מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של מרדכי מילר

מרדכי מילר. 1924 - 2015
מרדכי מילר וציפורה במחנה בקפריסין
מרדכי מילר נותר לבד מכל משפחתו

סיפורו של מרדכי מילר

רצ"ב סיפורו האישי של אבא שלנו, מילר מרדכי, כפי שכתב ביום הולדתו ה-80.

אבא – קורות חיים מילר מרדכי-מיכאל (מיכל)

בראשון לספטמבר 1939, האודיסאה התחילה. הנאצים טרם נכנסו ללודז'. אחרי שבוע בערך נכנסו החיילים, ל -אס אס. כולם קיוו שנעבור את זה. היוכלו להרוג 300.000 יהודים? בכל אופן, הכל התנהל "כשורה".

אחר שבוע נכנסו האס אס והגסטאפו אלינו. הדבר הראשון שעשו – תפסו יהודים ל"עבודה". הודבקו צווים של השלטון הנאצי. ראשית כל נתפסו בעלי הזקנים. לא גזזו את הזקנים אלא פשוט תלשו עם השורשים.נשים נצטוו לנקות את הרחובות. מילא עם מטאטא, עם מברשת שיניים ותחתונים. ליהודים אסור היה לעלות לרחוב פיטרוקובסקה והרחוב היה מאוכלס קודם רק על ידי יהודים וגרמנים.

היה לי קצת מזל. את הגימנסיה של יצחק קצנלסון הפכו למטה של הגסטאפו. אנחנו גרנו בשכנות לבית הספר ואני אמור הייתי ללמוד בו. משום מה קצין צעיר אחד ניגש ישר אלי ודרש ממני לנקות אצלו. לפני זה שאל אותי אם אוכל לנקות. ניקיתי אצלו והוא שאל אותי שאלות. ראשית את השם שלי. כשאמרתי  ששמי "מילר" הוא הסתכל עלי ואמר בגרמנית –"אתה יהודי עם השם מילר ועיניים כחולות?"(גרמנית ידעתי מאחר ולמדתי בבית הספר). בכל אופן היחס אלי היה טוב.

כשעבדתי אצלו ראיתי איזה מזל היה לי. הסתכלתי דרך החלון וראיתי איך שהתעללו ביהודים. הם הפכו את אולם ההתעמלות לאורווה של סוסים והיהודים היו צריכים בדליים לנקות ולהשקות את הסוסים. ראיתי את המכות שכולם ספגו. שמעתי רק בגרמנית – לואוז פארפלוכטע (יאללה מקולל). בשעה שתיים אמר לי ללכת הביתה. בקשתי שייתן לי מכתב שלא יתפסו אותי בדרך. הוא נתן לי שאוכל לבוא אליו למחרת בשעה שמונה ונתן לי גם כיכר לחם לדרך. עם לחם הייתה בעיה. לאסתר לא נתנו לצאת וגם לא לבנימין, מפני שמיד היו עוצרים אותו, כי הוא היה בגיל הגיוס.

בעיר היה עוצר. ליהודים היה מותר לצאת רק בשמונה עד חמש אחר הצהרים. אני יצאתי לעמוד בתור ללחם בשלוש בלילה. התחבאתי באחד השערים של המאפיה שהייתה שם חלוקה. כשהיית כבר קרוב לקבלת הלחם, אמר בחור פולני אחד למשגיח שהיה פולקס דויטש (פולני גרמני), מצביע עלי למרות שענדתי סרט צהוב. "זה יודה". כמובן שקיבלתי בעיטה וגורשתי מהתור. אגב, הבחור הפולני היה פעם חבר טוב שלי .היינו ביחד בצופים.

ככה התנהלו החיים בלודז'. לנו הייתה מתפרה והרבה קליינטים היו גרמנים. פעם נכנס אלינו רודולף אחדה קליינטים, וכבר לא קורא "פאניה לאון" לאבא. הוא בא ענוד האקן קרויץ (צלב קרס) על השרוול. הוא ידע שעומדים להכניס את היהודים לגטו או להרוג, אבל ישר בפקודה – "אני רוצה את הפרווה בשעה חמש".

אבא אמר – "איך ייתכן?" "שתוק יודה" צעק. "בשעה חמש אני מחכה". כולם התגייסו לגמור את הפרווה .בשעה ארבע לקחתי את הפרווה כדי להביא לגרמני. לקחתי מרכבה (דרושקה) ואת המעיל ונסעתי.

