מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה של סבתא לאה מתימן לארץ ישראל

סבתא לאה והילל
ספר שבט מוסר העובר במשפחה
על העלייה מתימן, ועל הספרים שאבדו בדרך

סבתא לאה מועלם מספרת: "הכל התחיל בשנת 1947 כשנפוצה השמועה על אפשרות של הקמת מדינת ישראל וכל היהודים בכל ארצות גלותם, יהודים התכוננו לעלות וליישב את הארץ. יהודי תימן היו חדורי אמונה בגאולת העם כמובטח להם על פי התנ"ך, תלו תקוות גדולות בדברי השליחים שהגיעו אליהם מטעם ההנהגה בארץ ובראשם בן גוריון. ההורים שלי התלהבו מהבשורה. כידוע, עליית יהודי תימן היתה עלייה אמונית ולא עלייה מתוך מצוקה של רדיפות על רקע אנטישמי: זו לא היתה בריחה בדור של הוריי: היחסים בין היהודים לערבים בתימן היו יחסים של כבוד הדדי, שכנות. מטרת ההנהגה בארץ היתה להביא את יהודי תימן כתחליף לעבודה הערבית ולממש את רעיון העבודה העברית בארץ ישראל. מטרה זו לא היתה נהירה ליהודי תימן, לדידם הגיעה העת לגאולה. עליית הוריי מתימן במבצע מרבד הקסמים, 1950, גאולת העם לארצו. לשם כך שלח בן גוריון בשנת 1902 את שמואל יבנאלי לשכנע את יהודי תימן לעלות ארצה. היהודים לא האמינו לו בשל מראהו החילוני. אולם, כאשר חזר שוב לתימן, התחפש לרבי אליעזר בן יוסף והצטייד בשאלות הלכתיות מאת הרב קוק, הרב הראשי לישראל. העלייה החלה.

לעניין עליית הוריי לארץ בשנת 1950, היה הדבר כרוך בחשש ובחרדה לא מעטים. עיסוקו של אבי היה מיוחד, בתחום שיפוטו של מושל המחוז, נוסף להיותו צורף כסף וזהב, מקצוע מכובד לכשעצמו, היה אבי שלמה מועלם גם תקן רובים ו"שבריות" שכל מוסלמי התהדר בהם. בשל כך קיבל אבי מעמד מיוחד במחוזו, שהתבטא בכך שעל בית אבי הוצבה שמירה מדי לילה, במיוחד על חדר הצורפות (דיוואן) הגדול מפני גניבות.

מושל המחוז והשייח העלימו עין כשאבא הבריח יתומים לכיוון אזור עדן כדי להציל את יהדותם. המוסלמים "דאגו" לאסלם יתומים "לטובתם", כדי שיהיה להם אפוטרופוס שידאג למחייתם. המושל והשייח העלימו עין מכך שאבא היה פודה ומוציא אסירים יהודיים שנקלעו שלא בטובתם ולעיתים בחוסר צדק לבית הסוהר (הם לא היו רבים).

אמי שמחה עסקה בקדרות ויצרה כלים שונים, כמו סירים, קערות, צלחות, מרקיות וכד'. הכלים עברו שריפה בתנור, כדי לאפשר את שימושם ללא חשש שיישברו. מושל המחוז והשייח' הציעו לאבי להישאר בתימן ולשלוח את אשתו וילדיו לארץ ולהשיאו לבתו של השייח. הצעה זו נראתה להוריי כגזירת שמד, וכל זאת בשל נחיצותו להם וכמשרת אינטרסים לא לו. המתח בבית היה רב ואבי תיכנן את שלבי בריחתו. תחילה שלח את המשפחה כפי שהוצע לו. עם אמי שלח גם את ספרי הקודש שהיו כולם כתובים בכתב יד (וערכם היה גבוה), אותם ירש מאביו הרב משה מועלם, ששימש כדיין. וכן שלח את התכשיטים, כולל כסף ארוז בתוך נאדות עור. לפני צאת המשפחה, אחד הערבים "ניבא" שגורלנו לא יהיה טוב, עקב עזיבתנו את תימן. נבואתו היתה בשני תחומים: * ההורים יאבדו את כל עושרם בדרך. * כאשר יגיעו לארץ ייעלם או ימות בן הזקונים האהוב עליהם משה, שנקרא על שם הסבא.

התלאות הרבות בדרך והפחד שאבא לא יצטרף או ייהרג, אם ייתפס בורח, ליוו את אמי ואת אחיותיי הגדולות כל הדרך. אחרי כמעט שבוע פגשנו סוף סוף את אבא. הצלחת בריחתו היתה תלויה בשלושה גורמים: א. הבריחה התבצעה בשעות הקטנות של הלילה, המבריח הערבי זכה לשוחד גבוה במיוחד. ב. אבא הפקיר את ביתו עם כל תכולתו, כולל כלי הצורפות שהיו מקור מחייתו ומעמדו. ג. המעבר מתחום שיפוטו של מושל המחוז והכרזת ה"אימאם" (מלך תימן) שכל יהודי רשאי לעלות לארץ ישראל ללא כל עיכוב או הפרעה, הצילו את אבא. השימחה היתה גדולה.

