מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של סבי יעקב קמרי

אני וסבי בעלייתי לתורה
סבי כחייל בצה"ל
העלייה מאיראן לארץ ישראל

סבי יעקב נולד באיראן (פרס) בעיר אליגודרז  בשנת 1939.

הוא נולד בט"ו בשבט, ביום חורפי, קר ומושלג, לא ידוע היום המדויק בגלל שפעם לא היה רישום של תאריכי לידה.

סבי זוכר ומספר: "העיירה  בה נולדתי (אליגודרז) הייתה  קטנה ויפיפיה ,היו בה מעיינות מים רבים, ובחורף הפכו הנהרות למי קרח, היו פרות בשפע, שטחים של מרעה וחקלאות. כמו כן היו חנויות, ומשרדי ממשלה שאליהם באו תושבים מהכפרים מסביב, כדי לקבל שירותים, אפשר לומר שזאת הייתה העיר המרכזית. התחבורה העיקרית בפרס הייתה הרכבת, שחיברה הרבה ערים יחד כמו: אספנה, לכום (מקום שהיה קדוש לשיעים ) וטהרן (עיר הבירה שקרובה מאוד לחומסר). היא הייתה קרובה גם למרכזי הנפט של פרס: אחואז ואבדאן, ומשם עבר נהר גדול שנקרא שת אל ערב, או המפרץ הפרסי. הבית בו גדלתי היה טירה גדולה, ובה שתי קומות, בית עתיק בסגנון קדום. שער גדול היה בכניסה ,סגור מסביב בחומה גבוהה, היתה חצר גדולה, ובכניסה היו אורוות של סוסים, חמורים ופרות.כמו כן בחצר היתה באר מים שספקה את כול צרכי המשפחה.

בבית היו מדרגות שעולות לקומה השנייה,סלון ענק לאורחים ושטיחים פרסיים פרוסים. אבי עסק במסחר, והייתה לו חנות בבזאר  ליד הכיכר המרכזית, בעיר שבה הוא היה מוכר תבלינים, ובדים. מידי פעם אבי היה נוסע לעיר הבירה, כדי להביא משם סחורות לחנות. באותה שורה היו חנויות נוספות של יהודים, ולמטה יותר היו חנויות של פירות, שמהם נדף בקיץ ריח משגע של פירות בשלים, כמו דובדבנים ,ענבים , מלונים ענקיים ומתוקים כדבש". היו גם חנויות שבהן נמכרו ירקות, ודברי מתיקה (ראנדים – קוביות של סוכר).

"בגיל ארבע נשלחתי ללמוד תורה אצל הרב חיים כהן בחדר, עם עוד כמה ילדים. מאוד אהבתי ללמוד בחדר בגלל השיעורים, והרב היה  נחמד אלינו. למדנו מהתורה מזמורים ותפילות.

אחרי כמה שנים, בערך בגיל שש התחלתי ללמוד בבית הספר הממשלתי בכיתה א' עם ילדי הגויים, הספקתי ללמוד שם רק כיתה אחת, ולכן לא הספקתי ללמוד לקרוא ולכתוב ,בשפה הפרסית.  בבית הספר חשתי פחד מהמורים ומילדי הגויים, הם הציקו לי, וקראו לי בשמות גנאי, כי ידעו שאני יהודי.

הדבר שגרם לי לשכוח את הצקות הילדים בבית הספר היה כשעזרתי  לאבי בחנות שלו. אחרי שעות הלימודים הייתי הולך לאבי, לשמור לו על החנות, ולעשות שליחויות לאנשים שהיו קונים בחנות".

"כחלק מזיכרונות ילדותי אני רוצה לספר לך על סבתא שלי  (אמא של אמא שלי) טובה, שאצלה זכיתי לאהבה ולדאגה רבה, בילדותי ביליתי איתה שעות רבות, אני זוכר שהלכתי איתה לחמאם, של הכפר, החמאם היה מבנה גדול ובו הייתה בריכה פנימית, בפנים היה חדרון שבו ישב אדם שמבעיר אש, כדי שהמים בבריכה יתחממו. הבריכה המחוממת, הכילה כמות רבה של מים חמים, והיו באים לשם הרבה מתרחצים. גם אני וסבתא טובה הלכנו לשם פעם בשבוע, כדי להתרחץ שם, הייתי נכנס לבריכה, וסבתא שלי הייתה מנקה אותי טוב טוב, והייתי יוצא מהבריכה נקי. אחרי שסיימנו היינו הולכים לבית שלה. תמיד היה בבית שלה מלאי של שקדים, צימוקים ודבש שהספיקו לכול ימות השנה, אהבתי לאכול שקדים. מכיוון שהייתי ילד עקשן, רציתי לקטוף שקדים מהעץ, אז סבתא שלי הייתה עושה תרגיל ,היא הייתה שמה שקדים בכיס שלה, ולוקחת אותי לעצים שלה ומפזרת את השקדים תחת איזה עץ, וזה היה עץ צפצפה, והייתה אומרת לי: "הנה שקדים שנפלו מהעץ" והייתי שמח, כשגדלתי יותר הלכתי למקום וגיליתי את המעשה".

