מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה של סוזנה

אני וסבתא במסגרת שיעור של הקשר הרב דורי
סבתא בשדות הכותנה של קיבוץ שדה נחום
ציונות בתחילת דרכה של המדינה

סיפור העלייה שלי (סבתא של ליהיא) התחיל בארגנטינה בשנת 1967 כשבארץ פרצה מלחמת ששת הימים.

באותם ימים הייתי נערה כמעט בת 17, השתייכתי לתנועת נוער ציונית "דרור", אחת התנועות הגדולות שהייתה בארגנטינה. היו אלה ימים ראשונים של חודש יוני 1967 כששגריר ישראל בארגנטינה יוסף אבידר היגיע לבשר לנו על מצבה של המדינה. בפיו ההודעה שרוב הגברים במדינה גויסו ומדינות ערב איימו לפתוח במלחמה ולילה קודם מיצריים סגרה את מיצריי טיראן לספינות ישראליות והסורים תקפו בצפון ולכן ישראל הכריזה מלחמה.

יהודי ארגנטינה, יחד עם אנשי ממשלה, סופרים,שחקנים ורבים אחרים התארגנו יחד להפגנת המונית בתמיכה בישראל מול שגרירות ברית המועצות שהפסיקה את קשריה עם ישראל וצידדה בערבים. חייתי רגע היסטורי אשר ישנה לחלוטין את עתידי.

מתוך תנועות הנוער הציוניות הרבות בבואנוס איירס הוחלט לעלות לארץ מספר רב של בוגרים, שהיו אמורים לעלות לארץ חודשים או שנים מאוחר יותר. אני עם חבריי מהקבוצה היינו בהכשרה "מין קיבוץ קטן בפרברי בואנוס איירס" רוב החברים שלי היו יותר גדולים ממני לכן כשביקשו מהוריהם רשות לעלות לארץ רובם הסכימו.

הורי לא אישרו לי לעלות ארצה למרות שיחות ארוכות עם שליחים מישראל שניסו לשכנע אותם. אומנם ידעו שיש להם בת נאמנה לתנועה בעלת אידיאלים ציונים ונחושה להגשים אותם אך לא תיארו לעצמם שכזה מהר זה יקרה. אבי סירב בתוקף לחתום לי על אישור עליה מפני שהייתי קטינה.

באותם ימים היגיעה לארגנטינה האוניה "תאודור הרצל". בסוכנות החליטו להסב אותה לאונית עולים. בתאריך 10/6/1967 עלו מאות חניכי ומדריכי תנועות נוער לאוניה. שמה היה כל כך סמלי באותו זמן …תאודור הרצל מייסד ציונות וחוזה המדינה. על הרציף בנמל התקהלו מאות הורים סבים ומשפחות, הפרידה הייתה מלווה בהרבה דמעות, נשיקות וחיבוקים. אני נפרדתי מהחברים שלי בדמעות ובכאב גדול על זה שאינני יכולה להצטרף אליהם….

כשחזרתי הביתה ובמשך סוף שבוע שלם לא הפסקתי לבכות ולהתבכיין, כך שההורים הבינו שחייבים לתת לי לנסוע לארץ ישראל. בבוקר למחרת חתמו לי על אישור העלייה, סידרו לי  דרכון בפרוטקציה משגריר ארגנטינה ועשו הכול מהר על מנת שאעלה אותו בוקר על מטוס ואשיג את האוניה בברזיל ואצטרף לחברים. באותה טיסה היה חבר נוסף שלא הספיקו לסדר לו את האישור לפני.

וכך זה היה…אחרי טיסה קצרה הגענו לנמל בברזיל, הרגשנו שמחה גדולה שאינני יכולה לתאר במילים, ודמעות היו בעיננו ההפלגה ארכה 21 יום. האונייה עגנה בשני נמלים בדרום אמריקה, באורוגואי ובברזיל וגם שם עלו חברי תנועות הנוער. המלחמה נמשכה בימים הראשונים של ההפלגה ובכל נמל שעגנו קיבלנו חדשות על הנעשה בארץ.

הגענו לארץ בתאריך 30/6/1967 לאחר שבכמה נמלי אירופה עלו צעירים מתנועות נוער או מתנדבים שרצו לעזור למדינת ישראל. כשירדנו מהאוניה כמה מהחברים אפילו נישקו את האדמה. בנמל חיכו לנו אנשי סוכנות ונציגים מקיבוצים שנועדו לקלוט אותנו. הקבוצה שלנו עלתה לאוטובוס בדרך לקיבוץ שדה נחום, שממוקם בעמק בית שאן, מול הר הגלבוע והסחנה. הייתה התרגשות עצומה לנסוע בכבישי ארץ ישראל, לשמוע עברית, (אפילו שלא הבנו מה מדברים). רק חלק מאתנו למדו בבואנוס איירס בבית ספר יהודי ובכל זאת היה קשה לתקשר…חלק מאתנו ידעו גם יידיש מי הסבים שדיברו בניהם בבית, כך שכל אחד ניסה להבין ושיבינו אותו בדרך כלשהוא.

הגעתי לקיבוץ שדה נחום שבעמק בית שאן יחד עם חבריי מתנועת דרור. ניסינו להתאקלם למרות הקושי של השפה, מנטליות אחרת, הרגלים, אוכל אחר …. האינטראקציה עם הצברים הייתה קשה ולמרות הכול השתלבנו בעבודות שונות בקיבוץ. יש לזכור שבאותם ימים הייתה מלחמת ששת הימים והרבה בנים היו מגויסים לצה"ל.

