מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של יוסי בטש

יוסי מספר את סיפורו
יוסי מספר על ילדותו
סיפורו של יוסי בטש בן ה-70 בפרויקט הקשר הרב דורי

שמי יוסי בטש, נולדתי ב-26 לנובמבר, 1939. נולדתי במצרים, לאימא ממשפחת דיין לאחר שגורשה ע"י התורכים ששלטו בפלשתינה למצריים, ואב שמוצאו מחלב שבסוריה. אימי גורשה מכיוון שלא היתה בעלת אזרחות מקומית, והיתה בעלת אזרחות צרפתית. אפשר לומר שהיא גרה בעיר התחתית בחיפה, שם התרכזה קהילה יהודית מהמאה ה-19 שעלתה בעיקר מצפון אפריקה. שמה היה פורטונה (מזל) דיין. היא הייתה נשואה והיו לה שתי בנות. לאחר תקופת מה במצרים, בעלה נפטר ממחלה קשה והיא נותרה אלמנה מטופלת בשתי בנות. היא פירנסה את משפחתה מעיסוקה כתופרת, בעיקר למעמד העשיר במצרים. לאחר מספר שנים שידכו בינה ובין אבי שהיה גרוש. אבי, מרדכי בטש, היגר בצעירותו מחלב שבדמשק למצרים, כנראה במטרה לפרנסה טובה. במצרים הוא עסק במסחר ביבוא וייצוא תרופות. לאחר שהורי התחתנו, נולדתי כילד שלישי, לאחר שלושה תינוקות שחלו ומתו. אחרי נולד עוד אח אחד ובסך הכל הינו משפחה של ארבעה ילדים, פרט לשתי האחיות מהאב הקודם, שהן כבר התחתנו . יחד איתי נולד לאחותי בן ולמעשה גדלנו יחדיו ואפילו למדנו באותה כיתה.

הספקתי ללמוד שנה אחת בבית ספר שקראו לו "קולז' דה לסל", שהיה למעשה בית ספר ששייך למוסד הנוצרי. לימדו שם שלוש שפות (ערבית, אנגלית, צרפתית) כבר מתחילת השנה ראשונה. יש לציין, שהקפידו שם על ההשתייכות לדת הנוצרית, וכשהיו הולכים לכנסיה אני לא הלכתי. לבשנו סינרים שחורים. זכור לי מעט מאוד ממצרים, המעט שאני זוכר הוא שבילינו ביחד בחופשות הקיץ בחופי הים. אבי היה שוכר דירה בחוף הים וכל המשפחה הייתה גרה בה בקיץ במשך כחודש. לפני שנולדנו, הורי נסעו כל קיץ ברכבת ללבנון ונפשו בהרי הלבנון, מזג האוויר היה קריר יותר ונעים יותר שם והייתה זו ארץ חופשית בעלת אפשרויות קיט רבות.
העליה לפלסטינה
לאחר מלחמת העולם השנייה, הלכו וגברו התגובות בקרב התושבים הערביים כנגד היהודים, בעיקר המשרתים שהועסקו ע"י משפחתי. משפחתי, ובעיקר אימי שהיתה למעשה ילידת חיפה, החליטה לעלות ארצה. כיוון שהעליה ארצה הייתה בלתי חוקית, הם נאלצו למכור את כל נכסיהם במצרים ואמרו שהם עוברים בפלסטינה כתיירים בדרכם ללבנון, ברכבת שפעלה אז. היה זה בשנת 1946. זכור לי שברכבת הזו, שנסעה שעות רבות מקהיר, השכיבו אותי הורי לישון במדף החבילות למעלה ברכבת ואכן שם נרדמתי בלילה. בשעות הבוקר הגענו לתל אביב, לתחנת רכבת שהיום היא "מתחם התחנה". שם קיבלו אותנו אנשי הסוכנות, ובאופן מחתרתי הנפיקו לנו תעודות ואחסנו אותנו באוהלים במגרש לא רחוק מהתחנה.
לאחר שהייה קצרה, הורי, בעיקר אבי, קשרו קשר עם משפחתו בירושלים ובאמצעים הכספיים שהיו למשפחה בנו בית על אחת הגגות של הבניינים, באזור 'נחלאות' בירושלים. זכור לי שבימי שישי אימי הכינה סיר גדול של חמין, אותו הניחו במאפייה של ערבים. ביום שבת, לאחר התפילה בבית הכנסת, הביאו את הסיר וזו הייתה ארוחה טעימה. יש לציין, שקיים עד היום בית כנסת על שם משפחת בטש באזור נחלאות.
לאבי היתה תקופת הסתגלות קשה מאוד מאחר והוא לא מצא עבודה בעיסוק שהיה לו במצרים. אימי טרם יכלה לעבוד במקצועה. כספי המשפחה אזלו והמשפחה חיתה בדוחק רב.
מלחמת השחרור
עם התגברות המאורעות והמצור על ירושלים החליטה משפחתי לעזוב את ירושלים ועברה לגור בתל אביב, שם שכרה בית ששכן בגבול בין יפו לתל אביב. היה זה זמן קצר לפני הכרזת המדינה. ערב ההכרזה, החלו מיד פעולות מצד ערביי יפו נגד היהודים וחיילי ההגנה ביקשו מאיתנו לפנות את הדירה, בכדי להשתמש בה כעמדה מול הפרעות שהגיעו מכיוון יפו. אותנו פינו כפליטים, ושיכנו אותנו בבית קפה לשעבר "סמדר", ברחוב הירקון על חוף הים בת"א. היום ממוקמת במקום השגרירות האמריקאית. את אולם בית הקפה חילקו ע"י מחיצות של שמיכות ובדים ששימשו משפחות רבות לאיכסון. מיותר לציין שהתנאים היו מאוד קשים, אך האנשים לא התלוננו. אני לא הרגשתי כל מצוקה או כל מחסור בתקופה הזו. אני ואחי למדנו, בבית ספר עממי בסביבה. באחד הימים כשאחי, אלי, חזר מבית הספר והלך לתומו ברחוב הירקון, פגע בו כדור שנורה על ידי צלף שהיה על המגדל של מסגד "חסן בק" ביפו. הפגיעה היתה קלה, ברגל, והוא טופל.
עוברים לסלמה
עם כיבוש הפרברים מסביב לת"א, כולל יפו, הוצע לנו לעבור מקפה סמדר להתגורר בכפר הערבי "סלמה" שהיה ליד שכונת התקווה. זכור לי שהגענו לכפר, שהיה נטוש ואחותי, אלגרה, חיפשה לנו בין הבתים בית מתאים. התמקמנו בבית שהיו בו שני חדרים וגינה יחסית גדולה.,בכפר הזה גדלתי עד גיל 14. מדובר בתקופת הצנע. משפחתי גידלה אז בחצר תרנגולות שהטילו ביצים וגם גן ירק קטן שבו גידלנו מספר סוגי ירקות. כמו כן, היה לנו בגינה עץ תות גדול מאוד, שאימי הכינה מהתותים שלו ריבות טעימות מאוד.

