מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור המלחמה של סבא

סבא עם הוריו ועם סבתא בלה ואימי עטרה
סבא בצעירותו
מלחמת יום הכיפורים

שמי זלמן לייביש ובחרתי לשתף את נכדי בסיפורי שהתרחש במלחמת יום הכיפורים.

לפני שהתחילה מלחמת יום הכיפורים, היינו באופוריה בעקבות  הניצחון במלחמת ששת הימים. חשבנו שאנחנו הכי טובים במזרח התיכון. כי תוך שבעה ימים, ניצחנו את כל צבאות ערב.

בינתיים, הייתה מלחמת התשה, המצרים והסורים היו מפציצים מדי יום ביומו., ובעקבות ההפצצות נבנה קו בר-לב, שהיה אמור לחצוץ בנינו לבין המצרים. בנו מערמות של עפר, וחול, חומות די גבוהות, שלא יאפשרו למצרים לעבור את התעלה. אנחנו היינו בצד אחד של התעלה, והם בצד השני. בינתיים בצפון כבשנו את החרמון, והיו לנו עדיין כוחות.

ביום כיפור כולנו היו בבית, בדיוק חזרתי מבית הכנסת, כמו בכל שנה הלכתי לומר יזכור על אבא שלי, וכמובן כולנו צמנו. פתאום נשמעו אזעקות, לא ידענו מה זה. בדרך כלל ביום כיפור אין רדיו, ובאופן יוצא מן הכלל. הודיעו שכוחות מצריים חצו את התעלה בדרום, ובצפון הסורים נכנסו לתוך רמת הגולן. התכוננתי שיקראו לי. כי הייתי אז במילואים. הלכנו לישון, ובתשע בערב קראו לי. עברו מבית לבית, כי לא היו טלפונים כמו שיש היום, וגייסו את החיילים. אז היום נוסעים עם אוטו, והיו קוראים לאנשים, לכל אחד להתייצב במקומו.

אני השתייכתי לחיל הרפואה, וקראו לי ל"בית קיי", שהיה מרכז שיקום לחיילים. ריכזו את כולנו, ואחרי הריכוז, הסיעו אותנו למחנה דוד שהיה אחד המחנות ששייכים לחיל רפואה.

הצטרפנו, כ – 100-120 איש, ליחידה שנקראת בי"ח שדה. היחידה היתה בנויה מאוהלים, וכללה את כל המחלקות שיש בבי"ח, כולל חדר מיון, קבלה, חדר ניתוח, מעבדה, ורנטגן. אני הייתי שייך לרנטגן.

בצבא לא היו הרבה רכבים, אז היו מגייסים רכב מאנשים. כמו במערכון המפורסם "האוטו המגויס" של הגששים. ביחידת הרנטגן, היינו סה"כ שני אנשים, קיבלנו אוטו של מצות אביב, שם העמסנו את כל ציוד הרנטגן, מכונת רנטגן, חדר חושך (אז לא היה עדיין פיתוח אוטומטי),  היה פיתוח של סרטים בחומרים כימיים. אחרי שהסרט היה עובר את התהליך, היו שמים אותו במסגרת, לייבוש, כי הוא היה יוצא רטוב. לא כמו היום שזה על דיסק, והכל מתפתח באופן אוטומטי.

יצאנו, התחנה ראשונה הייתה בעין זיוון, קצת אחרי קריית שמונה בצפון. הקיבוץ נתן לנו להתקלח, אך אחרי שעשרה אנשים התקלחו כבר לא היו מים חמים, אז התקלחנו במים קרים ומאוד שמחנו, בכך שלפחות היתה מקלחת..

כולנו הסתדרנו, ואז הגיע גם המפקד, ד"ר הורוביץ, עד כמה שאני זוכר, הוא עבד בצפון בבי"ח רוטשילד. משם קיבלנו הוראה לעלות לרמת הגולן.

אני זוכר מעבר בין שני הרים, לא זוכר את השם בדיוק, ופתאום שמענו רעש של מטוס מעלינו. זה היה מיג של הרוסים. הם ראו את שיירת המשאיות, התחילו להפציץ, ולירות עלינו. לא עם פצצות אלא עם מכונות ירייה. רצנו מהר מהמכוניות, ונעמדנו בתעלות ניקוז בצדדי הדרך, עד שההפצצה הסתיימה. חלק מהציוד במשאיות כמובן נפגע, אז קיבלנו פקודה לחזור אחורה היינו קרובים מדי, לחזית. ונתנו לנו הוראה לסגת אחורה.

היינו עשרה ק"מ מקרית שמונה. חנינו ליד  מפעל "גיבור", מפעל לטקסטיל, וגרביים, ושם התארגנו, פתחנו את כל הציוד, את האוהל של הרנטגן, והתחלנו לחכות לפצועים.

