מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של עמנואל לרר (מוקדש לאחי יונה ז"ל)

עמנואל ויונה אחיו (ז"ל) במסעדה
אמו של עמנואל במעברה בפרדס חנה
סיפורו המאלף של הנער עמנואל שעלה ארצה בגפו מיד אחרי מלחמת העולם השנייה ובהמשך הגיעו אמו ואחיו הקטן, והם נפגשו כנגד כל הסיכויים.

שמי עמנואל לרר, הסיפור שלי מתחיל בפולין ב-18 בדצמבר יום הולדתי, חנוכה שנת 1935, בחבל ארץ ששמו גליציה בעיר בשם בז’ז’נה בפולין של פעם וכיום באוקראינה. נולדתי למשפחת לרר, אמי שמה פניה ואבי פישל. לשניהם היו אחים ואחיות שחלקם היו פזורים בעולם וחלק אף עלו לפלסטינה ארץ ישראל של אז. מלחמת העולם השנייה התחילה בשנת 1939, כשהייתי בן ארבע, ובהסכם בין בעלי הברית, רוסיה וגרמניה, חולקה פולין לשניים צד אחד לגרמניה ושני לרוסיה. למזלנו היינו בצד הרוסי ולא תחת שליטה גרמנית.

בשנת 1941 הסתיימה הברית בין רוסיה וגרמניה והמלחמה החלה. הגרמנים תקפו את העיירה שלי והפגיזו אותה בלי רחמים. האירוע הזה זכור בשם: מבצע ברברוסה . היה ברור שחייבים לברוח משם, אבל איך? לאן נברח?

הרבה איני זוכר מהילדות שלי עד הגיל הזה, רק את בית העיריה שהפך למטה הצבא הרוסי. את הכנסייה – בכל עיר בפולין ובאוקראינה יש כנסייה. אבי הביא יום אחד עגלה רתומה לסוס והעמיס עליה את כל המשפחה וחפציה. את אימא, אותי ואת אחי הקטן יונה שצעיר ממני בשנתיים,

אבי פישל היה יערן, שניהל  מפעל לעיבוד עץ. הוא היה גם מנהל חשבונות, ונראה שהיו לו קשרים טובים עם המקומיים. כשהחלו ההפגזות ונודע על מה שקורה ליהודים, פנו אל אבי האוקראינים, שאבי עבד איתם והזהירו אותו מבואם של הגרמניים.

אבא הקשיב ומצא שיש סיכון להישאר. הוא גייס עגלון עם עגלה וסוס. אימא הלבישה אותנו בתלבושת אוקראינים טיפוסית, ויצאנו לדרך, מזרחה בכיוון רוסיה. באותם זמנים  סטאלין ששלט ברוסיה היה טוב ליהודים ואפשר להם להיכנס לרוסיה בזרועות פתוחות. אני זוכר לילה אחד, עצרנו ביער גדול שחצינו וכשמצאנו קרחת יער נוחה למנוחה וללינת לילה ואכן כך עשינו. לא ידענו כי ליד היער שכן בסיס של הצבא הרוסי ובאמצע הלילה שמענו את הסירנות ואת מנועי המטוסים הגרמנים שערכו התקפה והפציצו את האזור כשהמטרה להשמיד את הבסיס הרוסי. כל עוד רוחנו בנו ארזנו הכל מהר וברחנו. ניצלנו מהמתקפה, והמשכנו בלי לדעת מה יהיה ולאן נגיע.

בשלב מסוים, הגענו לנהר ששימש כגבול והפך לחזית קרבות בין רוסיה לגרמניה. על הנהר שטו סירות והדרך היחידה להגיע לצד הרוסי היתה לחצות את הגשר. אבי החכם הצליח לשכנע את שוטרי הגבול, לאפשר לנו לעבור לצד הרוסי. זמן קצר אחרי שחצינו את הגשר עצרו אותנו חיילים רוסים והחרימו לנו את העגלה והעגלון, כדי לגייס אותם למאמץ המלחמה, אותנו שלחו ברכבת מזרחה, לכיוון הרי אורל.