האופסקה (הסרט) לא הורדתי. אולי לא היו מכירים אותי אבל הפולנים היו מלשינים. (חבר טוב שלי, הלשין עליו פולני ובמקום ירו בו). המרכבה עלתה לרחוב פייטרוקובסקה. כשהגענו ראיתי מרחוק נער מהיטלר יוגנד מכוון את התנועה. הוא קרא לעצור. עצרנו. הסתכל פנימה וראה אותי וצעק. "יודה ברחוב פיוטרוקובסקה"! ועוד לא הספיק לראות שאני בלי סרט צהוב. ראשית קיבלתי סטירה בפנים והיה לי מזל. הוא עמד מצד הכביש ואני קפצתי למדרכה, ישר לשער.

בלוד הבתים היו בצורה כזאת, שאלה שבפינה היו מחוברים עם הרחוב הצדדי. אפשר היה להיכנס לפיטרוקובסקה ולצאת לפולודניובה. כמובן שזאת עשיתי. במקרה פולודניובה הייתה טוב מוכרת לי. היה שם קן של השומר ושל אגודת ישראל. אני ברחתי ואת הפרווה לא זרקתי. (אם הייתי יודע מה שיהיה, כמובן שהייתי זורק). באתי לגרמני. הוא כנראה ידע כבר שזה הסוף שלנו. לכן האיץ כל כך עם הפרווה שלו.

הבאתי לו את הפרווה והוא נתן לי ל"בירה" 5 זלוטי. בשביל ללכת הביתה הלכתי כבר ברגל בדרך אחרת וזרקתי את הסרט למרות הסכנה. (הרבה פעמים עשיתי זאת). הלכתי וכשהתקרבתי לרחוב יצא לקראתי שכן קובלסקי. הוא היה קומוניסט המחתרת וצעק "אל תעיז להמשיך. מחכים לך בבית".

אני פרצתי בבכי – מה זאת אומרת לא ללכת? מחכים לי אימא ואבא, בניק ואסתר. הוא דחף לי פתק ואמר לי לקרא אותו ולזכור. בפתק הייתה כתובת של אחוזה, לא רחוק מוורשה. גם כן קובלסקי, דוד שלו. כבר לא חזרתי הביתה. אחרי המלחמה סיפרו לי שכנים שה-אס אס לקחו את כל היהודים לגטו או לחלמנו ישר להשמדה.

הגעתי לבעל האחוזה. הזקן ידע שאני יהודי. בניו לא ידעו. הוא סיפר להם שלקח אותי לעבוד. הייתי אצלו קרוב לחצי שנה. היא היה מהדור הישן. הגרמנים היו אצלו כמו בימי הביניים. פרוסק הרוסים מוסקלה. הרגשתי שהילדים שלו חושדים שאני יהודי. מעולם לא הלכתי לכפר להתרחץ ושמעתי מהם ביטויים כמו – יהיה צורך להקים אנדרטת כבוד להיטלר. הוא יגמור עם היהודונים. הצלחתי להגיע לוורשה ומשם השתדלתי  לעבור ולהגיע איכשהו לצד הרוסי. אבל זה כבר היה כשהגרמנים התבססו כבר ואי אפשר היה לזוז. בוורשה הייתה כאילו אוטונומיה. הגעתי איכשהו לוורשה ומשם המשכתי מזרחה. קפצתי לרכבת בקר והגעתי למקום שהיה לא רחוק מהגבול החדש שבין פולין הכבושה והחלק שהרוסים כבשו. הגעתי לגבול .

היו לי כמה מאות זלוטי שקיבלתי מהזקן בעל האחוזה. הייתה שם תחנת רכבת שהובילה לביאליסטוק. שאלתי את בעלת המקום מתי רכבת מגיעה לביאליסטוק. היא ענתה לי שזה יכול להיות עוד מעט או עוד שבוע.  הייתי מיואש. שילמתי לה קצת כסף ולא אמרתי שאני יהודי. עליתי  לגג וחיכיתי. בינתיים היא נכנסה  והחזיקה חבל גדול על זרועותיה ואמרה בלעג : " יהודי אחד תלה את עצמו". קנאתי ביהודי הזה שהיה לו אומץ לגמור עם עצמו. הייתי סך הכל אז בן קרוב ל חמש עשרה.