החיים לא היו קלים, אבל לי דווקא תקופה זו זכורה כתקופה יפה מאוד של ילדותי. לאחר הלימודים היו לנו משחקי חברה ברחוב, מחוץ לבית, וכן הלכנו קבוצת חברים מידי פעם למטעים שבסביבה. על העצים והשיחים היו פירות שונים (גויאבות, תפוחים, תפוזים, תמרים), כולל פירות של שיח הצבר (סברס), אותם קטפנו. זה עזר בכלכלת הבית.
אירגנו תחרויות, כמו תחרות עפיפונים. לקראת התחרות התארגנו קבוצות קבוצות ואספנו חומרים להרכבת העפיפון. מדובר באמצעים הדלים שהיו לנו וההתרגשות היתה רבה לקראת יום התחרות (שבת).
זכור לי שאהבתי מאוד מאוד לקרוא את המוסף לנוער של עיתון "הארץ", שנקרא "הארץ שלנו", וכל יום שישי קניתי בחסכונות שלי את העיתון ומיד הסתערתי עליו וקראתי בו.
בחופש הגדול בד"כ עבדתי בעבודות מזדמנות כדי לצבור מעט כסף לקנות לעצמי את מה שאני אוהב. הייתי בגדנ"ע והיו לנו טיולים ומסעות, אותם אהבתי מאוד. אהבתי גם מאוד לקרוא.
בזמן זה נפטר אבי ממחלה יחסית קלה. לאחר גמר בית ספר עממי, התחלתי ללמוד בבית ספר חקלאי "אשל הנשיא" ליד באר שבע. היה זה למעשה בית ספר תיכון, שבו לימדו והדגישו את המקצועות: בוטניקה, זואולוגיה, וגידולים חקלאיים. יש לציין שמאוד אהבתי את התקופה הזו, בעיקר הטיפול בחיות וכן את העבודה על טרקטור בשדות. את בית הספר הזה לא סיימתי ואחר השנה השביעית, עברתי ללמוד בבית ספר הטכני של חיל האוויר בחיפה.
לאחר שנה של לימודים התגייסתי לחיל האוויר ושרתתי בבסיס חצור בדרום. בגמר השירות הסדיר, התגייסתי לקבע ושרתתי כמדריך בבית ספר טכני של חיל האויר בחיפה ובמקביל, לאחר שהשלמתי את תעודת הבגרות, התחלתי ללמוד באוניברסיטת חיפה לימודי ראיית חשבון. באותו הזמן הכרתי את אשתי כיום, נאורה, לבית אולמן. הבאתי אותה להכיר את אימי, שהתגוררה אצל אחותי בת"א. היא מצאה מאוד חן בעיני אימי, אך לצערי זמן קצר לאחר מכן, אימי נפטרה. בהמשך, נולדו בני עידו וביתי שלי, וכיום, אני סבא גאה ל-5 נכדים מאיה, שיר, עמית, הילה ונדב.

מילון

פרעות
מעשי אלימות כנגד חלק מהאוכלוסייה

ציטוטים

”אני לא הרגשתי מצוקה או כל מחסור בתקופה הזו“