מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיי מילדותי במרוקו ועד היום בישראל

סימה עם תום ועדי
סימה ונכדתה תום

שמי סימה סבג, בן יאיר. נולדתי בשנת 1948 במרקש שבמרוקו. עלינו לארץ ב-1956

ילדותי במרוקו

משפחתי, כמו רוב יהודי מרוקו, שמרו על יהדותם, על הדת והמסורת.

רוב יהודי מרוקו גרו ביחד במעין "גטו" בכדי למנוע התבוללות וכך גם קל יותר לשמור על היהדות וקיום המצוות.

הוקמו בתי ספר ליהודים בלבד שבהם למדו במיוחד תורה תנ"ך, עברית, חשבון וכו'.

בעבר רק הבנים למדו בחדר.

הסבא שלי היה הרב של הקהילה וגם מוהל.

בילדותי שיחקתי עם החברות שלי בבובות העשויות מבד שאמא תפרה לי. ובמשחקי ילדות כמו: מחבואים, קלאס. המשחק האהוב עלי היה חמש אבנים עם ובלי כדור.

נושאי השיחה בינינו היו ברובם סביב העלייה לארץ הקודש והגשמת החלום לעלות לארץ ישראל.

למדתי בבית ספר יהודי, זכור לי היטב איך היינו משתמשים בנוצה שטובלים בדיו בכדי ללמוד לכתוב.

זכור לי ארוע מימי בית הספר. בדרך לבית הספר צמח עץ תות גדול, צבע תות העץ היה לבן וגם סגול. בבקרים בדרך ללימודים – לבית הספר, קטפתי תותים ושמתי אותם בספל מיוחד שמצופה באמייל.

בוקר אחד כשסיימתי לקטוף  ולמלא את הספל, ילד "לא חמוד" (לא יהודי) לקח לי את הספל עם התותים שקטפתי. מאוד כעסתי, בכיתי והיה לי מאוד עצוב.

זכרון נוסף מימי ילדותי – מה מסתתר מתחת לכרית? אבא שלי מאוד מאוד אהב אותי, אני הייתי הילדה המועדפת שלו. כל בוקר כשהתעוררתי תמיד חיכתה לי ליד המיטה, כוס תה שאבא הכין לי. בנוסף גם מתחת לכרית חיכתה לי הפתעה, פרות יבשים כמו תמר אגוז מלך (שברור לא קלוף) וכו',  ולפעמים גם ממתק כמו סוכריה. כמה כייף להתעורר עם פינוק כזה מאבא שלי.

העליה ממרוקו

בעלייה בשנות ה-50, לא אישרו לכל היהודים לעלות לישראל בגלל הגיל, אפשרו את העליה אך ורק לצעירים.

בכדי שההורים שלי יעשו עליה לישראל הם הפחיתו 10 שנים מהגיל שלהם וכך קיבלנו אישור לעלות ארצה.

בלילה, בשנת 1956, ברחנו אני ומשפחתי ממקום הולדתי במרוקו, בשקט. בלי שהשכנים הלא יהודים ידעו שאנו עוזבים לציון שהיא ארץ ישראל.  עלינו על משאית מסוג טרנזיט שהגג מצופה בברזנט עם כ-3 מזוודות של בגדים ודברים חיוניים.  התבקשנו להיות בשקט שלא ירגישו שעזבנו.

הגענו לדרום צרפת, היינו שם כשלושה חודשים למדנו קצת עברית, דאגו לנו לאוכל וגרנו באוהלים. דרום צרפת הייתה מקום מעבר ממרוקו לארץ ציון – ישראל. כעבור כשלושה חודשים התפנתה אנייה שלקחה אותנו לחיפה בישראל. הסיפור שזכור לי הוא ההגעה לישראל. הגענו באניה לנמל חיפה, ירדנו מהאניה ואני ילדה קטנה שחלמה שכל ישראל עשויה מזהב, רואה שאבא ואמא שלי נישקו את  אדמת הקודש של ישראל וביקשו ממני גם לנשק את האדמה ואז אמרתי זה לא ישראל, האדמה אמורה להיות עשויה מזהב ומבריקה.

