון הנציב שהיה בשליטת האו"ם, ושנכבש בידי הירדנים. זה היה מקום אסטרטגי מאוד בשבילנו. החיילים הראשונים שנשלחו קִבלו מכת אש חזקה, וכמה חיילים שלנו נפגעו. היתר נסוגו לאחור. בניסיון השני חיל השריון ליווה את החיילים וכך יכולנו להשתלט על ארמון הנציב. הפלוגה שלנו הייתה אמורה לשמור מסביב למבנה, כדי למנוע מהירדנים לשוב לשם. פגזים שוגרו אלינו בלי הפוגה. אחד הפגזים נפל עלינו. רעש אימים. ריח אבקת שריפה. הדף נוראי, ושקט…

בהמשך סופר לי שטנק מחופר היטב, שהיה מוצב כשני קילומטרים מאיתנו ירה פגזים ללא הפרעה. מטוס קרב שלנו חיסל אותו, ואני נפצעתי קשה בשתי הרגליים. נלקחתי לבית החולים הדסה עין כרם. לאחר טיפול ראשוני שכלל זריקות מורפיום לשיכוך כאבים, המשיך הגדוד שלי עד צור באחר והתמקד. שם אני שהיתי בשיקום קרוב לחודש ולאחר מכן חזרתי לעבודה.

בגיל 30 התחתנתי עם חמדה. היכרתי אותה דרך חבר. נולדו לנו חמישה ילדים: ליאור, אמיחי, יצחק, חניתה ואיתמר, ויש לנו 12 נכדים מקסימים.

אשתי חמדה ואני עם הנכד עידו

הזוית האישית

הקשר הרב דרי של עידו וסבא וסבתא.

מילון

חנות גלנטריה
חנות לממכר חוטים, מחטים וצורכי תפירה

ציטוטים

”אחד הפגזים נפל עלינו. רעש אימים. ריח אבקת שריפה. הדף נוראי, ושקט...אני נפצעתי קשה“