מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה מתונסיה של משפחת טיבי

סבי בצעירותו
אניית המעפילים ירושלים
בית יצחק ואסתר טיבי

בית יצחק ואסתר טיבי

שמי שלמה טיבי, נולדתי בתאריך 1942 28.10  בנאבל – עיר חוף שבתונסיה. שמות הוריי: יצחק ואסתר.  ילדיהם, האחים שלי: שמחה, גסטון, פרטונה, איבון, נינת, מדלן ואני. מגיל חמש התמדתי ללכת לבית ספר צרפתי ולמדנו שם את השפה הצרפתית. לאחר לימודי הלכתי בשעה ארבע אחר הצהרים ללימוד תורה וחזרתי הביתה בשעה בשמונה. כעבור כמה שנים שילבנו את השפה הצרפתית ואת השפה העברית יחד.

מלחמת העולם השנייה

כאשר פרצו הגרמנים לתונסיה אני הייתי בן שנה. הגרמנים הגיעו עד לעיר בה אני ומשפחתי גרנו, נאבל והתחילו לחפש משפחות יהודיות. הייתה גרמנים שיטה לתפוס את היהודים, הגרמנים לקחו ערבים ששיתפו פעולה איתם וציינו כל בית יהודי, כך הורי סיפרו לי. כאשר אמי שמעה שהגרמנים עלולים לבוא לחפש יהודים היא החביאה אותי בתוך ארגז וכיסתה אותו עם שמיכה ושאר האחים שלי התחבאו במקומות אחרים, כל זאת קרה כאשר הגרמנים הגיעו לביתינו.

בשנת 1957 הורי החליטו לעלות ארצה. עוד בהיותי צעיר, אחותי שמחה, כבר עלתה ארצה, זה היה בשנת 1947. היא עלתה עם בעלה והם התגוררו בעיר צפת. אחותי שמחה, הייתה הגדולה במשפחה והיא החליטה לקבל אחריות ולהעלות אותנו ארצה. באותה תקופה, הסוכנות היהודית החליטה להגביל את העלייה באותם שנים, מכיוון שלא היה תקציבים. אחותי שמחה, החליטה לקחת עלינו אחריות והבטיחה שנגור אצלה  עם עלייתנו ארצה – כך היה.

סיפור העלייה

כאשר עלינו ארצה הייתי בן 13, כמובן שלא פיספסתי את הבר מצווה שלי ועשיתי אותה בארץ. באותה תקופה לא ידעתי מה זה עלייה עד שהורי היסברו לי שאנו יהודים שצריכים לעלות לארץ האבות, ארץ ישראל. עוד לא הבנתי מה זה עלייה ולכן לא הייתי עצוב. באחד מן הימים אמא ואבא החליטו שאנו צריכים לעלות ארצה והתחלנו לארוז את ביתנו. כאשר גמרנו לארוז, תוך שבוע הורי הודיע שיש לנו תאריך עלייה. זה היה בשנת 1957. נסענו לתוניס, עיר הבירה לנמל ושטנו מתונסיה למרסי שבצרפת. קיבלו את פנינו נציגי הסוכנות היהודית ולקחו אותנו למחנה במרסי ששמו הוא: קונדרנס. התמקמנו שם בתוך המחנה במשך כמה חודשים, עד שהגיע תאריך העלייה לארץ.

שטנו לנאפולי שבאיטליה, המתנו עוד 24 שעות בנמל עד ששטנו לכיוון ארץ ישראל. במשך שמונה ימים שטנו אויניה ששמה "ירושלים". באנייה הכרתי שני ילדים בשם פרוספר וניסים ואיתם הסתובבתי באנייה ,טיילנו בתוך האנייה עד שהגענו לסיפון. בנתים אמא שלי התחילה לחפש אותי עד שמצאו אותנו. לאחר כמה ימי הפלגה, הגענו לחיפה בשעות הערב, שם קיבלה אותנו אחותי הגדולה בשם שמחה. נסענו מחיפה לכיוון צפת, שם היא גרה. אצלה גרנו במשך שלוש שנים.