מחיפה לקחו אותנו למעברה ליד קיבוץ מגידו. מקום המגורים על גבעה שהקימו בה אוהלים מצופים זפת בכדי למנוע דליפת גשמים לתוך האוהל. גרנו בתנאים לא תנאים מעל שנתיים כשבאוהלים אין שירותים ואין מקלחות והכי חשוב לא היה חשמל. בישלנו באמצעות פתיליה שפועלת בעזרת נפט. החיים במעברה לא היו פשוטים כלל, בנוסף למצב הכלכלי, למקום המגורים כשבאוהל חדר אחד לכל המשפחה, היה קושי בלימוד השפה העברית ולהתרגל למקום חדש. ובשנה הראשונה כשהגענו למעברה, פרצה מלחמת סיני.

החלום שלי ושל משפחתי התגשם – עלינו לארץ ישראל.

אני אוהבת את הנוף והטבע, לאחר שבנערותי גדלתי באזור ירושלים. לא צריכה להוסיף הרבה כמה הנוף הירושלמי מיוחד ומהממם ביופיו. הייתי ספורטאית, הייתי מקום ראשון בקפיצה לגובה בכיתה ח'. בנוסף הייתי מדריכת נוער.

כמשפחה דתית, חגגנו את כל החגים והמועדים לפי המסורת היהודית. אחד החגים שהכי זכור לי הוא חג השבועות. לבשתי בגדים לבנים, נעלים לבנות, כולל גרביים, שהורי קנו לי. ההרגשה הייתה כיפית, כולי לבנה וזאת על אף המצב הקשה של מדינת ישראל. התקופה הייתה תקופת הצנע שלא היה מה לאכל ולא הייתה עבודה לרוב העולים, ולכן קיבלנו תלושים לקנות אוכל בסיסי בלבד כמו לחם ביצים שמן ומעט ירקות בצורה מדודה מאוד מאוד.

כשגדלתי, למדתי ועסקתי בניהול כספים.

התחביבים שלי הם ציור, תפירה, סריגה וטיולים

היום, אני מתנדבת בסיור בפארקים, בסיירת סבא-בא ועוד.

הזוית האישית

החוויה האישית שלי מהתוכנית. כשהציעו לי להשתתף בתוכנית מעט התלבטתי. אולם מהמפגש הראשון נשאבתי לשם. קבלת הפנים היתה כייפית, קיבלתי ורד מעדי המקסימה, הכרתי את אווה קסטון עם החיוך התמידי והפנים המאירות (אני כבר מתגעגעת) וכל הצוות של בית הספר. מאוד התרגשתי וברור שהגעתי למקום חם ואוהב. הכרתי ילדים מהממים למדתי מהם הרבה על ההתנהגות שלהם, איזה נושאים מעניינים אותם, תכניות בטלוויזיה ובמדיה בכלל. גיליתי ילדים מפותחים עם חשיבה אחרת ושליטה בטכנולוגיה ומאוד דעתנים. השוויתי אותם לתקופת הילדות שלי מלפני כ 60 שנה, הפער מאוד מורגש בנאיביות ובמיוחד בביטחון האישי ובתחום המחשוב והטכנולוגיה. באחד המפגשים ביקרנו בבית התפוצות ביחד עם הילדים ואווה, היתה חוויה מדהימה ומרגשת במיוחד. היה לי זמן איכות עם עדי המקסימה ונכדתי תומי המהממת (סבתא גאה), למדתי המון מהילדים והמאוד חכמים והבטחון העצמי שלהם. שמחתי להשתתף התכנית "הקשר הרב דורי" (יש לי טעם של עוד). במהלך המפגשים כתבתי מעט ממה שיש לי לספר על העלייה ממרוקו, קשיי הקליטה בישראל במעברה בשנות ה-50 והחינוך שקיבלנו לציונות ולאזרחות טובה ותומכת. אשמח להוסיף סיפורים וחוויות נוספים שחוויתי בילדותי עם משפחתי במרוקו ובישראל. ולסיות תודה לצוות בית הספר – ולך אווה – אין עלייך! שירבו אנשים מיוחדים כמוך. סימה סבג – בן יאיר

מילון

מוהל
מי שעוסק בעריכת ברית מילה, מסיר עורלות מקצועי

ציטוטים

”החלום שלי ושל משפחתי הוגשם - עלינו לארץ ישראל.“