הרכבת הגיעה ואני הצלחתי להידחק פנימה וישר עליתי למדף העליון. הסתכלתי החוצה. בינתיים עלה "מוכר כרטיסים" וקרא לרדת לקנות כרטיסים. (המקום הזה קרוי היה החלק הניטראלי) ואיני יודע, אבל קראתי – "אל תרדו כי מי שירד הוא אבוד!" ראיתי דרך החלון את כל אלה שירדו, גרשו חזרה לגבול. אותם כמובן לקחו הגרמנים. אני המשכתי לנסוע והגעתי איכשהו לביאליסטוק. שם קיבלו הפליטים עזרה ראשונה מהסובייטים. כל זה קרה כשהגרמנים כבר שהו בפולניה קרוב לשנה. חצי שנה הייתי בלודז' וקרוב לחצי שנה הייתי אצל קובלסקי. .בביאליסטוק הציעו הסובייטים להתנדב למכרות פחם. אני נורא פחדתי להתקרב קרוב לגרמנים ומיד התנדבתי. הבחורה שרשמה בפולנית רצתה להניא אותי לנסוע לעבוד. אמרה שכאן החיים יהיו טובים.

חודש שלם נסענו ברכבת עד שהגענו. מעניין, כשהגענו, הייתי היחיד ממאה בחורים שהסכים לעבוד למטה. היתר עבדו למעלה. שם היה יותר גרוע. היה קר ומנות האוכל היו זעומות.

אחר חודש של נסיעה וטלטולים הגיעה הרכבת לעיר מולוטוב. קראו לה פעם פרם וכך גם היום לאחר המהפכה ברוסיה. קיבל אותנו מנהל המכרה. יהודי. אני נזכר בשיחותיי איתו שספרנו על ההתאכזרות של הנאצים. הוא אמר שאסור לנו לדבר ככה כי הם ידידים שלנו. היה אז עם הגרמנים יחס נורמאלי אחרי ההסכם עם מולוטוב. מעניין שמכל הבחורים שבאו, אני הייתי היחיד שרציתי לעבוד למטה. למעשה למעלה היה יותר גרוע. עבדתי בדחיפת קרוניות, אבנים ופחם. מנות המזון היו יותר גדולות למטה. למעלה הקור הגיע למינוס ארבעים מעלות. אחרי כמה חדשים פרצה המלחמה בין אסיה והידידים שלה..

אני המשכתי לעבוד במכרה למרות שהתנדבתי לצבא. לא נתקבלתי בשלב זה בגלל היותי "פולני". אחר קרבות סטלינגרד נשלחתי לגדוד עבודה לאנגלס, לא רחוק מסטלינגרד וכמובן בינתיים שכחו הקרבות. העבודה שלנו הייתה לתקן את הגשרים שהגרמנים הפציצו אך זה נגמר מהר. הם היו לפני הכניעה. בינתיים שאלו מי מעוניין לעבוד בדונבס במכרות. אני מיד הסכמתי כי חשבתי שאולי הצבא האדום יגיע לפולניה. הקרבות היו כבר באוקראינה. אוכל אולי להגיע ללודז'. ובאמת כך היה.אני המשכתי.

הסתלקתי מהמכרה והתחלתי לנדוד מערבה. בגגות הרכבות, מתחת לגלגלים, איך לא. אני זוכר שהגענו לביאליסטוק (בפעם הראשונה) המלחמה עוד לא נגמרה, הצבא אז נלחם בברלין. בביאליסטוק נכנסתי לבית כנסת לשעבר שהיה שרוף. שם ראיתי כתובות כתובות בדם. אחד הצלחתי לקרא. בה כותבת בחורה – "לא תאמינו מה קורה אצלנו עכשיו. אלפי אנשים כאן ומביאים כל פעם עוד". את בית הכנסת הזה שרפו על האנשים שבו.

אני המשכתי. בדרך נכנסתי למיידאנק וראיתי שם את חביות השומן ממנו עשו הגרמנים סבון. בינתיים נגמרה המלחמה וכשהגענו קרוב ללודז' זרקתי את בגדי הצבא ולבשתי בגדים אזרחיים. ללודז' התחילו להגיע פליטים מהמחנות. כמובן שלא מצאתי ממשפחתי אף אחד. התקשרתי עם הצלב האדום. ניסיתי לעשות עוד כל מיני דברים. בדירה שלנו ישבו פולנים. בלודז' ביתיים, הג'וינט מאמריקה דאג קצת לאלה שהגיעו. אני הייתי מהראשונים שהגיעו לפולניה היות והייתי קודם כחייל בגדוד עבודה, אבל בתור פולני. יכולתי לתמרן קצת. היה מסוכן מאד אז בגלל משתפי הפעולה עם היטלר והם יסדו צבא שנלחם עם השלטון הפולני הקומוניסטי שהסובייטים ייסדו. (על זה אמשיך עוד).

