מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהבה לאמנות כביטוי אישי לנפש האדם – סיפורו של גביע

סבתא טלי וגיא ליד קיר "אהבה"
הגביע שעוטר ע"י שמחה שלמה יאניוור דיסקין
מבית הכנסת החורבה דרך האריות בירושלים לקרית אתא

"שמחה שלמה יאניוור דיסקין – אומן ירושלמי (1909-1846)"

סיפור אהבה

סיפור משפחתי של אהבות. אהבה לארץ ישראל ואהבה לאומנות, המשולבות במארג של קיבוץ גלויות, תורה ומלאכה, אמנות ואומנות בארץ ישראל בכלל וירושלים והמקומות הקדושים בפרט.

קיבוץ גלויות על שום מה?

על אהבת ארץ ישראל!!!

במהלך כתיבת העבודה, המספרת סיפור הנפרש משנת 1853 ועד עצם היום הזה (616 שנים). אנו עדים לדפוס משפחתי המקשר בין דור לדור והוא "אהבת ארץ ישראל" המקבל ביטוי מוחשי בקיבוץ גלויות של עמינו ושל משפחתינו. כפי שמשה הבטיח לבני ישראל לפני מותו, בטרם הכניסה לארץ ישראל: "אתם תשובו למולדתכם ואפילו יהיה לכם טוב יותר". השאיפה לשוב לארץ ישראל נשמרה ברציפות מאז חורבן בית שני ועד ימינו אנו.

ביטוי משפחתינו ל"אהבת ארץ ישראל", הוא קיבוץ הגלויות אשר התקבצו בארץ ישראל מליטא, פולין, אוקראינה, רוסיה, אורוגואי וארגנטינה. על זה מספר "סיפורו של גביע, אבל לא רק.

ר' שמחה ואהבתו לאומנות

בנוסף למסירותו ללימודי תורה, הוא נמנה עם היחידים ביישוב היהודי בירושלים של סוף המאה ה19 שעסקו באומנות, כאשר סיסמתו, דרך מחשבותיו ודרך חייו אמר "תורה ומלאכה".

ר' שמחה דגל בהעברת תפיסת עולמו החדשה לקהל הרחב בשלל דרכים יצירתיות, באמצעות פסלים, מפות שולחן, כלים שונים, שופרות, ציורים בבית הכנסת ועוד ועוד. הוא השתמש בכישרונו ובאומנות שלו כדי לומר משהו חדש על דרכי החיים של אותה תקופה, "תורה ומלאכה", משפט קצר אבל מלא תוכן אידאולוגי שלו ושל העליות השונות טרום הקמת המדינה.

לסיכום, כפי שאמר האומן וינסנט ואן גוך, "דברים גדולים נעשים על ידי סדרה של דברים קטנים המצטרפים יחדיו". ברור לנו שללא אהבתו של ר' שמחה לדרכו ולאומנות שלו, בארץ ישראל, כל זה לא היה מתקיים.

סבתא וסבא מספרים לגיא את סיפורו של שמחה שלמה יאניוור דיסקין – אומן ירושלמי

אברהם בן יעקב דיסקין- מייסד השושלת

אברהם בן יעקב דיסקין, שכונה בשם אברהם ש"ץ – יאניוור (על שום שלמד חזנות ביאנוב- פולין), עלה לירושלים בשנת 1853 עם שני בניו, משה יהושע יאניוור ושלמה שמחה יאניווער, והתמנה חזן בבית הכנסת החורבה.

בית הכנסת החורבה

בית הכנסת החורבה, או חורבת רבי יהודה החסיד, מכונה בקיצור החורבה, הוא בית כנסת במרכז הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. בית הכנסת נבנה לראשונה בתחילת המאה ה-18 על ידי קבוצת העולים עם רבי יהודה החסיד, נחרב על ידי בוניו הערבים בשל אי תשלום חובות, נבנה בשנית באמצע המאה ה-19 על ידי קבוצה מתלמידי הגר"א, נחרב בשנית על ידי הלגיון הערבי לאחר שכבש את העיר העתיקה ב 1948 וניבנה בשלישית בראשית המאה ה21.

מקור שמו של בית הכנסת בתקופת חורבנו הארוכה בין בנייתו הראשונה והשנייה. בית הכנסת שימש מרכז הקהילה האשכנזית בירושלים עד אמצע ימי המנדט הבריטי, ונחשב לבית הכנסת האשכנזי החשוב והמרכזי בירושלים עד לחורבנו השני.