בשונה מיתר הבנות ששובצו בעבודות בבית תינוקות, בקומונה ובגני ילדים או בחדר האוכל, אני עבדתי בשדה כותנה, כבודקת מזיקים לצורך דיווח לאחראי באיזה מידה וכמות צריך לרסס את השדות.

 בודקת מזיקים בשדות הכותנה של שדה נחום

%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%91%d7%a9%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%aa%d7%a0%d7%94

התחלתי לעבוד בשעה 4 לפנות בוקר, עולה על טרקטור ומגיעה לשדה עד שעה 8. זה היה בשבילי עולם חדש שלא הכרתי… גדלתי בעיר גדולה, בבואנוס איירס שבארגנטינה, מדינה ענקית, בואנוס איירס היא עיר רועשת, עם בנינים גבוהים, המון אנשים ברחובות, מסעדות וחנויות מלאות באנשים.

השקט והנופים, השדות הירוקים, הר הגלבוע ממול, הרי גלעד בצד. גרמו לי להתאהב במקום ובעבודה למרות שהיה לי קושי מסוים לעבור בין שורות הכותנה בגלל הענפים הרבים שגדלים לצדדים. נהנתי ממש.

לאחר ארוחת בוקר השלמתי את שעות העבודה כאסיסטנטית של רופא שינים של הקיבוץ. החיים בקיבוץ אז היו נהדרים באותה תקופה, מאוד שונה ממה שקורה היום. החיים והפעילויות מעבר לשעות העבודה היו מלאות תוכן תרבותית וגם חברתית, זו הייתה תקופה מאוד בונה ומלאת חוויות בשבילי שבנו את אישיותי. לאחר שנה בקיבוץ התגייסתי לצבא עם כל הגרעין עליה לנח"ל.

אז התגייסנו לצבא, קודם הטירונות  שהייתה במחנה שמונים, לנו הארגנטינאים שבמחלקה היה הלם תרבותי גדול, הצבא הפגיש אותנו עם צעירים מכל קשת הארץ, העולם, עדות, תרבויות ושפות, עם הרגלים שונים ויחד עם משטר צבאי שלא הכרנו ….חווינו בימים הראשונים הלם טוטאלי. צריך לזכור שאז הטירונות של הבנות נמשכה שלושה חודשים.

במשך הזמן הכרנו חיילים מכל הארץ ומהעולם. תקשרנו בעברית הקלוקלת שלנו, כשבני אדם (כמו שילדים) רוצים לתקשר בניהם תמיד מוצאים את הדרך וכך היה. התחברנו עם עירוניים, מושבניקים, קיבוצניקים ומושבות מכל הארץ. בתום שלושת החודשים של הטירונות נועדנו להקים האחזות נחל ארגמן שבבקעה. היום ארגמן הוא מושב מצליח בבקעה. אבל כשהגענו למקום לא היה בו כלום חוץ מכמה אוהלים ששימשו כחדרי שינה ושרותים. מקלחת לא הייתה ורק ברז אחד באמצע השטח. עד שבנו לנו מקלחת היו לוקחים אותנו לוואדי קלט ליד יריחו שם היו מעיינות מים. אחרי שבוע הביאו אוהל מטבח ואז היגיע עוד ברז.

אותם ימים אחרי מלחמת ששת הימים הערבים הפגיזו רוב הזמן. בארץ היה וויכוח גדול וקשה מה לעשות עם השטחים הכבושים אחרי המלחמה. הרעיון היה (לפי תכנית אלון) להקים ישובים לאורך הגבול עם ירדן. התקשורת הישראלית נמנעה מלהגיע לנחל ארגמן …מובן למה….אך ביקרו אותנו צוותי טלוויזיה זרים. לאחר כמה זמן הגיעו מעיתון המחנה.

אנחנו הגענו לארגמן עם משאית ועל מדי "א". איך שהגענו הייתה הפגזה, ירו עלינו הירדנים ומהר הורו לנו לקחת את הקיטבג לרדת מהר ולרוץ למקלט…..אך לא היה מקלט ..כי לא היה כלום…אז רצנו והסתתרנו מתחת לשוחות. היה חורף, ירדו גשמים, אז מבגדי א' ונעליים מצוחצחות עם גרביים לבנות לא נשאר הרבה. למזלנו הירי פגע רק בהרים. חיינו בתנאים מאוד קשים, ירד עלינו גשם, ישנו באוהלים, לא לגמרי אטומים, שמרנו בלילות …ויחד עם זה זאת הייתה חוויה שלא אשכח לעולם. היינו צעירים וציונים.

אחרי ההפגזה הראשונה בנו לנו מהר חומות מסביב לישוב נגד היריות. אנחנו היינו הישוב הראשון שעלה לקרקע בבקעה וביהודה ושומרון…לפנינו לא היה כלום… נשארנו שם חצי שנה ולאחר מכן המשכנו לשל"ת בחצבה שקרוב לאילת עד שחזרנו לקיבוץ שדה נחום ולאחר שנה גם הבנים הגיעו.

הזוית האישית

ליהיא: אני מאוד נהניתי להכיר את הצד החוויתי של סבתא ואת ההיסטוריה שלה ואני מאחלת לה הרבה בריאות ואושר ושתמשיך להיות סבתא מדהימה ומושלמת.

סבתא סוזנה בן זקן: אני מאוד שמחה שניתנת לי ההזדמנות לספר חלק מחיי ושהילדים ונכדים ידעו קצת על מה עברו הסבים בארץ ומה שהיה במדינה לפני 50 שנה!!

מילון

buenos dias
בוקר טוב (ספרדית)

ציטוטים

”"חייתי רגע היסטורי אשר ישנה לחלוטין את עתידי"“