מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה של סבא דוד מאירן

סבא שלי ביום העצמאות
סבא שלי בחג סוכות
סבי גדל באירן ועלה לארץ כאשר היה בן 24

סבא דוד נולד בתאריך ה- 1.4.39, באיראן בעיר שיראז. שמו באיראן היה "שוקרולה", מהמילה "שוקרן" שבערבית היא תודה. כאשר סבי עלה לארץ, עברתו את שמו וכיום שמו הוא "דוד" ושם משפחתו הוא שלום.

החיים באיראן

סבי מספר: "בבית בשיראז, אבי היה עובד ואמי נשארה בבית לטפל בילדים. היינו חמישה אחים וארבע אחיות. היחסים שלי איתם היו טובים. כשהייתי ילד, אהבתי מאד לשחק במשחק "שש-בש" והייתי משחק הרבה עם חברי. בנוסף, אהבתי מאוד לטייל והייתי מארגן טיולים רבים. בגיל התיכון, למדתי בבית הספר "אורט" שבעיר הבירה של איראן – טהרן. שם קיבלתי את תעודת הבגרות ובנוסף קיבלתי תעודת דיפלומה שסיימתי קורס חרטות והייתי חרט. זה היה בית הספר היחידי שהיה אפשר ללמוד בו. בית הספר היה רחוק במרחק נסיעה של יומיים מן העיר בה גרתי ולכן גרתי בבית הספר וכל חצי שנה היינו חוזרים להורים.

לפני התיכון, למדתי בבית ספר לא יהודי, והחינוך שם היה של גויים, עד שעברתי לבית הספר אורט, שהיה שייך ליהודים. פעם, בדרך מבית הספר כשחזרנו לשיראז, העיר בה גרתי, היינו צריכים לעצור לישון בדרך בעיר אספהן ולמחרת להמשיך בנסיעה הארוכה. כשהגענו לשם, רציתי להגיע למקום מסוים שמאוד רציתי לראות, הוא היה קדוש והיסטורי. מרצוני הלכתי מבלי להודיע ומצאו אותי בסוף הרחוב. לאחר מכן החזירו אותי ואז שוב הלכתי ושוב מצאו אותי. כך נמשך כל היום ולבסוף הייתי צריך לחזור ברגל למקום בו ישנו כי בשעה ארבע בבוקר היינו צריכים לעלות לאוטובוס בחזרה לשיראז.

פעם, כשהייתי בכיתה ד' בבית הספר הייתי צריך לעשות שיעורים מסוימים, ובאותו היום לא הכנתי אותם. המורה הרביץ לי ונתן לי מכות. חזרתי לאמי וכבר באותו היום היא דיווחה עליו ופיטרו אותו. זהו מאורע שזכור לי עד היום. בגיל 13, כשהייתי באיראן לא היה את המנהג של חגיגת בר המצווה ולכן לא חגגתי באופן מיוחד. סיפור נוסף הזכור לי היטב היה כשהייתי נער, באיראן, נסעתי לשבוע לפיקניק עם כמה חברים. הגענו לפרדס רחוק והחלטנו לעשות תחרות: מי יעלה לעץ ויגיע הכי גבוה. עליתי למעלה וכשהגעתי לא יכולתי לרדת. בקושי הצלחתי לרדת וכשירדתי כל הידיים שלי נחבלו, נפצעו והתמלאו בדם. באותו היום כבר חזרנו הביתה לרופא וחבשו לי את הידיים.

העלייה לארץ

בגיל עשרים וארבע עליתי לארץ יחד עם משפחתי. טסנו בטיסה ישירה לשדה התעופה בן גוריון. עלינו לארץ בגלל ששמענו על ארץ ישראל באיראן ורצינו מאוד לעלות. כשהגענו לארץ לא ידענו כלל עברית, והתחלנו ללמוד עברית בארץ. לא היו כמעט קשיים כשעלינו לארץ מלבד הקושי בשפה והאפליה בין האשכנזים לספרדים. הייתה העדפה ופרוטקציות לאשכנזים וגזענות כלפי האנשים שהגיעו מעדות המזרח. לדוגמה, יום אחד באתי לחפש עבודה. לאחר שראיינו אותי ובדקו אם אני מתאים אמרו לי לחכות בצד. חיכיתי עד סוף היום ואז אמרו לי לבוא ביום למחרת וכך שוב ושוב. לעומת זאת, לאשכנזים נתנו עבודות במהירות. הם לא חיכו הרבה והעדיפו אותם. היו נותנים להם את רוב העבודות. כשעליתי לארץ מיד עברתי לגור בהרצליה. עלינו על אוטובוס ישר להרצליה משדה התעופה ואני גר שם מאז ועד היום.