סבי וסבתו של סבי- טובה ויחזקאל

 

יהדות ומסורת במשפחה-   "ליד הבית שגרנו עבר נהר קטן של מים ,שהפעיל את טחנת הקמח  העתיקה, טחנת הקמח הייתה שייכת לגויים, לפני חג הפסח אבי היה שוכר את המקום, ומכשיר אותו בקפדנות , הוא היה לוקח אותי לעזור בטחינת הקמח למצות. שלושה חודשים לפני חג הפסח קנינו חיטה , והכשרנו אותה בקפדנות , בררנו את הגרגירים, ולפני חג הפסח טחנו אותם לקמח, ואפינו מהם מצות בטקס מרשים. בשביעי של חג הפסח, נהגו היהודים  באליגודרז ללכת מבית לבית כדי לאחל חג שמח אחד לשני ,לשתות יין , לכבד זה את זה בממתקים, גם אנחנו הלכנו בחג כדי לבקר את הדודים שלנו,  שגרו קרוב  לביתנו, אני זוכר שדוד שלי הביא מכראמבד (עיר גדולה בפרס) פטיפון עם הרבה תקליטים בפרסית, כמובן שאז היה פטיפון עם מחט, קפיץ ועם ידית שמותחת את הקפיץ בצורה ידנית, באותו הערב אבי קנה מהדוד שלי את הפטיפון , למדתי מהפטיפון הרבה שירים בפרסית ".

העלייה לארץ ישראל:

"התחילו להגיע שמועות שהגיעו שליחים לאיראן מהארץ, אבי מאז ומתמיד היה מתייסר, ובוכה על חורבן בית המקדש ,החלום שלו היה לעלות לארץ הקודש, וכול שמועה מהארץ הייתה משמחת אותו, המשפחה שלי הרגישה שהגיע הזמן לעלות לארץ, והם התחילו להתאסף בביתנו מידי פעם, כול גדולי המשפחה וביניהם אבי ודודי אברהם. קרו מספר מקרים שאפשר לומר שהיו סימנים מבורא עולם, שהגיע הזמן לעלות לארץ ישראל: היו הרבה התנכלויות מצד השכנים ,היו לנו שכנים גויים, שהיו צוחקים עלינו, ומאיימים, וקוראים לנו בשמות גנאי כמו: יהודים מלוכלכים , ומידי פעם שורפים לנו את התבואה ואת היבולים.

זה לא היה פשוט לעזוב הכול ולעלות לארץ, השלטונות הקשו על היהודים.  כדי שנוכל לעלות לארץ היה צריך להיות: בריא, צעיר ושיהיה לך כסף לדרך. כל ההכנות נעשו בסתר, ובשקט, כדי שרוב השכנים לא ידעו על העזיבה, ועל העלייה לארץ ישראל. אתה זוכר  את יציאת מצרים? איך עם ישראל יצא בחיפזון? ככה אנחנו יצאנו ביציאת אליגודרז. לאחר כול ההכנות לקראת העלייה לארץ, התחנה הראשונה שהיינו צריכים להגיע אליה, הייתה בעיירה בשם עזנה, ושם הייתה תחנת הרכבת  הראשונה ,שקרובה לאליגודרז.  הלכנו מספר קילומטרים עם חמורים, שעליהם  היה הרבה ציוד שלקחנו איתנו, מספר שטיחים פרסים, מכונת תפירה , דברי כסף וזהב כמו : צמידים, עגילים, טבעות, ושרשראות. כשהגענו לעזנה, ביקרנו משפחה גדולה, של קרובי משפחה שלנו, שגרה קרוב לתחנת הרכבת.

הם ארחו אותנו למספר שעות עד שהגיעה הרכבת. היה קר מאוד. אני הייתי בכיתה א' ואחיי היו קטנים ממני. הרכבת הגיעה ונפרדנו מקרובי המשפחה , נסענו ברכבת בלילה, היה ממש קר, והדרך הייתה ארוכה, אבל לקראת הבוקר יצאה השמש וחיממה אותנו. בבוקר הגענו לטהראן משם רכבנו על חמורים, למקום רחוק מהעיר שנקראת בהשתייה ,ששימש כתחנת  עלייה לארץ ישראל , נשארנו שם כי לא קיבלנו אישור עלייה. בינתיים גרנו בבתים שבנויים מבוץ וחיכינו עד שנקבל אישור עלייה. היינו שם כול המשפחה, כל האחים, הנשים , ההורים והילדים מהצד של אבא שלי, גרנו שם ללא מים זורמים, וללא חשמל, ולאחר מספר חודשים של סבל ועינויים , בדיקות רבות ועיכובים, קיבלנו סוף סוף אישור לעלייה לארץ. טסנו במטוס מבהשתיה במשך מספר שעות, לשדה התעופה בלוד שבארץ ישראל".