אחרי שחצינו את הרי אורל נפרשו לפנינו השדות והנוף היה צחיח ללא עץ מאופק עד אופק. זו היתה קזחסטן, מה שנקרא: "סוף העולם שמאלה". אבל קזחסטן היתה טובה אלינו, כי אבי מצא עבודה כמנהל חשבונות בבית ספר חקלאי  ואני התחלתי ללמוד את כיתה א’ ברוסית שלא הבנתי. חיינו טוב, התרגלנו למזג האוויר הקיצוני שבקיץ חם ובחורף הכל קפוא. היה לנו מספיק אוכל מכיוון שאמי עבדה במסעדה ציבורית (קנטינה) ממנה הביאה לנו אוכל. גם היתה לנו חלקת חצר ושתלנו ירקות והצלחנו לגדל תפוחי אדמה ולפת ועוד. אחרי כשנה השתנו חיינו כשבאו מהצבא הרוסי וקראו לאבי להתגייס למלחמה בצד הצבא הרוסי כמובן. הייתי אז בן שש וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבי, כשיצא להשתתף במלחמה. כל ידיעתי על מה שקרה לו ואיך נהרג, היא, שהוא נהרג בעיר וורנש שברוסיה, כנראה שסיפחו אותו למודיעין והוא נהרג באחת הגיחות לחקור את השטח. למרות זאת,  המשכנו לחיות שם עד תום המלחמה.

בשנת 1944 המלחמה היתה כמעט בסיומה, ואימא החליטה לא להישאר ברוסיה, היא רצתה לחזור לביתנו. בנס נמצאה לנו רכבת שנסעה מערבה, לכיוון פולין, אך הדרכים היו עמוסות בפליטים ורכבים של הצבא, והרכבות הובילו חיילים מהחזית הביתה, וכך נמשכה נסיעתנו שלושה חודשים, עם הרבה עצירות כדי לאפשר לרכבות מהמערב לעבור. אמי גילתה תושיה. היא אספה במשך כמה שבועות צנימים בשקים וזה מה ששימש אותנו כדי שלא נגווע ברעב. בתחנות הרכבת היה תמיד ברז של מים רותחים והיא היתה מכינה לנו איתם תה. וזה מה שאכלנו, צנימים ותה.

בסופו של דבר הגענו בחזרה לבז’ז’נה, ומצאנו עיר הרוסה לחלוטין, מלבד בניין העיריה והכנסייה. מכל המשפחה נשארו במקום רק האח הצעיר של אמי, משה, ואשתו. הוא היה פרטיזן והיא הייתה אחות. אני זוכר אותנו הילדים  משחקים בציוד צבאי נטוש וחלקי פצצות . במסגרת חלוקת השטחים שנכבשו נמתחו גבולות חדשים, ובז'ז'נה שהיתה בעבר בשליטת פולין הפכה להיות שטח רוסי בשליטת רוסיה. כל בעלי האזרחות הפולנית התבקשו לעזוב ולעבור לפולין.

הגענו לברוצסלאב בפולין, עוד עיר שנהרסה כליל במלחמה. אמא מצאה מרתף הרוס למחצה בו גרנו, ואילו אחי ואני הפכנו לילדי רחוב, בלי בית ספר או חינוך, כמו הרבה ילדי אזרחים פולנים. אחר כך הקימו במקום סוג של כיתות לימוד, שאינני זוכר מהם הרבה.

באותו זמן החלו להופיע בעיר שליחים ישראלים מפלשתינה שהיו נציגי הסוכנות של פעם. הם אספו ילדים יהודים שמטרה לתת להם חינוך יהודי, ללמד אותם עברית ולשלוח אותם לישראל. הם ראו בזה שליחות לגאול את ילדי ישראל מהגלות והגורל המצפה להם בערים המופגזות, בתנאים קשים ללא תנאי מחיה ראויים, ללא עבודה ופרנסה, ללא כסף. השנה היתה 9194. ישראל כבר קמה והמדינה רצתה להציל כמה שיותר ילדים יהודים. אנשי הסוכנות דברו עם אמא והבטיחו לה שאם תשלח אותנו הילדים איתם, ילדיה יקבלו חינוך טוב ובסופו של זמן יעלו ארצה וגם את אמי יעלו ונתאחד. העלו אותנו לרכבת שנסעה לפריז. מפריז עברנו לליון . לפנימייה גדולה יותר לנוער במקום יפה, ולבית קראו וילה ד' אנטון, והיא הייתה שייכת ליהודי איטלקי, שהעמיד אותה לטובת ילדים יהודים. זה היה מעין ארמון ענק עם בערך 300 חדרים, המקום היה מאוד יפה וליד המבנה הייתה חורשה גדולה. היו שם ילדים בגילאים 6-18 הבוגרים היו מדריכים.

ויש לי סיפור קצת מעניין, נראה לי שרוב המדריכים שלנו היו סוכני מוסד במסווה של אנשי סוכנות. ברכבת לפריז ניגש אלי אחד המדריכים והורה לי להחביא בחפצי תיק  עור. הוא הורה לי לא לפתוח אותו עד שנגיע לפריז. הייתי נער סקרן והחלטתי לבדוק מה בתוך התיק וראיתי אקדח וכדורים, למזלי לא תפסו אותי. ולמזלי לא הייתי פחדן.