אבל, בהמשך הדרך, אכן נגנב כל כספם של הוריי על ידי נהג המשאית הערבי, שברח עם שללו ביום השבת. השוק וההלם היכו בהוריי ובעיקר באבי שחלה מאוד. "נבואה" ראשונה התממשה. במצב שנוצר אימא גילתה חוסן נפשי וחוזק בלתי מוסברים. היא דאגה לכל, כולל טיפול בארבעה חולים במשפחה ואני בתוכם. מטרתם היתה להגיע לארץ ישראל ויהי מה. הנה הגיעה שעת הגאולה, היא שהדריכה את מעשיהם וסבלנותם של הוריי, ושל כל שאר העולים. שעת השין הגיעה. העלייה למטוס. לפני הטיסה נערכו "בדיקות" דקדקניות. בעיקר, התמקדו ה"בודקים" בשני דברים: האחד, בתכשיטים שנעשו ועוצבו בידי אבי האומן. אמי נתבקשה להסיר את כל תכשיטיה ותכשיטי בנותיה, בטענה שהם משקל עודף במטוס. לאמי הציבו תנאי אכזרי: או שתוותרי על התכשיטים או על אבא החולה. הם נלקחו ללא שוב. השני, כל ספרי התורה – כתב יד, יש "להפקיד" ולהניחם בתוך תיבת קרטון, שיגיעו מאוחר יותר. גם הם נלקחו ללא שוב. כך טסנו ערומים מכל, הן מהתכשיטים שהיוו לנו עוגן חומרי והן מספרי התורה שהיוו לנו עוגן רוחני. אבדו גם תאריכי לידתנו. אבי רשם את תאריך הלידה של ילדיו בכריכה של אחד מספרי התורה. (את גילנו קבעו ברישום תעודת העולה של אבא, על פי ניחוש -ולרוב טעו).

בחורף של שנת 1950 ירד שלג בארץ, והקור חדר לעצמות. זה היה במחנה העולים בראש העין, שם שיכנו אותנו עם מספר משפחות באוהל גדול מאוד. האוהל קרס על יושביו מכובד השלג. לילדים זו היתה חוויה, אבל להורים זו היתה חרדה ודאגה גדולה. באותה השנה אחי התינוק משה חלה ונעלם…. הנה אכן "הנבואה" התקיימה במלואה. הוריי איבדו רכוש ונפש. למחנה העולים הגיעו פעילים והוריי נתבקשו להצטרף להקמת כפר בעמק חפר, שיקרא "גאולי תימן" והוריי הסכימו (מיקומו – על כביש 4 מול כפר הרא"ה). התקווה שהוריי יחזרו לעיסוקיהם – אמי כקדרית ואבי כצורף – עלו בתוהו. בעיקר בגלל חוסר הדרכה מתאימה וחוסר התעניינות בהם. הייתה קביעה מראש מהו ייעודם בארץ – כמובן החלפת העבודה הערבית בעבודה עברית. שלוש שנים גרנו בצריף פח. אין צורך להכביר במילים על הקור הנורא בחורף עם רעש טיפות הגשם על הפח ביום ובלילה. וכן על החום הלוהט בקיץ, בשל האלומיניום ומוליך החום "הנהדר". אין מה לדבר על תנאי סניטציה מינימליים כמו שירותים ומקלחת. הוריי העצמאים, הפכו לפועלים שכירים במגזר החקלאי במשכורת זעומה. הם השלימו עם מעמדם החדש אך ורק מתוך אהבתם לארץ ומתוך הבנה שזוהי מנת חלקם. הוריי נהגו לומר: "טובים רגבי ארץ ישראל מכל כסף ומעמד שבגולה", למרות שאיבדו רכוש רב ובן אהוב.

מעט מכישורי הוריי: אמי, שמחה זכרונה לברכה, ליכדה סביבה את המשפחה. היא הייתה אוזן קשבת לשכנותיה ושכניה. ביתה היה פתוח לרווחה בכל שעות היום והלילה. התארחו בביתנו אנשים לא מוכרים ש"נתקעו" בדרך, ללא תחבורה, גם מקבצי נדבות שמצאו פינה חמה ואוכל טעים. מי שנכנס רעב יצא שבע, וזכה למאור פנים ולעידוד. אבי שלמה זכרונו לברכה, היה אומן יוצר, שעבודותיו המדויקות עשו לו שם ומעמד. בצד הרוחני אבי היה יודע ח"ן (חכמת הנסתר), אהב פילוסופיה וקבלה וריפא אנשים (לפי דרך הרמב"ם) שביקשו את עזרתו. הוא היה נעים הליכות, צנוע, איש מעשה ולא הדיבור. אני יצאתי ברווח גדול מהשיעורים והשיחות המאלפות שהיו לי עם אבא, במיוחד דיברנו על המידות שבאדם, כשספר "שבט מוסר" היה נר לרגליו. וכל זה סיפור של המעט מתוך המרובה.