תמונה מתוך דרכון העלייה לארץ ישראל -סבי, אחיו, אחיותיו והוריו

 

"כאשר הגענו לארץ, קודם  כול ריססו אותנו ב- DDT, אחר כך שיכנו אותנו בצריפים  מעץ ,כיבדו אותנו בלחם וריבה, וההורים שלי קיבלו תעודת עולה. העמסנו את כל רכושנו, נוסענו במשך מספר שעות, עד שהגענו למקום שהיה מעברה, שהיו בו מאות פחונים ומספר  צריפים. המקום נקרא בעבר חלסה ובמשך הזמן קיבל את השם קריית שמונה. הגענו למעברה ,וגרנו שש נפשות בתוך פחון ,אבי, אימי, שתי אחיותיי ואחיי שהיו קטנים ממני ,לידנו גרו המשפחה של אבי והיו לנו גם שכנים מתימן ועיראק. במעברה שגרנו היו מספר שירותים כמו: דואר, צרכנייה, טיפת חלב, בית קולנוע, לשכת עבודה, לשכת סעד, קופת חולים, אחות ורופא.

לא רחוק מהבית שלנו היה את מעיין עין זהב, שהיינו הולכים ומביאים משם דליים של מים, כדי לשתות, לכבס ,לנקות ולבשל. ליד המעיין הייתה מעין צרכנייה שהיו מחלקים שם את המצרכים הבסיסיים, כמו: שמן, סוכר, מרגרינה, אפשר היה להשיג גם תה, ופירות שהיו רק תפוזים בעונה. הלחם היה עגול ושחור והיה בהקצבה לפי משפחה והגיע מטבריה. בגלל המחסור בירקות ,פירות וביצים, הייתה לנו חלקת אדמה שהפכנו אותה לגינה קטנה, חרשנו, זרענו, וגידלנו בה כול מיני ירק וירקות.  במשך הזמן היו לנו בגינה, גם אפרוחים שאותם קניתי במושב הקרוב לקריית שמונה. האפרוחים גדלו לתרנגולות,  ותוך זמן קצר היה לנו ביצים, ובשר לאכול, גם אבי קנה  שתי עיזים, שסיפקו לנו חלב ומהם הכנו גם גבינות.

בשעות הבוקר הלכתי ללמוד בבית הספר, כמובן שידעתי תורה, וכן לקרוא וקצת חשבון, ואחרי הצהריים עבדתי בגינה עם אימי. כשאני משקה את הצמחים, ומאכיל את התרנגולות והעיזים. למדתי עד כיתה ח', סיימתי את הבית ספר יסודי, ומגיל ארבעה עשרה התחלתי לעבוד מהבוקר, בעבודות שונות, כדי לעזור בפרנסת המשפחה כמו: בקטיף בוטנים, קטיף עגבניות בקיבוצים, שהיו מסביב לקריית שמונה, וכרועה צאן של השכן שלנו, וכן בשתילת עצים של קק"ל בהרים. כך היה עד שהתגייסתי לצבא.

"התגייסתי לצבא בתאריך ה – 11.8.1959 לגדוד שלוש עשרה ביחידה קרבית בגולני, הייתי חייל ממושמע מילאתי את כול הפקודות. השתתפתי במלחמת ששת הימים  שפרצה ב-1967 ובמלחמת יום הכיפורים שפרצה ב-1973"

הזווית האישית

גלעד וסבא יעקב – היה מאוד כיף לעשות את הקשר הרב דורי, נהנינו מאד וגיליתי הרבה על העבר של סבי, אנחנו רוצים לאחל אחד לשני: שנשמור על קשר תמיד.

מילון

רנדים
קוביות סוכר

אליגודרז
עיר במחוז לורסתאן במערב איראן, והיא ממוקמת באזור מישורי, הרי האושתוראנקו ונהר אליגודרז חוצים את העיר וממוקמים בסביבתה. ויקיפדיה

ציטוטים

”"כאשר הגענו לארץ, קודם  כול ריססו אותנו ב- DDT, אחר כך שיכנו אותנו בצריפים  מעץ ,כיבדו אותנו בלחם וריבה, וההורים שלי קיבלו תעודת עולה.“