מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של צנחן

סבא ישי והנכדה זוהר (הקרויה על שמו).
אלי זוהר כצנחן במלחמת העולם השנייה .
אלי זוהר ופועלו

סיפורו של אלי זוהר

הסיפור שלי מתחיל לפני שלושה דורות כשסבא רבא רבא שלי, אנצו סירני החליט לעזוב את ביתו הבורגני ברומא ולעלות לארץ ישראל ולהגשים את הציונות וכך בשנת 1927 הוא ורעייתו עדה סירני וביתם חנה סירני שהייתה תינוקת בת 3 עלו לארץ. מכאן ואילך מתחיל הסיפור המרתק של כל בני המשפחה.

אני מתרכזת בסיפורו של סבא רבא שלי אלי זוהר שנישא לחנה סירני וביחד הביאו לעולם את סבתא שלי יעל זוהר.

סבא רבא שלי אלי התנדב לקבוצת הצנחנים היהודיים, שצנחו במלחמת העולם השנייה לארצות אירופה במטרה לסייע בהצלת היהודים. יחד איתו היו גם מתנדבים נוספים ביניהם אנצו סירני, חנה סנש ועוד… לאחר מכן שימש כמפקד בפלי"ם וסייע להביא את יהודי הפליטה בספינות ללא דגל למדינת ישראל.

קטעים מסיפוריו של אלי זוהר על התנדבותו לצניחה באירופה

היינו במז'נטה שם היו פליטים מקבוצות נבחרות והיה בסיס של עלייה ב' היה ציוד להפלגות בעתיד כמו כן, מחסן של הרכש , צפונית  למילנו. פגשנו שם את יוסי המבורגר(הראל) אישיות ידועה מהאקסודוס שהיה גם שומר ראש של הנשיא ויצמן. אשתו וביתו היו תקופה מסוימת בגבעת ברנר לאחר שנפרדו. תפקידו של יוסי היה לארוז נשק ואני עזרתי לו. חלק מהאנשים התחילו לשפץ את הספינה ולצייד אותה. חלק הקימו תחנת קשר ראשונה בצפון איטליה. בין האנשים שתפקידם היה להקים את תחנת הקשר הייתה חנה סירני ואיה פינקרפלד ביתה של הסופרת. הקמנו סליק כדי להסתיר את ציוד הקשר ואני עשיתי את עבודות הנגרות. תחנת הקשר שירתה את עלייה ב' ואת הרכש . בתקופה זו אני ה"גדעוני" והמבשל בתחנה והייתי אחראי לספק את האוכל. היינו צריכים להיות מוכנים לצאת עם אוניות אלה כקשרים.

המשרד של עלייה ב' היה במילנו שם ישבו עדה סירני ויהודה ארזי ולכן העבירו אותנו להקים תחנת קשר במילנו.

הימים באיטליה עברו בליווי אוניות, של עלייה בלתי לגאלית לישראל. בתחילת ספטמבר יצאתי באונייה שקיבלה את השם "ארבע חירויות" היא לא הגיעה ארצה ונתפסה בידי הבריטים תוך כדי קרב והובאה למחנה בקפריסין.

הפלגנו בערך שבעה ימים תוך הרפתקאות ובעיות במזג האוויר, סערות וכניסה לנמלים בלילה בחשאי. אווירון בריטי גילה אותנו לפני חופי הארץ ושתי משחתות הביאו אותנו לחיפה ומשם לקפריסין.

ברחתי בקפריסין בספינה ששלחו מהמספנה שלנו. מכונאי תקן אותה והוא עם רב החובל של הספינה ששמה "עדה" קיבל הוראה להעלות עולים שהוברחו מהמחנה בקפריסין. הייתי בין החמישה האחרונים שנשארו, חתכתי את גדר התיל מתחת לעמדת הפיקוח וזחלנו בלילה ועלינו על הספינה. ההפלגה הייתה מאוד לא נעימה וכשהגענו לנמל פיראוס הקפטן הסגיר אותנו למשטרה היוונית. חילצו אותנו על ידי תשלום של 400 מטבעות זהב שעלייה ב' העבירה למפקד המשטרה בפיראוס.

ליוויתי כמה אוניות, הראשונה הייתה "ארבע חירויות" השנייה הייתה "יחיעם". בין לבין התחתנתי עם חנה סירני, ביתם של עדה ואנצו סירני. הסיפור על האונייה "יחיעם" וכל הקשור בהפלגה מופיע בנספח לכתבה.