כשעלינו לארץ בהרצליה היה רק רחוב אחד קטן וכמה חנויות. הרצליה לא הייתה אז עיר של ממש אלא מועצה. היה בניין קטן של המועצה ובו היה בית קולנוע קטן. לא כמו היום שבמקום אחד יש אולמות רבים, פעם היינו צריכים לעמוד בתור במשך שעה בשביל לקנות כרטיס ונכנסו לשם 700 – 1000 אנשים. פעם הרצליה הייתה בעיקר פרדסים ושדות. לא היו בנייני עסקים גבוהים ובתים גדולים, אלא חיו כאן חיות בר רבות. במשך השנים הרצליה גדלה והתפתחה. אחרי שנה מאז שעליתי לארץ, התגייסתי לצבא. עשיתי טירונות ולחמתי במלחמת ששת הימים.

אחרי המלחמה, בגלל שכבשנו הרבה שטחים ואדמות של הפלסטינים היינו צריכים לשמור עליהן. לא שיחררו אותנו מהצבא למשך חודשיים. באותה תקופה לא היו טלפונים כך שלא יכולנו לתקשר עם ההורים. אחרי חודשיים כשפגשתי את אמי היא נפלה עלי ובכתה. נתנו לנו חופשה של ארבעים ושמונה שעות, ומיד בסיומן היינו צריכים להתייצב בבסיס. לאחר מלחמת ששת הימים יפה ואני התחתנו בתאריך  11.12.1968 ונולדו לנו שני ילדים: ניר ונירה.

לאחר מכן נלחמתי במלחמת יום הכיפורים. בצהרי יום כיפור, עוד לא נגמר הצום וכל החיילים קיבלו צו שמונה מהצבא. אני זוכר שרק שתיתי מים וגוייסתי בצום. היינו מאוד רעבים מכיוון שזה היה בסיום הצום. אני זוכר שהביאו משאית של לחם לכל החמשת אלפים חיילים וכל החיילים התנפלו על הלחם, לא אכלנו עד ליום למחרת כשקיבלנו את מנות הקרב.

בהמשך נולדו ערן ורז, ולאחר מכן התחלתי לעבוד בהרצליה. אחר כך התגייסתי לצבא קבע ושירתי בחיל האוויר במשך שנה וכשהשתחררתי הלכתי לעבוד בתדיראן. עבדתי שם שש עשרה שנים.

כיום אני בן שמונים ושתיים ואני פנסיונר פעיל. הולך לשחות בקאנטרי ושומר על אורח חיים בריא עם אשתי יפה, שלוש פעמיים בשבוע אני לומד קורס מחשבים לגמלאים מטעם עיריית הרצליה. חשובה לי מאוד המסורת של משפחתי והמסורת של העם היהודי.

הזוית האישית

נועם הנכד המתעד: תהליך העבודה היה כיף ומרתק, אני שמח שתיעדנו את חייו של סבא.

מילון

שוקרולה
זה היה שמו של סבי באירן כאשר היה צעיר

שיראז
(בפרסית: شیراز), עיר בדרום-מערב איראן, שממוקמת למרגלות הרי הזגרוס. היא אחת הערים הגדולות באיראן. לכלתה של העיר נשענת על גידולי גפן, פירות הדר, כותנה ואורז בסביבתה. העיר מפורסמת בזכות הגנים המרובים (למשל גן אראם) ובזכות עצי הפרי הפזורים בה. כן היא נחשבת כ"עיר המשוררים, היין והפרחים". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בבית בשיראז אבי עבד ואמי נשארה בבית לטפל בילדים. היינו חמישה אחים וארבע אחיות“