משפחתי גרה אצל אחותי שמחה, במשך כמה שנים עד שהתאקלמנו. לאחר שעברתי את גיל 16, הלכתי ללמוד ליטוש יהלומים במשך שנה שלמה. לאחר שסיימתי ללמוד נסעתי לכיוון תל אביב ומצאתי מקום עבודה ראשון בתל אביב ברחוב בני ברק 20.

לאחר מכן עזבנו את צפת ועברנו להתגורר בלוד, כמובן שעזרתי בפרנסת הבית של ההורים והמשכתי לעבוד עד הגיוס בתל אביב. התגייסתי לצבא בשנת 1961 עד שנת 1963שרתי בשירות סדיר. לאחר שיחרורי מצה"ל התחלתי שוב לעבוד בליטוש יהלומים במשך ארבעים שנה אהבתי מאוד את עבודתי.

בגיל 25 הכרתי את אישתי ששמה סוניה, מבית משה. הכרתי אותה בהיותי עובד בתל אביב, אישתי שעבדה סמוך עלי במפעל טקסטיל שייצר בגדים. היינו יחד במשך שנתיים לאחר מכן בשנת 1966 החלטנו להתחתן. התחתנו ונולדו לנו חמישה ילדים שמם: איציק הבן הבכור נקרא על שם אבי יצחק. אחריו, דבורה  על שם סבתא של האמא שנספתה בשואה. אריאלה שנקראה על שם הסבא של האמא ששמו היה אריה לייב. אתי נקרא על שם אמי היקרה אסתר ופנינה הקטנה שניקראה על שם אמא של האמא.

שימחה והפרימוס של שנות ה –50

כאשר אנו היינו בתוניס אחותי שמחה, הבכורה גרה בישראל. היא סיפרה לנו שקרה לה אסון. שמחה השתמשה בפרימוס של שנות החמישים והדליקה את הפרימוס. היא קיבלה כוויות, זה קרה מכיוון שהיא התבלבלה בין בנזין לנפט. כל גופה כמעט נשרף. בעלה והשכנים הזמינו במהרה אמבולנס ומיד לאחר מכן לקחו אותה לבית חולים פוריה בטברייה. בזמן שאירוע השריפה קרה, שמחה הייתה בהריון בחודשים מתקדמים. בגלל האירוע הלידה של שמחה הוקדמה. טיפלו בה בבית חולים ומיד אחרי הלידה, לקחו את את התינוק ממנה, מכיוון שהיא לא יכלה לטפל בו. התינוק גדל אצל משפחה אומנת במשך שנה פלוס. אבא של הילד, בעלה של שמחה, היה נוסע כל יום לבית החולים בו שכבה במשך שנה שלמה. בתקופה בה טיפל בשמחה אחותי, בבית החולים המליצו לו ללכת ללמוד ושלחו אותו לקורסים של אח מעשי ומאז הוא עבד כאח בבית חולים בצפת במשך חמישים שנה.

מלחמת ששת הימים

כפי שסיפרתי בגיל 18 התגייסתי לצבא ולחר שיחרורי נישאתי לאשתי סוניה לייב. בשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים ואני גוסתי למלחמה למשך 90 יום. בנתיים אשתי, סוניה הייתה בהריון ראשון עם בני  הבכור איציק. הייתה תקופה של מתח בגבולות המתנו במשך שבועיים עד שפרצה מלחמת ששת הימים. המלחמה הייתה נגד המצריים, הסורים והירדנים. המתנו בדאגה במשך שבועיים עד שיום אחד פרצה המלחמה. הודיע לנו שהמלחמה התחילה, התכוננו ופרצנו דרך גבול עזה והמשכנו לכיוון סיני. מטרת המלחמה הייתה לכבוש את כל מדבר סיני ולהגיע עד קו המים של תעלת סואץ. פעלנו במשך שלושה חודשים בשירות מילואים, עד שהחיילים הסדירים החליפו אותנו. תוך כדי שירות התגעגעתי לבית ולמשפחה והמתנתי שאיציק בני הבכור יוולד.