בהפלגה ב"ארבע חירויות" העלינו לאונייה מול טוניס מספר סירות שהעבירו עולים מצפון אפריקה והאונייה שלהם התקלקלה. בין האנשים שהעלינו היה רב מרוקאי שהיו לו ארבע נשים. אחרי יומיים הוא ביקש שנוריד לו סירה לחזור למרוקו כי כל הנשים רוצות שהוא ישן איתם. בין המרוקאים היו אנשים מיוחדים אחד מהם טרזן לא רגיל.

כשהקימו את חיל הים קיבלתי הודעה להתייצב, נפגשנו כעשרה מהפלוגה הימית לישיבה הראשונה של מטה חיל הים . הוטל עלינו להיות המייסדים הסתבר שחלק מאוניות המעפילים עוברות הסבה לאוניות חיל  הים. אני וחנה (אשתי) הקמנו את מרכז הקשר של חיל הים ליד האופרה הישראלית .

בנובמבר 1948 נולדה ביתנו יעל ואנחנו כבר היינו בחיל הים. ההיריון היה בתקופת קפריסין ולכן הקלו עלינו את היציאה והעלייה לארץ. באחד הימים כשהייתי בפעילות בחיפה רציתי לנסוע לגבעת ברנר לבקר את חנה ויעל. ביציאה מחיפה היה מחסום של חיילים בריטים שלא נתנו לרכב להיכנס ולצאת מחיפה. הלכתי למחסום וראיתי את הבחור המרוקאי "הטרזן" מוסיף אבנים למחסום, התקרבתי אליו הוא חיבק אותי. לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו "אני חייב לנסוע נולדה לי בת", הוא נתן לי נשיקה פיזר את המחסום בכמה תנועות ידיים, האבנים עפו הצידה ואני נסעתי .

מסלול ההפלגה של "יחיעם"

יחיעם הייתה אוניית מעפילים. נקראה על שם שיירת יחיעם אשר יצאה במרץ 1948 מנהריה לתגבר את קיבוץ יחיעם והותקפה על ידי צבא קאוקג'י. עימות עם הבריטי. "אסמרלדה" הייתה אוניית משא. נבנתה כנראה בשנות הארבעים של המאה ה-20. הייתה עשויה עץ ובעלת שני תרנים.

האונייה נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' באיטליה. הוכנה להפלגה על ידי פועלים מקומיים ומלווי האונייה. נבנו בה קונסטרוקציות עשויות צינורות ולוחות עץ לדרגשי לינה ל-850 בני אדם בתוך מחסן גדול. האונייה הייתה מצוידת בשתי סירות גומי ל-4 בני אדם כל אחת, ושתי סירות עץ ל-26 בני אדם, וכן צוידה ב-16 טון דלק, 22 טון מים ומזון ל-14 יום.

מפקד האונייה היה אלי זוהר מהפלי"ם, ולצדו חיים סנש (אח של חנה סנש) איש הפלי"ם אף הוא, והגדעונית הייתה חנה סרני בהמשך אשתו של אלי זוהר, סבתא רבא של המתעדת זוהר. מכשיר הקשר שעמד לרשותם היה המקורי של האונייה. רב חובל וחמישה מלחים היו איטלקים, והמכונאי היה אמריקני. 798  המעפילים היו מאורגנים בקבוצות על פי שיוך תנועתי, ולכל קבוצה היה אחראי משלה.

בנמל גאאטה שבאיטליה, עלו על סיפונה 236 מעפילים; חלקם הגיע אל הנמל בתחבורה יבשתית, וחלקם באונייה שיצאה מצרפת.

בלב ים עלו על סיפונה מהאונייה "נחשון" 562 מעפילים. חלקם היו חברי תנועות נוער ומפלגות: 59 – דרור בורוכוב, 30 – נוחם, 17 – השומר הצעיר, 21 – הנוער הציוני איחוד, 16 – פועלי ציון, 17 – נצ"ח, וכן 25 מצפון אפריקה, והשאר מרומניה, הונגריה ופולין.

במהלך ההפלגה היו בעיות סדר ומשמעת, וכן פרצו סכסוכים בין יוצאי אירופה לבין יוצאי צפון אפריקה.

האונייה הפליגה ב-10 במרץ מפורמיה באיטליה. נתיב השיט המתוכנן כלל את גאאטה, משם פנתה צפונה לאי מונטה כריסטו (Motecristo), מצר ספיאנצה (Sapienza), קאפו (Capo), כף ספאטה (Spatho) בצפון מערב כרתים, מפרץ מירבלו (Merabellou) צפון-מזרח כרתים, קפריסין וחיפה.

