מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורם של סבתא מרים וסבא אריה

מכתש
הדגל
עלייתם מפרס

בית הורים של סבתא מרים

מרים חיה רחניאן נולדה בפרס בעיר אספהרן ועלתה לארץ בגיל חצי שנה. כשהגיעה לארץ קראו לה מרים, אבל בפרס קראו לה מירי (מהרי), על שם אחות בבית חולים ואת "החייה הוסיפו מפני שסבתא שלי לא חשה בטוב. אז הרב שלה הוסיף לה את חיה.

ההורים שלה, אימא לאה ואבא מורדכי ולהם היו עשרה ילדים. אבא עסק כעובד בניין ואימא הייתה עקרת בית. אבא היה בן אדם טוב, איש של כבו, אכפתי, סלחן, אוהב, חכם בדעתו, איש הליכות. אימא הייתה אשה חמה, אוהבת,  מחבקת, סלחנית, רחמנית ועוזרת לזולת. הם היו אנשים פשוטים, גם הסבתא, אימא של אימא שלה תמיד אהבה להראות טוב להתאים בין הבגדים ותמיד להראות טוב.

היא עלתה לארץ עם כל משפחתה, האחים והאחיות. כשהגיעו לארץ ישראל הם גרו במעברה וכולם חיו חיי צנעה פשוטת ושמחים בחייהם. היו לה ולמשפחתה שני חדרים בלבד, מטבחון קטן וכשלא היה מים חמים היו מחממים את המים בתוך גיגית. הם כיבסו את בגדיהם בגיגית. כל האחים שרדו את העלייה ואת התנאים הקשים בארץ. גם האוכל לא היה בשפע, והסתפקו במועט, מה שהיה אכלו, לחם ביצים וירקות.

גן ילדים היה להם בשכונה, גם הילדים חיו בצניעות כמו כולם ואם לא היה כסף לקנות כדור משחק, היו לוקחים עיתונים דוחסים הכול יחד לוקחים קמח ומים ומערבבים וכך מכינים דבק ומדביקים ואז לוקחים גרביים בהם היו ממלאים עם תערובת העיתונים וזה היה הכדור למשחק.

בשבתות כולם היו בבית, חוץ מאבא, הוא היה הולך לבית הכנסת. הנשים בבית היו עורכות שולחן מסדרות את השולחן וקוראות ספר תהילים ושומרות על האחים הקטנים. היה בית כנסת יהודי. גם את האוכל היו קונים אוכל אצל היהודים בבית שמש: בקיץ היו קונים למשל גלידה ומחלקים מעט כדי שיהיה לכולם.

החברים שלי היו  בעיקר בני הדודים, היו גם חברים, אבל במיוחד שיחקתי עם בני דודים שגרו בבית שמש. הייו משחקים למשל קלאס, 5 אבנים ועוד. בשעות הפנאי הייתה הולכת לעבוד כמנקה מדרגות או מנקה בתים. בבית הספר למדו מקצועות: תפירה, ספרות, חשבון, עברית, היא הייתה ילדה טובה והיחסיים עם המורים היו מצוינים. הייתה משמעת מאוד חזקה, העונש היה מכות על האצבעות עם סרגל או לעמוד בסוף הכיתה בפינה ולא לדבר עד סוף השיעור, אבל תמיד היינו ילדים טובים…..

הייתה תלבושת אחידה, חולצות תכלת וחצאיות שחורות. היו לוקחים אותנו לטיולים בטבע היו לוקחים אותם להרים. היו גם מסיבות סוף שנה בלבד. היה מורה שקראו לו צבי, שהיה ניצול שואה הוא לימד תורה, חשבון והיה גם מורה לטבע. היא אהבה ללמוד את המקצועות: תורה, ספורט והיסטוריה לא אהבה חשבון. היה להם חדר אוכל בבית הספר, בשעה 12:00 בצהריים היו אוכלים שם. המאכל האהוב עליה: אורז פרסי גונדי. הממתקים שהיו בילדותה היו בפלות, פטי בר ושוקולד.

