מאגר סיפורי מורשת

את הסיפור על סבתא רבתא אידה, התחיל לספר אחי הגדול אופק, גם הוא השתתף בתכנית הקשר הרב דורי ויחד עם סבתי גאולה סיפרו את סיפורה של סבתא אידה שהתחיל בטריפולי שבלוב (קישור לסיפור מופיע בתחתית הדף). אני אמשיך את סיפורה של סבתא אידה מעליתה לארץ ישראל.

בשנת 1951 עלתה סבתא רבתא שלי אידה בוקרה, לבית בריגה יחד עם הוריה, דיבה וחואטו בריגה ושני אחיה אהרון וברוך. הם עלו מטריפולי שבלוב לארץ ישראל באוניית "גלילה" ישר למעברת ’שער עליה’ בחיפה. אחרי הירידה מהאונייה הוכנסו כל העולים לחדר גדול ושם רוססו באבקה לבנה בשער ובגוף כדי למנוע כניסת מגיפות -אם היו – לארץ. לאחר מכן הוכנסו כולם לאוהלים, כל משפחה קיבלה אוהל עם מיטות ברזל, זהו הציוד היחידי שקיבלו. את האוכל חילקו להם באוהל גדול ששימש כ"חדר האוכל". כל משפחה אכלה באוהל שלה וזאת משום שלא הביאו איתם שום ציוד לבישול ולא היו להם מצרכים. במעברה ישבו ללא מעש, לא הייתה להם עבודה וגם לא לימודים והחיים שם היו מאוד קשים ולא נעימים. אחרי שנה של חיים במעברה פוזרו כל העולים בגליל העליון ומשפחתה של סבתא רבתא הועברה לישוב זנגריה. היום הוא נקרא "אליפלט" הנמצא על גבול סוריה. התנאים שם היו קשים עוד יותר כי לא היה להם מים ולא נפט כדי להדליק עששיות או מנורות. פעם בשבוע קיבלו רק חצי כיכר לחם לאדם. לא היה להם מה לאכול אלא אם כן ירדו לטבריה ברגל לחפש מעט שעועית או תפוח אדמה. ככה חיו שם 3 שנים קשות. אביה של סבתא אידה מצא עבודה בהרים ליד צפת, שם נטעו עצים. אחרי 3 שנים כשסבתא הייתה בת 12 היא ומשפחתה הועברו למעברת "אגרובנק" בחדרה. שם שוכנו בצריפים, שזה היה שיפור משמעותי באיכות החיים שלהם, במעברה חולקו להם תלושי אוכל לקניית מוצרים ובגדים. גם במעברה הזו לא היה חשמל, ברז המים והשירותים היו מחוץ לצריף ומשותפים לכל אנשי המעברה.

אביה של סבתא אידה עבד במילוי ותפירת מזרנים בשכונת ברנדייס בחדרה. אליה היה מגיע ברגל מהמעברה ולמרות שהיה קשה מאוד, שמח שהייתה לו עבודה ופרנסה. במעברה דאגו לבית ספר לילדים שם למדה סבתא אידה. החיים במעברה היו לא קלים בלשון המעטה ואחרי שלוש שנים הצריף שלהם נשרף על ידי מישהו ששלט על האנשים במעברה ורצה מהם כסף. אימא של סבתא רבתא שלי לא רצתה לתת לו וכל המעט שהיה להם נשרף ולא נשאר להם כלום. הם עברו לגור אצל השכנים למשך שבוע ימים ולאחר מכן קיבלו צריף חדש, אבל לא היה להם שום ציוד. אחיה הגדול של סבתא נאלץ לברוח מהצבא כדי לעזור למשפחה. בגיל 16 נאלצה סבתא לעזוב את בית הספר ולצאת לעבודה כדי לעזור למשפחתה, היא עבדה בעבודת אדמה בקטיף כותנה ובאיסוף בוטנים. בשנת 1957 הכירה סבתא את מי שלימים הפך לבעלה ולסבא רבא שלי, שמואל בוקרה ז”ל, למרות התנגדות המשפחה ובעיקר מצד אחיה הגדול הקשר בניהם נמשך ולבסוף התחתנו.

סיפור שעובר במשפחה

בזמן שסבא חיזר אחרי סבתא הם עבדו שניהם בקטיף כותנה בידיים. דבר שהיה מאוד קשה כי הידיים נפצעו מהקוצים של הכותנה, וסבא – שדאג לסבתא שלא תיפצע, ברח מהחלקה עליה היה אחראי כדי לקטוף במקומה את הכותנה. כן, כזה היה סבא, ג'נטלמן אמיתי. הם הרבו לבלות על חוף הים בגבעת אולגה ולימים עברו להתגורר בסמוך לו. הם התחתנו בתאריך 23.9.59 במעברה והוריו של סבא קנו להם דירה בגבעת אולגה. השכונה שנבנתה מול המעברה. סבא שמואל עבד בבית אריזה לפרי הדר וסבתא עבדה במשק בית בעיר חדרה עד להולדת הבת הגדולה גאולה – סבתא שלי. אחרי לידתה היו לסבתא אידה הפלות ולידת תאומים שנפטרו אחרי הלידה. במשך הזמן סבתא עבדה במתקן הנופש לחיילים שהוקם בגבעת אולגה ולאחר מכן עבדה בתחנת הכוח שהוקמה בחדרה.

סבתא גאולה תרמה שני סיפורים נוסף לתכנית הקשר הרב דורי: 

ניצחון הרוח של סבתא רבתא אידה

למרות הכל הרוח מנצחת

הזוית האישית

סבתא גאולה: נהניתי מאוד עם ליאם בתכנית, זו שנה שנייה שבה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ואני מתרגשת כל פעם מחדש לדבר עם המשפחה שלי.

הנכד ליאם: היה לי מאוד כיף עם סבתא ונהניתי מאוד להיפגש איתה ולהשתתף איתה בתכנית. שמחתי לשמוע את סיפור החיים של המשפחה שלי.