מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חלום העלייה של סבתא שלי מרומניה

תלמידי בית יעקב ברומניה - אתר בית התפוצות
אראד- עיר מחוז ברומניה - אתר בית התפוצות
העלייה של סבתא מרומניה - חלום שהתגשם

שמי ליבי וולפגור במסגרת תכנית הקשר הרב דורי ועבודת שורשים נפגשתי עם סבתי שמעתי ותעדתי את סיפוריה. סבתי אתי וולפגור נולדה בשנת 1947 ברומניה.

רקע – העלייה מרומניה

"בתקופה שבין מרץ 1941 ובין סתיו 1942 נאסרה ההגירה, משום ששליט רומניה, המרשל יון אנטונסקו, על פי סיכום עם גרמניה הנאצית, התכונן לשלוח את כל יהודי "הרגאט" להשמדה במחנה בלז'ץ בפולין, וכבר החלו בתיאומי לוחות זמנים של רכבות לשם כך. רק לאחר ששינה את טעמו בלחץ אנשי רוח והכנסייה הותרה שוב ההגירה. למרות כל האמור לעיל, בתקופה שבה הותרה העלייה, יצאו מרומניה רק 17 כלי שיט עם 4,500 יהודים. הרומנים לא סייעו, אלא רק נתנו את הסכמתם, תמורת שלמונים. על קציני הים הרומנים נאסר לעבוד עבור היהודים, כלי השיט שהיו ברשות היהודים הוחרמו במסגרת ה"רומאניזציה", והוטל איסור על ארגונים יהודים להיות בעלים של כלי שיט." (וקיפדיה)

סבתא אתי, היא האמא של אבא שלי, היא נולדה בשנת 1947 ברומניה. סבתא שלי עלתה לארץ בגיל 13, בשנת 1960, שזה היה אחרי קום המדינה. סבתי מספרת שזה היה חלום הילדות שלה כל השנים. היא זוכרת שההורים רצו כל הזמן וניסו כל הזמן לעלות לארץ ישראל ולא יכלו השלטונות לא איפשרו את העלייה לישראל.

סבתא מספרת שהיהודים שחיו ברומניה באזור שלהם, כל אלה שעברו את השואה, לא רצו להמשיך ולחיות בין הגויים. היה משטר קומוניסטי ולכן היה שם פחד גדול. אמא של סבתא, סבתא רבתא שלי חיה בפחד מתמיד כי תמיד היה סיכון שהם יכנסו לבית סוהר.

החלום התגשם כי סבתא שלי ומשפחתה הצליחו בסופו של דבר לעלות לארץ. על חייהם בארץ סבתא מספרת שלא היה חסר להם דבר, הם חיו בצניעות והאנשים בקהילה ובשכונה עזרו זה לזה והיו מתחלקים במה שיש. בכיתה ט' סבתא שלי למדה בבית חלוצות בבני ברק – שם הייתה בפנימיה, מאחר והמצב הכלכלי לא היה טוב בארץ והמשפחה נאלצה לשלוח אותה לפנמייה בבני ברק. בהמשך סבתא חזרה לבית הוריה לבאר שבע ושם המשיכה את לימודיה בכתות י' וי”א.

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של ליבי וולפגור עם סבתא אתי וולפגור.

קישור לאתר בית התפוצות לקריאה נוספת על הסיפור של יהדות רומניה – תרבות יהודית שלא הכרתם‏

מילון

העלייה מרומניה
בתקופה שבין מרץ 1941 ובין סתיו 1942 נאסרה ההגירה, משום ששליט רומניה, המרשל יון אנטונסקו, על פי סיכום עם גרמניה הנאצית, התכונן לשלוח את כל יהודי "הרגאט" להשמדה במחנה בלז'ץ בפולין, וכבר החלו בתיאומי לוחות זמנים של רכבות לשם כך. רק לאחר ששינה את טעמו בלחץ אנשי רוח והכנסייה הותרה שוב ההגירה. למרות כל האמור לעיל, בתקופה שבה הותרה העלייה, יצאו מרומניה רק 17 כלי שיט עם 4,500 יהודים. הרומנים לא סייעו, אלא רק נתנו את הסכמתם, תמורת שלמונים. על קציני הים הרומנים נאסר לעבוד עבור היהודים, כלי השיט שהיו ברשות היהודים הוחרמו במסגרת ה"רומאניזציה", והוטל איסור על ארגונים יהודים להיות בעלים של כלי שיט. ויקיפדיה

ציטוטים

”סבתי מספרת שזה היה חלום הילדות שלה כל השנים לעלות מרומניה לישראל“