מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של חתול

סול וסבא זלי
סבא זלי והכלב שפיץ
כיצד הגיע פסל של חתול של אנדרי רבס לאפיקים

אני סבא זלי רוט, נולדתי ב1947 בקיבוץ אפיקים.

אני סבא מצד אמא אורי, אימו של סול. השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי, בבית הספר אפיקי ירדן, יחד עם נכדי סול.

באחד מהמפגשים התבקשתי להביא חפץ שיש לו משמעות בעבורי. החפץ שבחרתי לספר עליו, ושאני חש אליו קרבה וחיבה, והמון נוסטלגיה הוא פסל של חתול. הפסל עשוי מעץ אגוז, ויש בו לדעתי יופי מיוחד במינו. אל הפסל התודעתי בפעם הראשונה, כשהייתי בערך בגילו של סול.

ערב אחד הגעתי אחרי משחק כדורגל ארוך ומפרך, על אחד הדשאים שהיו בסביבה, אחד מיני רבים. ההורים שלי גרו בקומה השניה, וכדי להיכנס בדלת, היה על הנכנס לעבור ליד החלון.

הופתעתי לראות מבעד לחלון חתול, על השולחן בחדר. לא הבנתי איך נכנס חתול לביתנו, אנחנו אם בכלל, גדלנו תמיד כלבים. עצרתי והבטתי והחתול לא זז, היה ונשאר באותה תנוחה, כאילו לא מעניין אותו מה קורה סביבו. ואז הבנתי שמדובר בפסל.

את פסל החתול הזה, יצר פסל בשם אנדריי רבס, שעלה ארצה זמן קצר לפני כן, ומכיוון שהיו לו מכרים באפיקים, נשאר בקיבוץ לבית ראשון במולדת. אבא שלי, סבא רבא של סול, היה אמן, ואימץ את אנדריי רבס ועזר לו להיקלט. את הפסל הוא קיבל לאות ידידות, והכרת תודה. לימים הוכר הפסל רבס בארץ והיה לאמן מצליח.

הפסל שהה בדירתם של ההורים שלי, עד יומם האחרון. כשפיניתי את דירתם לקחתי אלי את הפסל ומאז הוא בדירתי.

הפסל הזה יעבור הלאה במשפחה .

פסל החתול

                                                                       ליל הסדר שלי

כשהייתי כבן חמש, או שש, השתתפתי בסדר הראשון שזכור לי. מדובר כמובן בסדר הקיבוצי, ע"פ המסורת הנהוגה באפיקים, כבר כמה דורות. ובכן, למי שלא חווה את הסדר באפיקים בשנים ההן, זה היה בס"ה די דומה לסדר בשנים האחרונות, טוב קצת לפני האחרונות.

חדר האוכל הישן היה אולם אחד גדול, השולחנות לסדר היו פלטות העץ הארוכות, על רגליים (חמורים). ואם זכרוני אינו מטעני היו גם סדרים תחת כיפת השמיים. לאורך השולחנות נדחסו בהמונים חברי הקיבוץ ואורחיהם. הסיבה עיקרית שאינני זוכר סדר מוקדם יותר, היא, שכפי הנראה מתחת לגיל מסוים לא השתתפו בסדר הקיבוצי, ילדים.  הם היו כמובן בבתי הילדים, שם ישנו גם בכינו.

ההגדה הייתה פאר יצירה מקומית, עם עיטורים של סבא של אמא שלך. וע"פ הנוסח המקובל עלינו, פחות קטעים מהתורה והתלמוד, הרבה יותר התייחסות לאביב ולחירות. הייתה מקהלה ענקית.

בגיל מאוחר יותר, היה לי הכבוד לשיר במקהלת הפסח, מספר פעמים, כשלצדי חברים מבוגרים ממני בהרבה.

את התוכנית בפסח המיוחד הזה, אני כבר לא ממש זוכר. הארוחה, ולאחריה הפסקת התארגנות, הפך לזמן ארוך, ואבא שלי שכנע אותי ללכת לנוח קצת, והבטיח לי שאח"כ נחזור להמשך. כמובן שלמחרת בבקר הבנתי שב"המשך" אולי אזכה לקחת חלק בפסח הבא. מאז חגגנו כבר המוני סדרים, ואת הסדר ההוא אני זוכר במיוחד, דווקא בגלל מה שהפסדתי בו.

