מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של מיכאל איזבינסקי

סבא מיכאל כיום
סבא מיכאל בצעירותו
החיים ברוסיה וההשתלבות בארץ

מיכאל איזבינסקי  – במקור זילברמן – נולד בתאריך 23.05.1940 בסימפרופול שברוסיה (חצי האי קרים). לאמו קראו דבורה ולאביו קראו אברהם, הוא היה בן יחיד. בגיל שנה הוצאו לפינוי בזמן מלחמת העולם השנייה. לצערנו אביו לא חזר מהמלחמה ונהרג בחזית הקרב (עם הנאצים), וכתוצאה מכך למיכאל אין הרבה זיכרונות ממנו.

לאחר המלחמה, כשהיה בגיל 5 , חזרו הוא ואמו לעיר הולדתו וחיו שם בעוני. הם חיו בדירה עם חדר אחד ללא היכולת הכלכלית למצרכים הבסיסים כמו שירותים ונייר טואלט. האוכל היה דל ובשביל להשיג לחם היו צריכים לעמוד בתורות ארוכים ולחכות שעות. הבשר היה נדיר בשבילם וכמעט שלא אכלו ממנו.

בגיל 7 הלך לבית הספר. הישגיו היו בינוניים והתנהגותו אף פחות מזה. המקצוע שהתעניין בו הכי הרבה היה היסטוריה על אף שגם שם לא הצטיין במיוחד. אחרי המלחמה המצב במדינה היה קשה ביותר, בבית הספר לא היו שיעורי ספורט וכדורים ולכן מיכאל בילה את רוב זמנו בלהסתובב ברחובות.

כעבור כמה שנים, כשהיה בכיתה ז', השתפרה רמת החיים ברוסיה וכך גם חייו. לפתע היה יותר אוכל ויותר תעסוקה. באותו זמן בבית הספר כבר היו שיעורי ספורט, כדורים וכל הציוד הנדרש. מיכאל מאוד התעניין בכדורסל ותמיד רצה לשחק. ככה התחילה אהבתו לכדורסל. כאשר גדל קצת הלך לבית ספר ספורטיבי ושם שיחק כדורסל בקבוצה מקצועית. בגלל אהבתו למשחק זה, הוא שם אותו בעדיפות גבוהה – לאחר בית הספר חזר הביתה, סיים את השיעורים ומיד הלך לשחק כדורסל בחוץ עם חבריו.

כשסיים את התיכון הלך ללמוד רוקחות במכללה לרוקחות. שם גם שיחק בקבוצת הכדורסל העירונית. הוא סיים את המכללה בהצטיינות יתר, בהתחשב בהישגיו הקודמים זה הוא שיפור קולוסאלי. לאחר סיום המכללה התגייס לצבא האדום, שם שירת שלוש שנים והשתחרר בגיל 25. לאחר שחרורו הוא עבד בתור עוזר רוקח בבית החולים עד שהתחיל ללמוד באוניברסיטה. לאחר זמן מה סיים את האוניברסיטה והפך לרוקח מוסמך ועבד במשרה מלאה.

בגיל 26 התחתן עם ורה איזבינסקי ושינה את שם משפחתו לשם משפחתה, משום שזילברמן הוא שם יהודי ובאותה תקופה שררה אנטישמיות קשה באירופה. עם הזמן קיבל קידום למשרת מנהל של בית מרקחת בבית חולים פסיכיאטרי שבסימפרופול. את בית המרקחת הזה תכנן, בנה ופיתח מיסודו. התהליך היה ארוך ודרש הרבה מאמץ – בניית בית המרקחת, תכנון העבודה בתוך בית המרקחת, גיוס הצוות, הכשרתו ועוד. מיכאל מאוד אהב את עבודתו, הוא היה יסודי ומקצועי ביותר – הן כרוקח והן כמנהל.

מכיוון שהמצב הכלכלי ברוסיה היה קשה, עבודתו, תפקידו וקשריו המרובים של מיכאל עזרה מאוד לו ולמשפחתו. עם זאת, מיכאל ואשתו לא הרגישו בטוחים לגבי העתיד של ילדיהם ברוסיה ודאגו מאוד (הם היו יהודים ובאותה תקופה הייתה אנטישמיות רבה ברוסיה).

סבא מיכאל בצעירותו

לכן, בשנת 1990 החליט מיכאל לעלות עם אשתו (ורה) ושתי בנותיו (ויקטוריה וטטיאנה) לארץ ישראל, ירושלים.

עם העלייה מיכאל התחיל ללכת לאולפן והיה שם כחצי שנה. באותו זמן פרצה מלחמת המפרץ. למרות האזעקות המרובות והילדים שבבית, הוא רתם את עצמו ולמד על מנת לתקף את רישיון הרוקחות שלו (הרישיון הרוסי לא תקף בארץ ישראל) כדי שיהיה למשפחתו ממה לחיות. לאחר לימודים ומאמצים מרובים הוציא רשיון רוקחות. זהו היה מאמץ כביר היות שהיה צריך להיזכר בדברים שנשכחו, ועוד בשפה זרה. הוא התחיל לעבוד בבית החולים הדסה כרוקח ולאחר 15 שנים של עבודה פרש לפנסיה.

כל יום הוא מתעורר ב 6 בבוקר, הולך לבריכה, יוצא לנסיעה באוטו באזור ירושלים, עוצר לפעמים במרכז כדי לקנות מה שחסר וחוזר הביתה. אחרי זה הוא יוצא להאכיל את חתולי הרחוב. ובשאר הזמן או צופה בטלוויזיה/מחשב, או מדבר עם משפחתו וחבריו (וירטואלית).

כיום יש לו ארבעה נכדים: איתי, דויד, דניאל ואיתן.

סבא מיכאל במהלך השנים

הזוית האישית

איתי: זו הייתה חוויה אשר גרמה לי להבין את המצב שהיה ברוסיה בעבר עבור יהודים ואיך הם התמודדו עם המצב הזה. כמו כן הבנתי יותר לעומק את משמעות העלייה לארץ והקשיים שלה. דבר נוסף שזה נתן לי זה קשר הדוק יותר עם מספר הסיפור (סבא שלי).

מילון

סימפרופול
סימפרופול (ברוסית: Симферо́поль) היא הן המרכז האדמיניסטרטיבי של המחוז הפדרלי של קרים, והן בירת רפובליקת קרים בחצי האי קרים, המצוי במחלוקת בין אוקראינה, הטוענת לבעלות עליו, לבין רוסיה, שסיפחה אותו לאחר משאל עם תחת פיקוח פקחים עצמאים מכול העולם במהלך המשבר בחצי האי קרים ב-2014. מזג האוויר בה נוח, ובעיר נושבות רוחות הרריות שמונעות זיהום האוויר. בקיץ הרוחות ההרריות מונעות יובש. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבא מיכאל סיים את המכללה לרוקחות בהצטיינות יתר, בהתחשב בהישגיו הקודמים זהו שיפור קולוסאלי“