הם הלכו לתנועת נוער "הצופים", כמו בצבא היו קושרים חבלים, היו לומדים להדליק מדורה. היו ישנים באוהלים, היו שרים שירים, היו עושים צחוקים, היו מנקים את הסביבה והיו חוגגים. הסגנונות המוזיקליים שהיו אז: שירים ישראלים, שירים של פרסית, שירים של כל העדות, ריקודי הורה במעגלים, ריקודי עם או ריקודים סלונים. היו גם זמרים מזרחים וזמרים יוונים. השירים שהיא הכי אהבה היו ישראלים. הם נהגו לרקוד בשמחות, נהגו לרקוד עם בני המשפחה.

בזמנם הפנוי היה נהוג ללכת לבקר את הדודים ואת הסבתא ולשחק עם הבני דודים. היו מבדרים את עצמם עם היו יושבים לצפות בטלויזיה שחור לבן עם ערוץ 1. היו מתקשרים בטלפון ביתי או בדואר.

סבא שלי מספר על העלייה לישראל

סבא שלי היגיע מפרס

הם עלו לישראל  בשנת 1957, הסיבה שהם אהבו את ארץ ישראל ורצו לבוא לארץ. בנוסף היה חשוב להם שלא תהיה התבוללות. הם הגיעו לארץ ישראל במטוס והגיעו לעיר דימונה, למדו את השפה העברית בבית הספר.  סבתא מספרת: "הרגשה הייתה שונה, מרגשת, טובה, קצת חששנו עם זה שאנחנו חמישה ילדים, זה היה לנו מוזר. גרנו  בדירה קטנה כמו בצריפים. השתלבנו לאט לאט, תוך כדי שלמדנו את הסביבה שבה גרנו ושרדנו את החיים. הדבר הקשה ביותר הוא זה שכל הזמן אבא לא בבית. הוא עבד לבד בבניין ואימא שהייתה עקרת בית וגם עובדה בשדות בכותנה ואני כשגדלתי עזרתי לה ועבדתי גם ב"קרן הקיימת לישראל".

סבא מספר על אהבה ומשפחה

שנות העשרים של הסבי היו שנים בהם הוא התחתן וכבר התחיל לעבוד עם אביו בחנות הלבשה. פעם כשרצו להכיר מישהי היו משדכים, כי הם לא רצו שתהיה התבוללות בין גויים ליהודים. סבי היה  ילד ממושמע, הייתה משמעת חזקה ביותר גם בבית וגם בבית הספר. היה אפשר לשוחח עם ההורים על כל דבר, אבל בלי חוצפה ולא לדבר לא לעניין. הוריו של סבי היו מעורבים בהכל: באסיפת הורים או במשמעת היו מעורבים גם בלימודים. הם בילו תמיד עם המשפחה, אבל כשהיו רוצים לצאת היו יוצאים לפארק.

הוא וסבתא הכירו בשידוך הם היו בני דודים כך הם הכירו. הם גרים בנתניה וברוך ה' יש להם נכדים.

מכתש ועלי

הסיפור של הכלי הזה שהיו כותשים בו תבלינים ובשר, קטניות, פיצוחים לחגים. החפץ המיוחד שלהם זה מכתש ועלי – זה מזכרת מסבתא רבתא, כבר ארבע דורות במשפחה, מעל מאה שנה. כלי זה מאוד חשוב בענייהם. כיום הוא נמצא בבעלות סבתי וסבי. הם הביאו את הכלי הזה מפרס, אבא של סבתי עליו השלום הביא את זה ארצה והחביא את זה במזוודתו שלא יגלו את זה.

הזוית האישית

טלאור גדי: נהנתי מאוד לעשות את העבודה ולכתוב על סבא וסבתא.

מילון

מכתש ועלי
מכתש הם כלים המשמשים לטחינה, כתישה או מעיכה וערבוב של אבקות ומשחות,

ציטוטים

”לא להתייאש“