מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור החטיפה של סבתא שלי

אני וסבתי
סבתי בצעירותה
העלייה של סבתי ומשפחתה לארץ

סבתא מרינה סיפרה:

שלום שמי מרינה אמינוב, סבתא של אביב. אני משתתפת בפרויקט של הקשר הרב דורי ורוצה לשתף אתכם בסיפור העלייה שלי לארץ ישראל.

נולדתי בשנת 1956, באוזבקיסטן, בעיר קקנד – העיר הזאת מאוד קטנה.

חיינו בקהילה יהודית מצומצמת אך מאוד מלוכדת. כולם עזרו ותמכו אחד בשני. עם זאת, תמיד ריחפה מעלינו סכנה, משום שחיינו בצל התושבים המוסלמים וזה לא היה קל.

בשנת 1989 החלטנו יחד עם כל המשפחה לעלות לארץ. לקח לנו שנה שלמה להכין את כל המסמכים והאישורים כדי לממש את חלומנו.

בשנת 1990, בחודש ספטמבר, יצאנו לדרך.

תחילה טסנו למוסקבה, בירת רוסיה, ואז העבירו אותנו ליומיים לעיר בודפשט שנמצאת בהונגריה. היינו שם יום אחד ואז העלו אותנו על מטוס ישירות לארץ ישראל.

כשהגענו לארץ ישראל הסיעו אותנו לעיר נתניה, למלון סירונית. גרנו שם אחד עשר בני משפחה, ביניהם סבתא רבא זקנה בת 90 ואבי שהיה בן 66 והיה חולה במחלה סופנית.

היו לנו ארבעה ילדים קטנים ותהליך הקליטה היה מאוד קשה. במיוחד השפה החדשה והתרבות החדשה. לא היו לנו חיי חברה, לא היינו מחוברים למאכלים של המקום, חלק מהבוגרים שבינינו התחילו לחוש דיכאון ותחושת חרטה על כך שעשינו את תהליך העלייה. היו כעסים פנימיים וחוסר שביעות רצון מכל התהליך של העלייה והקליטה.  כעבור יומיים התחלנו כבר לעבוד, כל אחד בעבודה שונה שמצאו לנו אנשי הסוכנות היהודית.

כעבור חודשיים הסבירו לנו שאנחנו יכולים לקחת משכנתא בבנק ולקנות דירה לכל משפחה וזה מה שעשינו.

הקליטה בארץ הייתה מאוד קשה, אבא שלי נפטר תוך מספר חודשים, סבתא רבא נפטרה גם היא אחרי מספר חודשים, כי לא הצליחה להתרגל לחיים החדשים בישראל.

הילדים, מצד שני, היו מרוצים. הלכו לגנים, הכירו חברים ולמדו שפה חדשה.

כעבור מספר שנים, כשהילדים גדלו והתחתנו, נולד לי נכד ראשון  – אביב. כשאביב, הנכד שלי, היה בן חמש, בעלי ואני החלטנו לעזוב את העיר נתניה ולעבור לגור בעיר אשדוד, העיר בה גרה הבת שלי עם בעלה והילדים.

היום אני מאוד אוהבת את מדינת ישראל ומרגישה מאוד טוב שעליתי לישראל עם כל המשפחה שלי.

אביב מספר על סבתא:

באוזבקיסטן סבתא עבדה כמנהלת אירועי תרבות בעירייה.

סבתא הגיעה לנתניה כי היה לה קרוב משפחה שגר כבר בישראל עשר שנים. אותו קרוב אמר למשפחה שיש לו בתים בשבילם. פעם חברת עמידר הייתה נותנת לעולים חדשים  בתים בחינם.

סבתא שלי  החלה לעבוד בישראל  בחנות בגדים של גברים ואחר כך היא עבדה כמנהלת במשביר לצרכן וניהלה חנות הלבשה תחתונה לנשים.

סבתא מרינה – סיפור החטיפה שלי

כשהייתי ילדה בת חמש טסתי עם אמא ואבא למוסקבה, בירת רוסיה, לראות תאטרון בובות מפורסם שההורים שלי רצו מאוד שאראה. לאחר  חצי שעה הלכתי לשירותים ופגשתי שם שני גברים שלקחו אותי איתם. לא הבנתי במה מדובר אבל הם היו אנשים נחמדים וגם אני הייתי נחמדה איתם. מצד שני, בהמשך ההליכה איתם, התחלתי לפחד ולהילחץ.  כעבור כעשרים דקות ההורים שלי התחילו לדאוג לי והתקשרו למשטרה. המשטרה החלה בחיפושים אחרי ילדה קטנה שנעלמה. מסתבר שאותם גברים היו צוענים אשר נהגו לחטוף ילדים בכדי שיעבדו עבורם ברחובות בקיבוץ נדבות. למזלי, לאחר כחצי שעה של חיפושים, המשטרה פשטה על כל מתחם התאטרון. אותם  גברים שמעו את השוטרים, נבהלו ופשוט ברחו. טרם בריחתם הם השאירו לי בובה יפה ומיוחדת. כך הסתיים הסיפור של החטיפה שלי. חזרתי בשלום להוריי ובחיקי בובה חדשה.

הזוית האישית

אביב: אני מאוד נהניתי לעבוד עם סבתא שלי על הסיפורים שתיעדתי. בזמן העבודה צחקנו, סיפרנו זה לזו סיפורים, והיה לי מאד כף לעבוד אתה.

מילון

צוענים
צוענים הם עם נוודים הנפוץ בעיקר באירופה.הצוענים בלטו באירופה באורח חייהם הנוודי, בגון עורם הכהה ובשפתם השונה מאוד מהשפות האירופאיות והקרובה לסנסקריט. הבדלים אלה שימשו פעמים רבות כסיבה ליחס העוין ולעיתים אף גזעני כלפיהם, שכלל צווי גירוש רבים.

ציטוטים

”היום אני מאוד אוהבת את מדינת ישראל ומרגישה מאוד טוב שעליתי “