 דפים מהגדת פסח מהשנים ההן

                                                                 תמונה של געגוע

בתמונה ששלחתי לך סול,  אנחנו רואים אותי על גבי הטרקטורון, כלי הרכב ששימש אותי בעבודה, במשך למעלה מעשרים שנה. איתי יושב על הטרקטורון, שפיץ הכלב הנאמן והאהוב שכבר הלך לעולמו לפני מספר שנים.

שפיץ היה כלב ללא זן מוגדר, יתום ומסכן, שהוחזק בתנאים קשים בכלביה, ואלמלא לקחנו אותו באותה שבת מהכלביה של צער בעלי חיים, היו מרדימים אותו מחוסר ביקוש וחוסר במקום. הייתה לנו כלבה בבית, ורצינו גם להציל נפש, וגם שתשמש כחבר לנולי שלנו. דמות הכלב שדמיינתי לעצמי כלל לא הייתה דומה לו. אבל הוא כבש את ליבנו ונתנו לו צ'אנס.

בתחילה. לא היה פשוט איתו. כלב שבא מבית יתומים, חסר חינוך ובעל אופי של שרדן. בניגוד לכלבה שלנו, שהייתה טובה ומחונכת מבית טוב, הוא היה פרחח אמיתי, וסבל כל הזמן מחרדת נטישה (זה פחד תמידי שאם הבעלים נעלם, ונוטש אותך) ולכן נדבק אלי כל הזמן. נשארו לנו המון תמונות יפיפיות ממנו ומנולי.

סבא זלי והכלב שפיץ

המקום שבו צולמה התמונה, הוא על פרשת דרכים בירידה לשטחי ה"זור".  שם שוכנים עדיין, חלק משטחי האבוקדו של אפיקים, ובזמנו גידלנו שם גם מנגו. שטחי ה"זור" נמוכים יותר משטחי הקיבוץ, בעשרות רבות של מטרים, מה שאומר שבחורף קר יותר, ואפילו נוטה לקרה לפעמים (זוכר שהקור יורד והחום עולה) ובקיץ האדמה והאוויר הכל רותח.

השטח הוא גבולנו עם ממלכת ירדן במזרח, וקו הגבול הוא נחל הירמוך. ובאמת בדרך לשטחי המטע עברנו על דרך המערכת זו, היא הדרך ליד גדר הגבול, עליה היו נעים בשעות קבועות חיילים, שתפקידם לוודא שאף אחד לא חצה את הגבול אל שטחינו. התמונה צולמה בחורף, ושפיץ ואני חיממנו האחד את השני בנסיעה אל מול הרוח. זכורות לי עדיין הרעידות שלו ואיך נצמד אלי להתחמם. ברגע שהגענו לשטח, הוא הרגיש כמו בעל הבית, עזב אותי לענייני והחל לשוטט ולחפש דברים.

הזווית האישית

סבא זלי רוט, והנכד סול פריד, השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי בבית הספר אפיקי ירדן, בקיבוץ אפיקים, בשנת תשפ"א 2021.

מילון

בית ראשון במולדת
ית ראשון במולדת הוא מיזם של התנועה הקיבוצית לקליטה ראשונית לעולים מחבר המדינות, במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים. התנועה הקיבוצית נמנית עם המגזרים של החברה הישראלית אשר להם יש יכולת קליטה טובה בשל התנאים המיוחדים הקיימים והמקלים על השתלבות העולים בארץ. ויקיפדיה

ציטוטים

”הופתעתי לראות מבעד לחלון חתול, על השולחן בחדר. לא הבנתי איך נכנס חתול לביתנו, אנחנו אם בכלל, גדלנו תמיד כלבים. עצרתי והבטתי והחתול לא זז, היה ונשאר באותה תנוחה, כאילו לא מעניין אותו מה קורה סביבו. ואז הבנתי שמדובר בפסל.“