לאחר המלחמה סיפרתי לאישתי איך הייתה קבלת הפנים כשחזרתי לראשונה אחרי המלחמה.  מי שקיבלה אותי הראשונה הייתה ניצולת השואה – הסבתא של אישתי, בתיה יוריסט. היא הופתעה עד דמעות וביקשה ממני להמתין עד שהיא תודיע למשפחה. בני המשפחה קיבלו אותי בשמחה, הורי ואחיותי  באו כדי לראותי והתרגשנו מאוד. שמחנו וחשבתי שזאת תהיה המלחמה האחרונה. התחלתי חיים חדשים עם אישתי סוניה ועם עוד ילד קטן, עברנו לגור ברמלה, קנינו בית וכך התחלנו לבנות את חיינו.

מלחמת יום כיפור

שוב פרצה מלחמה, הפעם זאת הייתה מלחמת יום הכיפורים. גויסתי בשנת 1973, עוד הפעם למילואים מיום כיפור עד שבועות [במשך שמונה חודשים]. כאשר גויסתי למלחמה, כבר היו לי שלושה ילדים קטנים [איציק, דבורה ואריאלה]. זאת הייתה מלחמה מאוד קשה נגד המצריים. מלחמה זו פרצה באופן מפתיע,  המצרים ידעו כי ביום כיפור כולם בבית הכנסת וניצלו את המצב. במשך שירותי בצבא דאגתי למשפחתי לא היה מי שיפרנס אותם, נתמכתי על ידי אמא ואבא של אישתי עד שהצבא דאג למשפחות חיילי המילואים בהקצבה חודשית. היו הרבה חיילים אשר נפצעו ועברו הלם קרב – מלחמה זו הייתה מאוד קשה, היו המון פצועים. מלחמה זאת הייתה נורא קשה בשבילי ובשביל משפחתי.

כיום אני אב לחמישה ילדים וסבא לארבע עשר נכדים שמות ילדי הם: איציק טיבי, כיום איציק עובד בחברת חשמל. דבורה טיבי כיום היא עובדת בחברת אוליביה, שזאת עבודה משרדית. אתי אסולין כיום היא סייעת בגן חינוך מיוחד ולפני כמה שנים היא עבדה בבנק פועלים ובחברת "פז גז". פנינה,  שעבדה לפני כמה שנים בשיווק וכיום היא מגדלת את ילדה בבית.

קישור לקובץ תיעוד הסיפור שלנו

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

אוניה ירושלים
ירושלים הנצורה הייתה אוניית מעפילים. זו הייתה אוניית משא דו-תרנית עשויה עץ, בעלת מבנה רחב המגיעה לעומק של עד 4 מטרים. במקור, נקראה האונייה Ambrosiana אך שמה שונה בעקבות המצור על ירושלים ב מלחמת העצמאות. האונייה נרכשה על ידי עדה סרני והמוסד לעלייה ב' באיטליה, באמצעות איש קשר מקומי במילאנו. היא הוכנה על ידי מפקד המשימה, יהודה צפתי, אנשי המוסד לעלייה ב' אנשי פלי"ם וגדעונים והצוות המקומי שכלל מכונאי אוסטרי, רב מלחים ושלושה מלחים. כחלק מארגונה לשייט סודרו מקומות לעולים, נבנה מטבח בצריף עץ, נבנו סליקים בחרטום. בספינה היו שתי סירות הצלה ל-20 איש כל אחת. כן הובאו מזון שאמורה היה להספיק ל5–10 ימים ו-5 טון מים. ויקיפדיה

ציטוטים

”בשנת 1957 הורי החליטו לעלות ארצה“