לסיום: לסיפור המתומצת הזה יש המשך רב מעשה. בבית הייתה שתיקה על כל מה שקרה. מאחיותיי הבוגרות שעברו את כל החוויות – מהן רעות ומהן טובות, שמעתי את כל הסיפור בפורטרוט וכולן חזרו וסיפרו אותן העובדות. אמנם לא היה לנו כמעט כלום, אבל היה לנו הכל. הייתה שמחת חיים ואהבה, היתה נתינה, חברות כנה והקשבה. לנו הילדים הורינו הם כמלאכים דוברי אמת בלבבם ובלשונם. הם היו זוג מופתי לסביבתם. נראה שדורנו בכל זאת זכה בחידוש הארץ ובבנייה. באהבה רבה והערכה לנכדי האציל והמיוחד היללי. סבתא לאה.

סיפורו של חפץ: ספר "שבט מוסר"

החפץ אותו אנו רוצים להציג הוא ספר הנקרא "שבט מוסר" הנכתב בכתב יד תימני לפני יותר מ-150 שנה. הספר  עבר מסבא של סבתא (משה מועלם) לבנו שלמה מועלם וממנו לסבתא לאה. הספר נכתב במאה ה-18 על ידי רבי אליהו בן אברהם שלמה האתמרי, באיזמר, שבאימפריה העותמנית.

הספר תורגם ליידיש, ללאדינו, לערבית יהודית וכן הגיע לתימן. משה מועלם היה אב בית דין במקום מגוריו. הוא רכש את הספר "שבט מוסר" כדי ללמוד מתוכו את הדרכים שבהם האדם צריך לנהוג בחיי היום יום שלו כדי להגיע לשלמות מוסרית-אתית. את הספר הזה הנחיל סבא משה לבנו שלמה, על מנת שילמד את דרכי המוסר ושיגיע לדרגת דיין. שלמה אבי אומנם למד מן הספר את תורת המוסר הכתובה בו, אבל הוא בחר להיות צורף כסף וזהב ותקן רובים, מקצוע שבו הוא הצליח ואומנותו נודעה ברבים. אבא לא הפסיק להתעמק בספר שבט מוסר, דבר שחיזק בו את מידות היושר והאמת במקצועו כצורף. בשל אופיו זה, רכשו לו כבוד גדול הן היהודים והן הערבים, שהירבו להגיע אליו כבעל מקצוע ישר ומהימן. שמו הטוב של אבי איפשר לו לייצג יהודים שנדרשו למשפט והיגן עליהם בביטחון עד שזוכו. כמו כן, השייח' ועמו מושל המחוז, העלימו עין כאשר הבריח יתומים על מנת שלא יאסלמו אותם. הערכת אבא על ידי מושל המחוז התבטאה בכך ,שהעמיד חייל מדי לילה כדי לשמור את ביתו של אבא מפני גניבות.

ספר שבט המוסר

לסיום, ספר שבט מוסר הוא הספר היחיד שנשאר בידי אבא. כל כתבי היד שהיו בידי אבא נלקחו ממנו, כמו גם כל התכשיטים התימנים שצרף בתימן. ספר שבט מוסר נשאר לו קרן אור שעזרה לו להתגבר על כל קשיי העלייה והקליטה (הספר מלמד התגברות על רצונות או אימוץ מידות אתיות). סבתא שלי זכתה ללמוד עם אביה פרקים מתוך הספר ואף לקבלו. לא רק על זה היא מוקירה לאבא ואמא שלה.

הזוית האישית

הילל: נהניתי מהמפגשים עם סבתא בבית הספר ושמעתי סיפורים מרתקים ומעניינים אודות עלייתה לארץ ועל משפחתי.

מילון

שבריה
שברייה (בערבית: شبرية) היא כלי חיתוך, סכין ערבי. הלהב והנדן של השברייה מעוקלים על פי רוב בקציהם. השברייה נועדה לשמש גם כפגיון, כלומר - כנשק. השברייה המסורתית עשויה בעבודת יד, נחשבת לעיתים למשפחתית ומוטבע עליה סמל המשפחה. במקרים לא שכיחים עשויים ידית השברייה ונדנהּ כסף ומעוטרים מלאכת צורף; (ויקיפדיה)

דיוואן
חדר גדול בבית בתימן

צורף
אדם אשר מייצר תכשיטים מכסף וזהב

ציטוטים

”טוב להיות על אדמת ארץ ישראל מאשר בגולה, גם אם בישראל המצב פחות טוב “