בינתיים בדרום, המצרים מוטטו את כל החומה בעזרת צינורות מים בלחץ גבוה, כמו של מכבי אש, יום לפני מלחמת יום הכיפורים. לנו היו שם  כ-20 -30 מוצבים, עם חיילים בודדים, רובם סדירים, מעט מילואימניקים.

בצפון הסורים חדרו עם מאות טנקים, הצליחו לעבור את הקו שלנו, כי לא היו הרבה אנשים. הכוחות הסוריים, נכנסו עמוק לשטח ישראל, כמעט ללא התנגדות. חלק נלחמו, ונהרגו, חלק נלקחו כשבויים, הם פשוט נכנעו, כי ראו שלא נותר להם סיכוי. מי שנלחם, מי שתפסו אותו  פשוט לקחו אותו בשבי.

באיזשהו שלב הסורים עצרו ליד נפח, מאוד קרוב לקריית שמונה, ולטבריה. נראה להם מוזר שבישראל הגדולה, אין שום התנגדות.

התחלנו לקבל את הפצועים הראשונים , חיילים, עם פצע ירי. כולם היו טנקיסטים. קבלנו אותם בתחילה באוטו, ואח"כ התחילו להוריד אותם בהליקופטרים, זה היה פינוי יותר מהיר.

לילה אחד, הפגיזו את בית חולים שדה כי ראו שיש פה תנועה, ושכל הזמן מנחיתים מסוקים. שוב הזיזו אותנו, לקחו אותנו מפה לבניין ענק בקרית שמונה, במרתף. שם התרכזנו, כל הרופאים והחיילים של ב"ח שדה. שמענו ברדיו, חדשות, והבנו שהמצב קשה מאוד. דיין אמר שאנחנו לפני חורבן בית שלישי. באיזשהו שלב, חשבו שצריך להפעיל את פצצות האטום.

במקרה לגמרי גיליתי שסבתא שלך, שהייתה אז בהריון בחודש תשיעי ילדה את אמא שלך, הבת הבכורה שלנו. היה מועדון של חיילים, שם קיבלנו כוס קפה ועוגה. זה היה משהו מיוחד, כי רב הזמן אכלנו מנות קרב, קופסאות שימורי, ולחם יבש. ולא  היו ארוחות מסודרות. לא היה מי שיבשל. אלה היו תנאי מלחמה.

שם גם שמענו רדיו, והייתה פינה שבה הודיעו לאנשים שבחזית למי נולד מה. במקרה לגמרי, פתאום שמעתי: "לייביש זלמן, נולדה לך בת". כמובן ששמחתי מאוד אבל הצטערתי שלא הייתי שם. התלבטתי מה לעשות, וביקשתי מהמפקד שייתן לי 24 שעות לצאת  לצאת לבקר את אשתי והתינוקת.

למזלי, בדיוק באותו יום הגיעו כמה חיילים פצועים, שקיבלנו, והיו צריכים להעביר אותם לבית חולים רגיל, אחרי הטיפול בבית חולים שדה. הם נשלחו לבית החולים בנהריה.  הצטרפתי אליהם. באתי לבקר את אשתי בלילה, ובצהריים כבר חזרתי חזרה ליחידה.

אמא שלך היתה בריאה, והן השתחררו מבית החולים וחזרו הביתה. אני חזרתי שבועיים אחרי זה. המלחמה עדיין לא נגמרה, אבל העיקר היה כבר מאחורינו.

תפסו אותנו לגמרי לא מוכנים, בגלל האופוריה הזאת של ששת הימים, המחסנים היו ריקים, אנחנו תפקדנו בתור בית חולים שדה, הצוות מנה מעל 100 איש. לכל הצוות הזה היו שני כלי נשק ,רובי עוזי ואקדח אחד. לצוותים של הטנקים, לא היה  נשק אישי, וברגע שהם יצאו מהטנק  ירו בהם. לא היה להם במה להתגונן, ברגע שמישהו יצא מהטנק, היו יורים עליו.

בסוף המלחמה הייתה אוירה של דכדוך במדינה, אנשים היו שבורים לגמרי. כי הם לא ציפו לזה, ולא חשבו שהמלחמה תגבה מחיר כל כך גבוה.

הזווית האישית

אורן: היה מעניין מאוד, לשמוע את סבא מספר על המלחמה. למדתי דברים חדשים וכך יצא לי להכיר את סבא טוב יותר.

מילון

בית חולים שדה
בית חולים שבנוי בנוי מאוהלים, וכולל את כל המחלקות שיש בבי"ח, כולל חדר מיון, קבלה, חדר ניתוח, מעבדה, רנטגן.

ציטוטים

”אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, חשבנו שאנחנו הכי טובים במזרח התיכון“