סבתא טלי וגיא בבית כנסת החורבה

הסיפור

שמחה דיסקין המכונה יאניוור נולד בשנת 1846 בגרודנו, על גבול רוסיה- פולין. היה בן שבע בהגיעו יחד עם הוריו ואחיו הבכור לירושלים. טרם עליית המשפחה, השתלם אביו, אברהם דיסקין, בחזנות ביאנוב ועל שם עיירה זו נקראה המשפחה. אברהם דיסקין ינאיוור היה חזן בבית הכנסת החורבה בירושלים.

שלא כיתר בני משפחתו, אשר עסקו בתורה לבדה, פנה שמחה אל מלאכת הכפיים. "תורה ומלאכה" נהג לומר, וכרך את שני התחומים יחדיו, הוא למד תורה ולמידה. את הילדים היתומים שפרש עליהם חסותו היה מוליך לבית תלמוד התורה ולבית מלאכה ואומנות. הוא נמנה עם היחידים ביישוב היהודי בירושלים שבסוף המאה ה- 19 שעסקו באומנות.

כוס אליהו ועליה תיאור הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל

בשנים 1881-1874 גר ר' שמחה במאה שערים והיה מפעיל ועד השכונה. מאוחר יותר עבר לגור בשכונת בית יעקב מייסדיו של כולל הורודנא, ובמרוצת השנים קנה את הזכויות על חצר בקצה הדרומי של רחוב היהודים בעיר העתיקה. כדי לקבל את החזקה על החצר נאלץ לקבל נתינות עות'מאנית. החצר לא שרדה לאחר 1968 בעקבות עבודות הפיתוח ברובע היהודי. בית הכנסת "החורבה" ברובע היהודי נבנה ב-1864 ובמשך השנים נדרשו תיקונים ושיפוצים. ב"פנקס בית יעקוב", שנמצא ברשות אברהם דינוביץ, יש רשימה של התשלומים שקיבל ר' שמחה ב-1896, כאשר בית הכנסת שופץ ונבנה מחדש. הפנקס מוסר שר' שמחה קיבל 562 גרוש, סכום נכבד באותם ימים, עבור תיקון הגילופים בארון הקודש, ציורי קיר וחידוש ציורים אחרים.

ר' שמחה שלמה יניוואר "האומן"

פנחס גראייבסקי מכנהו בתואר אומן במאמרים שהקדיש לו בחוברות "החרש והמסגר בירושלים" (1927) ו"מגנזי ירושלים" (1931), שניהם בדפוס צוקרמן. זוהר וילבוש וריצ'רד בארנט פרסמו עליו מאמרים בשנים האחרונות, אך עוד בחייו החשיבוהו לאמן.

יצירתו הידועה ביותר, לפחות לירושלמים, היא זוג האריות בשער הכניסה ל-משטרת מחנה יהודה ברחוב יפו. מלבד מסורת המשפחה המייחסת לר' שמחה את עשיית האריות, מוסרת זהר וילבוש עדות מפי יהודי ספרדי זקן, שהיה גר בקרבת מקום ואף עזר לר' שמחה במלאכת הגילוף המייגעת. דוד קרואנקר, חוקר האדריכלות הירושלמית, מציע לייחס לרבי שמחה גם את האריות בשער בת משיח בורוכוב.

זוג האריות בשער הכניסה ל-משטרת מחנה יהודה ברחוב יפו

שמחה יאניוור שלח ידו בתחומים שונים באומנות. על אף ריחוקם זה מזה מהבחינה הטכנית משותפת להם גישתו ואמונתו כי יש לשוות צורה ועיטור נאה לכל חפץ, ואף לחפץ שבשימוש יום-יום. הוא עסק באומנויות מגוונות ושמו נודע בירושלים ומחוצה לה ואף יצא מעבר לים.

כבר בהיותו ילד הראה כישרונות אמנותיים. פעם, בהיותו ילד "בחדר", מצא אבן מקושטת בגילופי פרחים, והעתקם על אבן אחרת. כאשר המלמד התלונן שהוא מסיח דעתו מהלימודים, סטר לו אביו והזהירו לבעל ימשיך לבטל את זמנו בהבלי עולם. למרות אזהרות אביו המשיך שמחה לטפח את כישרונותיו האמנותיים.

ר' שמחה שלמה יאניוור דיסקין בנוסף לתשמישי קדושה, חקק רבי שמחה קישוטים על כהילים שונים עשויים אבן "נבי מוסה", היא אבן הביטומן השחורה הנמצאת באזור ים המלח.

רבי שמחה למד את ממלכת היציקה מדוד אשתו והקים בית יציקה בחצר ביתו. הוא יצק בבית המלאכה שלו חנוכיות, ספלים, שופרות ועוד.