בין איטליה לקורסיקה ליד האי מונטה כריסטו, פגשה את אוניית המפעילים "נחשון" שנתקעה בלב ים עם מנוע מקולקל. בשעה 15:00 החלה ההעברה בים גלי, כששתי הספינות קשורות זו לזו. תוך שעתיים הסתיימה ההעברה. והיא המשיכה בדרכה.

ב-13 במרץ עלתה על שרטון צפונית לאנציו. בגלל ערפל. בעזרת הרוח והמנוע, הצליחה להיחלץ. עוד באותו לילה חזרה הספינה כדי להצטייד בדלק ובמפות במספנה שבה נעשו ההכנות.

ב-16 במרס בבוקר שוב קרתה תקלה טכנית, והאונייה נאלצה לעגון בחוף במצר קאפו ספרטו ונטו (Capo Sparto Vento).  בימים 17.3–22.3, עגנה האונייה בנמלים שונים במיצר וטופלה בהם. הנוסעים עלו לסיפון בשל החום, ועקב כך, ב-22 במרץ התפרסם בעיתונות המקומית מאמר על האונייה. האונייה נעצרה על ידי הצי האיטלקי. עדה סרני הפעילה את קשריה אצל השלטונות האיטלקים. ולאחר שעות אחדות, קבלה האונייה מזון ודלק, ובשעות הלילה, הוציאה אותה לים הפתוח גוררת.

ב-26 במרץ פרצה סערה, והאונייה נאלצה לעגון במפרץ מירבלו בכרתים לאחר תקלה במנוע. משמר החופים היווני עלה לסיפון ודרש לעכב את ההפלגה. הם חשדו כי הספינה עוסקת בהברחתם של קומוניסטים לאי. לבסוף תיקן הצוות את המנוע והאונייה שוחררה והפליגה לדרכה.

ב-28 במרץ התגלתה לראשונה על ידי מטוס בריטי, שהופיע ב-11:30 וחזר לאחר חצי שעה. ב-14:00 התקרבה המשחתת R-35. היו חילופי דברים, הסיפון היה ריק. הבריטים דרשו לעלות חיילים על הסיפון. המלווים והמעפילים קבלו הנחיות למקרה של עימות הבריטים: לא להתנגד לבריטים בלב ים; על צוות המלווים של האונייה להתערב בין המעפילים בעת העימות.

בפועל בעת חילופי הדברים עם המשחתת, נאמר לבריטים כי האונייה מפליגה לתל אביב. הבריטים איימו לעלות לסיפון, ואז שונה הנתיב לחיפה, והוחלט לחבל במנוע. מכשירי הקשר הושלכו לים. המשחתת הבריטית נגחה באונייה והתרחקה. ב-19:30, נדרשה האונייה לעצור, כדי לאפשר לחיילים לעלות ואחר כך להתקדם עוד 4 מיל כדי להיכנס לתחום המים הטריטוריאליים.

ב-29 במרץ השכם בבוקר, עלו הבריטים תוך התנגדות. באותה עת היו בנמל 3 משחתות, ביניהן 'מאוריציוס' והסיירת 'איג'קס'.

הבריטים אילצו את המעפילים לרדת לנמל כדי לעבור לספינת גירוש. המעפילים היו תשושים וחלקם הורדו באלונקות. בסביבות השעה 10:30 הם הועלו לאוניית הגירוש 'אמפייר ריוויל' והאונייה הפליגה לקפריסין, שם הועברו המעפילים למחנה מעצר.

 

%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%99%d7%97%d7%99%d7%a2%d7%9d

האונייה "יחיעם" בפיקודו של סבא רבא אלי זוהר 

הזוית האישית

בקשר הרב דורי למדנו וחקרנו נושאים היסטוריים אני זוהר גלבוע למדתי עוד על משפחתי ועל דברים שלא ידעתי וסבא ישי נהנה מהמפגשים ומלספר את סיפורי המשפחה לדורות הבאים.

מילון

גדעוני
נימנה עם צוות המלווים של האונייה מטעם הפלמ"ח. תפקידו היה לקיים את הקשר עם תחנות החוף באירופה עד מחצית הדרך בקירוב, ואז ליצור קשר עם התחנה של ה'מוסד' בתל-אביב.

ציטוטים

”אם לא אני אז מי כן“