ברחוב נרוטוביצה נהגו להתאסף היהודים הפליטים. גם אני באתי לשם, אולי אפגוש מישהו. לא הצלחתי למצוא אף אחד. נכנסתי לגטו ומצאתי שם רק צוענים עם מזוודות שאספו כל מיני דברים וחיפשו ממון יהודי. אספתי מטבעות גטו, עיתון "גיטו צעייטונג", כובעי שוטרים יהודים (בישראל, אחרי שנים, מסרתי הכל ליד ושם). ברחוב נרוטוביצה יצא לי לפגוש פתאום יהודי אחד – אהרון אייזיק שהיה בעל חווה לגידול ורדים והיו לו קשרים עם הולנד. בשיחה איתו, כשנודע לי שהוא בעל חווה מקוטנו, שאלתי אותו אם לא הכיר את בנימין מילר. הוא קרא אז "בניק? הבחור הכי נחמד שהיה אצלי."

אצלו בחווה באו בחורים להכשרה לעלות לפלסטינה). בשיחה הוא סיפר לי שהשלטונות החזירו לו את החווה ומסרו לו  גם לעבודה 100 גרמניות. הוא כבר לא גידל פרחים, רק ירקות ושאל אותי אם אני מעוניין לעבוד אצלו בחווה ולהיות אחראי גם על הפועלות. אני כמובן הסכמתי. אני התחלתי לעבוד אצלו ולמעשה להשגיח. המקום היה עיר של שלום אש, חלמנו שבו רצחו הנאצים את יהודי לודז' ואת משפחתי. המקום הזה היה גם מעבר מגרמניה למזרח.

פעם אחת כשישבנו עם אייזיק, נכנסו שלושה בחורים לבושים בבגדי צבא אנגלי ודברו ביניהם עברית. אני התחלתי לדבר איתם והם שמחו מאד. אחד שאל אותי על הפרטים שלי ואני אמרתי לו. אז הוא אמר – מה לך כאן, למה לא תיסע איתנו לביאליסטוק (שהוחזרה לפולניה). אנחנו עובדים בעזרת הסוכנות היהודית והג'וינט ומצילים ילדים שנמצאים עוד בידי הגויים.

הבטחתי שאבוא לביאליסטוק. שם יחד עם ד"ר סלפק פתחנו בי"ס. קראנו לו על שם ביאליק. הילדים היו כאלו שהגיעו מרוסיה ושהו אצל הגויים. היה לנו לעזרה קצין יהודי מהצבא האדום, אליה אילושקין. הם מצאו הרבה ילדים אצל הגויים. אלה שמסרו את הילדים קיבלו מאיתנו 30 אלף זלוטי וחבילות מזון ועוד.

פעם הביאו ילדה. חוה רוזנשטיין. היא רעתה פרות. בהתחלה לא רצתה להישאר אצלנו. אך הודות המצרכים ובעזרת הילדים האחרים, היא נשארה לבסוף.  את כל הילדים האלה החבאנו ואחר כך שלחנו אותם לקרקוב ללנה קיכלר הידועה. היו עוד עניינים שונים בהם נהרגו חברים על ידי הפשיסטים הפולנים. אנחנו בהיותנו שם פתחנו את קברות היהודים שנרצחו ונשרפו בבית הכנסת וקברנו בבית עלמין. הקמנו גם אנדרטה ומצבה. כנראה שפורקה המצבה שהקמנו. תמונה ממנה אני מוסר לשרה בתי.

אחרי שהייתי שנה בביאליסטוק, הגיע תורי לעלות, להעפיל יותר נכון, לארץ ישראל. כשיצאנו בדרך לוורשה, הותקפה הרכבת שלנו. הפשיסטים הפולנים דרשו מהיהודים לרדת מהרכבת. היו כאלה שירדו מקרונות אחרים וראיתי איך שירו והרגו אותם, ביניהם גם ידיד טוב שלי – שר דוד, שהיה אגב קצין בצבא הפולני. אחרי שהרוצחים הספיקו לרצוח חמישה בחורים שלנו שברחו מפחד הצבא הרוסי שהיה עדיין בפולניה, ואז אני אספתי את התמונות והתעודות ומסרתי הכל בוורשה לאנשינו. את התעודות והתמונות השארתי אצלי ומקפריסין במחנה, שלחתי לדוד של דוד לתל אביב שהייתה לי הכתובת שלו.

