מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של אברהם שמילוביץ

סבא אברהם עם סבתא חיה
עיטור העוז ממשטרת ישראל 1975
סיפור של אומץ וגבורה

אברהם שמילוביץ נולד ברומניה ב-30 בספטמבר 1948 לאחר קום המדינה. הוא גדל בבוקרשט שברומניה עד גיל חמש עשרה, ולאחר מכן עלה לארץ.

בבוקרשט למד אברהם בבית ספר תיכון "אלכסנדרין קוזה". בעלייתו לארץ, יצא משדה התעופה בבוקרשט לנאפולי שבאיטליה, ומשם שט באוניה לישראל, כשהגיע לישראל, הגיעה משפחתו לשיכון ג' בטבריה, ושם התגוררו. לאחר מכן העבירו אותו לקיבוץ עמיר.

בזמן שהייתו בקיבוץ, עבד בכל מיני עבודות. למשל: קטיף פירות וירקות עבודה בלול ועוד. לאחר שעלה לארץ לא המשיך ללמוד בבית ספר, או באוניברסיטה, אך הוא כן התגייס לצבא בתור חובש. הוא שירת במשמר הגבולכשלושים שנה, והשתתף בכל המלחמות שהיו. לפני עשרים שנה השתחרר. בזמן פעילותו בצבא עלה על שבעה מוקשים, ניצל מהתפוצצות המוקשים והציל חיים של מאות בני אדם.

סמ"ר אברהם שמילוביץ קיבל את עיטור העוז ממשטרת ישראל בשנת 1975 על חילוץ אדם משדה מוקשים, בגליל העליון, בשנת 1971.

בתאריך 15.6.1971 נפגע שוטר בהיכנסו לשדה המוקשים, שליד בריכת סאסא. עקב הפגיעה איבד דם רב, וחייו היו תלויים במהירות חבישתו ופינויו. סמל ראשון אברהם שמילוביץ, ששימש כחובש פלוגתי, לא היסס להיכנס לתוך שדה המוקשים, כדי לחבוש את הפצוע ולפנותו. תוך כדי פעולת החילוץ נפגע אף הוא ממוקש והפך לנכה ברגלו. במאמציו להציל חיי אדם, חרף סיכון חייו, שימש דוגמה לאנשי היחידה. על מעשה זה הוענק לו ב דצמבר 1974 עיטור העוז והאומץ, של המשטרה, לפי חוק העיטורים במשטרת ישראל, כסלו תשל״ה. העיטור הוענק על ידי רנ״צ שאול רוזוליו המפקח הכללי.

אברהם מספר על מלחמת ששת הימים: ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, הייתה האפלה, והתחלנו לצבוע את הפנסים של הרכבים, וגם את החלונות של הבסיס, ואמרו לנו לכולנו לעלות על הרכבים, ויצאנו לכיוון הגדה. הגענו עד ג'נין ושם הייתה לחימה עם "אנשי הפיג'מות". אלה היו חיילי הצבא העיראקי,  הכוח שהגיע מעיראק, היו הפיג'מות. למה פיג'מות? כדי שלא נזהה שהם חיילים, ושלא נתפוס אותם, אבל אנחנו כבר ידענו "שאנשי הפיג'מות" הם העירקים, הם רצו לעשות משהו  כדי לפגוע בנו, אבל אנחנו כבר ידענו שאלו הם החיילים העירקים (מי שהיה עם פיג'מות אלה היו העירקים), אז הלכנו לתפוס אותם. חלק ירו עלינו מהגגות והיינו צריכים לתפוס אותם. למרבה הצער הרבה אנשים נהרגו שם. המשכנו אחרי השריון עד ירושלים, ושם נעצרנו, למעשה בשבילנו המלחמה נעצרה בירושלים בבית מלון. אמרו לנו לשכב בלובי. נשכבנו ונרדמנו וזהו, ככה נגמרה לנו המלחמה.

בעת שירותו בצבא הכיר את אשתו חיה, אברהם היה בן עשרים ושלוש, וחיה הייתה בת שמונה עשרה. הם יצאו שנה אחת, והתחתנו כאשר אברהם היה בן עשרים וחמש וחיה הייתה בת עשרים. הוא אמר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, והבין שהוא רוצה את חיה לצידו למשך כל החיים. אברהם וחיה התחתנו באולמי נהריה הישנים ליד העירייה בתאריך 8.8.1973 והם זוכרים את היום הזה היטב.

לאברהם וחיה נולדו שלושה בנים ושישה נכדים אהובים.

הזוית האישית

עידו וניקול:סבא אברהם הוא גיבור. סיפור חייו מרתק והיה לנו מעניין לשמוע את סיפורו האישי.

מילון

עיטור העוז
בשנת 1972 חוקק חוק העיטורים משטרת ישראל ובמסגרתו יוסד עיטור המופת משטרת ישראל. העיטור הוענק לראשונה בשנת 1975 לכמה עשרות שוטרים ואנשי משמר הגבול.(ויקיפדיה)

ציטוטים

”במאמציו להציל חיי אדם, חרף סיכון חייו, שימש דוגמה לאנשי היחידה“