בפנימייה בליון למדנו בעיקר עברית והתאמנו לקראת גיוס לצבא של מדינת ישראל. בכל כמה שבועות נשלחה קבוצה אחרת לישראל והמקום לאט לאט התרוקן עד שנסגר.

אני זוכר, שהעבירו אותי ואת אחי לנמל במרסיי במאי 1949. הפקידים בנמל לקחו מאיתנו מידע. אני הייתי בן 14 ואחי יונה היה בן 11, בגלל שהיה צעיר לא נתנו לו לבוא איתי ולעלות ארצה. הוא נשאר בצרפת ואותי העלו על אניית פליטים לישראל. המסע היה קשה מאוד האנייה הייתה מטונפת והיו עליה המוני פליטים. בתוך האניה היה ריח של קיא, זיעה וחוסר חמצן. ימים שלמים ביליתי בספינה כמעט בלי אוכל בתנאים הכי גרועים שאפשר לדמיין. ובסוף הגעתי לארץ, במאי 1949. עליתי לסיפון ושם ישנתי עד שראינו מנגד את נמל חיפה והכרמל.

בנמל חיפה קיבלו אותנו פקידי הסוכנות, הם שאלו מי אני ומדוע אני לבד. הסברתי שאמי נשארה בפולין ואחי הצעיר ממני נשאר בפנימייה בצרפת שם גרנו שנתיים אחרי המלחמה.

אותי החליטו לשלוח לפנימייה של עליית הנוער בכרכור.  זמן קצר אחרי בואי ארצה מצאתי קרובי משפחה ובעזרתם מצאתי את אמי, במעברה, בפרדס חנה, הסמוכה לכרכור. אמי כבר מצאה עבודה וגרה במעברת האוהלים הגדולה שהממשלה הקימה לשארית הפליטה. אני עברתי לגור איתה באוהל עד ששלחו אותי לפנימייה. עברו עוד כמה חודשים וגם אחי עלה לישראל והתאחדנו. כשאחי הצטרף אלינו, אימא לא הכירה אותו – הוא דיבר רק צרפתית.

רק אבי היה חסר. אבי פישל נהרג כאמור בשדות הקרב של רוסיה במלחמה בגרמנים.

בהמשך, התגייסתי לצה"ל ופניתי ללימודי הנדסת תשתיות בטכניון.

במסגרת עבודתי פיקחתי על בניית הגשר הראשון הגדול בתל אביב, גשר ערבי נחל בתל אביב, ומאוחר יותר  ייצגתי את חברת סולל בונה בארצות חוץ, במדינות שונות באפריקה לסלול כבישים. היו עמי אשתי נעמי ז"ל ובתי מיכל. הרבה פעמים הציעו לי לעבור לאמריקה, אבל סירבתי. האמנתי שישראל היא המדינה שלי.

אחי יונה, שצלח איתנו את המלחמה ואת ילדותו בפנימית היתומים שצרפת, למד בטכניון כמוני ושנינו זכינו בתואר מהנדסי תשתיות. הוא הקים משפחה לתפארת, ועסק משגשג. סלל כבישים ובנה מנהרות (מנהרת הכרמל למשל).

הסיפור הזה מוקדש לאחי יונה לרר, שנפטר השנה 2021 ממחלת הקורונה. הכבישים, המנהרות, הפרויקטים הענקיים שעשה בים המלח, הם מונומנטים שהשאיר אחריו ואני גאה בו.

שנינו הצלחנו. כל אחד בדרכו ומה שנשאר זה רק הזיכרונות.

 עמנואל לרר מספר לאורי כרמלי

הזוית האישית

אורי כרמלי: אני שמח שבחרתי לפעול בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת מעורבות חברתית. למדתי על חייו המרתקים של עמנואל ועל התלאות שהוא עבר בחייו עד שהוא הגיע לארץ ישראל.

מילון

מבצע ברברוסה
הוא שם הקוד שניתן לתוכנית המבצעים, שהוכנה על ידי המטה הכללי של הצבא הגרמני, למלחמה נגד ברית המועצות ולכיבוש שטחה על ידי צבאות גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במלחמת העולם השנייה. מטרת המבצע הייתה להכניע את ברית המועצות באמצעות השמדת כוחות הצבא האדום, כיבוש מרכזי השלטון של ברית המועצות, והשתלטות על משאביה הכלכליים והתעשייתיים. (ויקיפדיה)

שארית הפליטה
שארית הפליטה הם היהודים ששרדו את השואה, המשטר והכיבוש של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. כך נקראים במחקר ההיסטורי ניצולי השואה בשנים הראשונות לאחר סיום המלחמה, שטרם מצאו מקום התיישבות קבע ונדדו באירופה או שוכנו במחנות העקורים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הרבה פעמים הציעו לי לעבור לאמריקה אבל סירבתי. האמנתי שישראל היא המדינה שלי.“