איך הגעתי לקפריסין? מפולניה, דרך ההרים, עברנו במחתרת כמובן, לאוסטריה ומשם לאיטליה. באיטליה הייתי שנה ואז הגיע תורי לעלות לפלסטינה. עלינו בלילה על ספינת מעפילים "שאר ישוב" והפלגנו. חודש שלם נדדנו בים ונתקלנו בחוף באנגלים. בעת ההפלגה קיבלנו מברק שסירת מעפילים שבדרך, נמצאת במצוקה על יד רודוס. באמצע הלילה שמנו קרש מהחוף והם עלו אלינו לסירה. מקום כמובן שלא היה אך היינו צעירים והכל הסתדר. כשהגענו לא"י רחוק מהחוף נתפסנו ע"י האנגלים והועברנו למחנות בקפריסין.

בספינה פגשתי את ציפורה אשתי לעתיד. באיטליה לימדתי אותה עברית וניתק הקשר בינינו ובקפריסין התחתנו, בקיבוץ של השומר הצעיר.ב-1949 בדיוק אחרי שנתיים שהיינו במחנה, שוחררנו. אני קיבלתי דחייה מהצבא לשם סידור ושרה עמדה אז להיוולד. דירה כמובן לא הייתה לנו. נכנסנו לתקופה קצרה באחד הפרדסים ושם התמקמנו ואחר כך עברנו לכפר סלמה.

בינתיים התגייסתי לצבא ושרתי בבסיס טירונים בסרפנד כמורה לעולים חדשים. בזמן שירותי קיבלתי מברק מקצין העיר לבוא מהר הביתה. היו אז שטפונות חזקים ואנחנו כבר עברנו לגור בצריף. אני עם זחלם קיבלתי טרמפ עד לרחובות ומשם, גם כן בטרמפים, הגעתי הביתה. בבית אני זוכר, פגשתי את אשתי יושבת עם התינוקת על ספסל הפוך ששמו בין קצות המיטה. המים הגיעו אז בצריף עד לברכיים. בינתיים גמרתי את הצבא בדרגת סמל.

נתקבלתי לעבודה בעיריית תל אביב עם אותות הצטיינות מעיתון ידיעות אחרונות. כמובן שיש לי נחת מהילדים וגם מהנכדים. מה שיש להוסיף, תוסיף שרה.

היה לי קשה לכתוב. רוצה לשכוח אך לא ניתן לי. אחרי המלחמה חיפשתי את קובלסקי ואז נודע לי שהפולנים הלשינו עליו. הוא נרצח על ידי הגרמנים בעינויים. באתי לאחוזה, נודע לי שבניו של בעל האחוזה התגייסו להילחם עם השלטונות ולהמשיך להרוג כמה שיותר יהודים.

מרדכי מילר הלך לעולמו ב-17 למרץ 2015.

הזוית האישית

הסיפור של סבא מאוד מרגש. ואנחנו מקווים שיום אחד נצליח למצוא קרובי משפחה, כי עד יום מותו לא נמצא איש. ידוע לנו כי לפני מלחמת העולם השניה, נסעו דודים שלו לארה"ב.

מילר מרדכי – Miller או Muller בנם של  סוניה (שרה) לבית ברנשטיין ואליעזר מילר. כתובתם בלודז' הייתה – 28 Pulk Sterzelcowkaniovskich  11. אבא שלי, יליד לודז' 1924, מילר מרדכי. נותר בעולם לבד אחרי המלחמה, ללא ידיעה על איזה קרוב משפחה אפילו רחוק. להוריו קראו שרה ואליעזר מילר. היו לו אח ואחות גדולים ממנו. אח בנימין. אחות אסתר. לפי מיטב ידיעתו, כולם נספו. כילד שמע על קרובי משפחה שנסעו לארה"ב אך לא זכר שמות. האם יש איזו אפשרות דרך קהילת יוצאי לודז' לחפש קרובים?

בתודה ובברכה,

שרה הלמן-(מילר) ואמנון מילר

מילון

גסטאפו
גסטאפו הוא קיצור שמה של "משטרת המדינה החשאית" של גרמניה הנאצית.

ציטוטים

”"אנחנו עובדים בעזרת הסוכנות היהודית והג'וינט ומצילים ילדים שנמצאים עוד בידי הגויים."“