מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סימה דביר עולה לארץ מסוראמי

סימה ומשפחתה בדרך לישראל
סימה ומשפחתה בתחנת רכבת בטביליסי למוסקבה
סיפור העלייה של סימה דביר

סימה דביר נולדה בעיירה סוראמי שבגרוזיה בתאריך 28.10.1954, היא הייתה האחות היחידה והקטנה ביותר מבין ששת הבנים. היא עלתה לארץ בשנת 1973.

היא עלתה לארץ בגיל 19, גיל הגיוס לצבא, אולם, סימה לא התגייסה לצבא מכמה סיבות, והסיבה העיקרית הייתה בגלל שלא ידעה את השפה העברית. במקום להתגייס לצבא היא הלכה ללמוד עברית באולפן  לעולים החדשים שעלו לארץ. סימה למדה בארץ את מקצוע הנהלת חשבונות, אך לא עבדה במקצוע זה, היא הייתה מרבית השנים עקרת בית, למעט תקופה  קצרה בה עבדה כקופאית.

העלייה של סימה מסוראמי

האירוע המשמעותי והמרגש בחייה של סימה היה עלייתה לארץ, אז נספר לכם עליו בקצרה:

למרות שמצבה של סימה ומשפחתה היה טוב הן מבחינה כלכלית והן מכך שהם היו מאושרים, הם החליטו לעלות לארץ. אחיה של סימה היה הראשון מהמשפחה, אשר החליט לעלות לארץ ישראל בשנת 1971, ואחריו הצטרפו שאר המשפחה. סימה מספרת שהסיבה לעלייתם לארץ לא נבעה מהאנטישמיות והשנאה שהייתה באירופה. באזור שבו היא ומשפחתה התגוררו לא הייתה שנאה או אנטישמיות והם חיו בדו-קיום עם שכניהם.

אז למה היא עלתה? הרבה יהודים בסוראמי התפרנסו ממסחר לא חוקי, הרבה אנשים סבלו מכך והחליטו לברוח ולעלות לארץ. חלק גדול מבני משפחתה החליטו לעלות מהסיבה הזאת. רוב בני המשפחה עלו לארץ, חוץ משני אחים, אחד עלה בשלב יותר מאוחר והשני נשאר שם עוד 20 שנה לפני שעלה.

סימה ומשפחתה נסעו יומיים ברכבת למוסקבה ולאחר מכן חיכו כמה שעות עד שעלו עוד פעם לרכבת לוינה שבאוסטריה. שם שהו במשך כשבוע ימים בדירה סגורה עד שהגיע מטוס מישראל. בשעה 12 בלילה העירו את סימה ובני משפחתה. היא סיפרה שהיא זוכרת היטב את כל אנשי ביטחון עומדים עם כל הנשק ומוציאים אותם מהדירה, לקחו אותם מהר ובלילה, בחושך לטיסה. זו הייתה הטיסה הראשונה שלה ושל בתה בלה שהייתה אז בת שנתיים והיא פחדה מאוד.

לאחר חמש שעות הם סוף סוף הגיעו לארץ ישראל. כאשר נחתו, קיבלו אותם בשמחה גדולה, היו שירים, כיבוד ועוד. הם קיבלו בארץ דרכון, תעודת זהות ורשמו אותם בטפסים שונים. גם ההורים של סימה באו לקבל את פניהם  בשדה התעפה, הם הגיעו לארץ שבוע קודם לכן, סימה עלתה עם בעלה, בתה, וההורים של בעלה. כשהיגיעו, לקחו אותם לביתו של אחיה, ושם הם התגוררו במשך יומיים, עד שקיבלו מהסוכנות דירה זמנית. בתה של סימה, בלה התחילה ללכת למעון יום והם התחילו ללכת כל יום לאולפן ללמוד עברית כך החלה הסתגלותם לחיים בארץ.

הזוית האישית

שחר דביר, כפיר לוי: סיפורה של סימה היה מעניין, במהלך המפגשים עמה והראיונות, הזדהנו עם רגשותיה. הרגשנו שמחה והקלה כששמענו על כך שיהיה להם טוב בארץ מוצאם והם לא סבלו מאנטישמיות, היה להם שם טוב. שמחנו לשמוע שבסוף הם הצליחו להסתגל לחיים בארץ. הרגשנו מתח כשימה סיפרה על העלייה בחשאי באמצע הלילה, כשאנשי הביטחון העירו אותם העבירו אותם בחושך  למטוס, סוג של "משימה חשאית". היה מעניין לראות את התמונות מהעבר של סימה ושל בני משפחתה כשצולמו בדרך מתחנת הרכבת מטביליסי למוסקבה.

אנו חושבים, שלמדנו קצת יותר על הדרך שבה עלו האנשים לארץ. למדנו גם על סוראמי שזו עיירה במחוז כארתלי הפנימית שבגאורגיה. ששם חיה קהילה יהודית. בהתחלה לא הבנו מה המשמעות של מילה זו וסימה הסבירה לנו  וסיפרה לנו על עיירה זו שבה היא נולדה.

סימה אמרה לנו, שהיא מאוד התרגשה להיזכר בכל החוויות של ילדותה וגם בסיפור העלייה לארץ. היא סיפרה שההסתגלות הייתה לה קצת קשה, כאישה צעירה, שלא מבינה את השפה והיו עוד קשיים בהתחלה. היא ציינה שהעובדה שאחייה כבר עלו לארץ לפניה ותמכו בה מאוד עזרה בהסתגלותם פה בארץ.

מילון

סוראמי
סוראמי (בגאורגית: სურამი) היא עיירה בנפת חאשורי שבמחוז כארתלי הפנימית שבגאורגיה. אוכלוסייתה מונה 7,492 תושבים. העיירה משמשת כמקום נופש באקלים הררי ומקום משכנם של מצודות מימי הביניים. (ויקיפדיה) בהתחלה לא הבנו מה המשמעות שלה, אך היא הסבירה לנו שזה רק השם של העיירה שבה היא נולדה.

ציטוטים

”בשעה עשר מעירים אותנו ואנשי הביטחון עמדו עם הנשק, הוציאו אותנו מהדירה ולקחו אותנו לטיסה.“