לקראת ביקורו של פרנץ יוסף, קיסר אוסטריה, בירושלים ב-1859, הזמינה ממנו הקהילה היהודי ערכה בת 12 ספלים, שעליהם מגולפים שמלי השבטים. ב"מורה דרך בארץ ישראל ובסוריה" משנת 1891, פורסמו מספר מודעות בהן הודיע רבי שמחה על שופרות למכירה ועל מוצרים אחרים מעשה ידיו.

יאניוור לא היה רק גלף וחקק. בין שאר כינוייו היה הכינוי "המצייר". נשות ירושלים העידו, שהיו נוהגות להזמין אצלו דגמי רקמה לתיקי תפילין, סינורי שבת, מפות לשבת ומראות "מזרח".

כשהגיעה לירושלים אופנת ה-קאנוס היה רושם עליו את צורת הכותל המערבי והנערות רקמו ותלוה כתמונה בביתן.

דברים אלה היו חרוטים על טבלת זיכרון עשויה שיש שנקבעה בקיר ליד הבימה בבית הכנסת מנחם ציון בחצר חורבת רבי יהודה החסיד בעיר העתיקה בירושלים. הם מבטאים פן אחד בלבד בחייו הססגוניים של ר' שמחה שלמה יאניוור דיסקין. בנוסף למסירותו ללימוד תורה, הוא נמנה עם היחידים בישוב היהודי בירושלים של סוף המאה שעברה שעסקו באומנות. למרות היותו חבר בכולל הורודנא, שממנו קיבל כנראה קצבת "חלוקה" צנועה, סיסמתו היתה "תורה ומלאכה".

שמחה שלמה יאניוור דיסקין, שבימי חייו נודע בצניעותו, נועם הליכותיו וטוב ליבו, נקבר בבית העלמין בהר הזיתים. מצבתו חוללה בידי הירדנים ושוקמה לאחר איחוד העיר. ביומן  ההלוויות של חברה קדישא הכללית בירושלים רשום שנקבר בג' באייר תרס"ט (1909) ושהוא "מונח אצל אחיו שהי' (שהיה) חמיו ר' משה יהושע מיאניוורער". בפנקס נאמר גם, שר' שמחה "נפטר בפתע פתאום, אחד מזקני ירושלים אשר כל ימיו נהנה מיגיע כפיו, והיה נאה דורש בפשט פסוקי המקרא".

בתמונה זו, רואים את סבתא רבא רבא שלי, לאה גולדברג, מחזיקה תינוק בידי

ילדיה של סבתא לאה. בפינה הימנית של התמונה רואים את סבתא רבא שלי, סבתא מירה

 

תמונות של גיא עם סבתא טלי וסבא אברהם בסיורם בירושלים, בעקבות האריות של הרב שלמה יניוור דיסקין

עץ משפחה נוסף, שמתחיל מרבי אהרון דיסקין יאניוור, בנו של רבי שמחה

סבתא טלי והנכד גיא מסכמים את עבודתם המשותפת וסבתא מציגה לגיא את הקיר של שרשרת הדורות של המשפחה.

הזוית האישית

סבתא טלי: חובה נעימה להודות במספר מילים לבית ספר גבעת טל, ליעל כץ, מנהלת בית הספר, לרכזת תכנית הקשר הרב-דורי במחוז חיפה, שרית יעקוב, ולמלוות הפרויקט בבית הספר מיכל רוזנשטיין, ובכלל ליוזמי הפעלתו. תרומתו חשובה ומגוונת, גם בתחום הרב-דורי וחיזוק הקשר שבין סבא-סבתא/נכד-נכדה, וגם בלימוד הממוקד של ועל המשפחה, חוויה מיוחדת מפני עצמה. בנוסף, הלימוד המשותף מאפשר גילוים בלתי צפויים במהלך בניית המיזם, גם בנקודות כלליות ורחבות היקף כמו היסטוריה כללית ויהודית, חינוך ועוד, וגם ובעיקר, בנקודות אישיות ומשפחתיות שללא הפרויקט לא היו עולות ומתגלות. אנו מקווים ומברכים על המשך הפרויקט, משקלו החינוכי והסגולי מחייב זאת!

ולנכדי גיא המקסים אנו סבא וסבתא מייחלים לו הרבה אהבה בחייו.

גיא: העבודה הייתה כיפית וחווייתית הצלחתי להכיר את המשפחה שלי קצת יותר. אני מאחל לסבתא וסבא שלי הרבה בריאות ונחת.

מילון

תורה ומלאכה
מונח המבטא את הקשר בין לימודי תורה ובין עבודה ופרנסה. זו שאלה ערכית - האם קיימת האפשרות של שילוב בין שניהם בקהילות השונות.

ציטוטים

”אהבה לארץ ישראל ולמדינת ישראל. אהבה לאמנות כביטוי אישי לנפש האדם.“