מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של סבתא ראלי

סבתא ראלי באשדות יעקב
סבתא ראלי ביום חתונתה
ילדותי בשכונת פועלי הרכבת בגבעתיים

שמי ראלי ראובני. נולדתי  בתאריך 13.7.1950 בשם אריאלה שמואלי, בת בכורה להוריי, חיה ואליעזר. יש לי אחות צעירה ממני בשם לייקי צירקל, שמתגוררת בנווה מונסון. יש לי אח צעיר בשם חיים שמואלי, שמתגורר בגני תקווה. אבי אליעזר ז"ל נפטר בתאריך 25.12.1996. אמי חיה ז"ל נפטרה בתאריך 02.12.2014. שניהם קבורים בבית העלמין נווה הדר, בהוד השרון.

חייתי 12 שנים משנותיי ב"שכונת פועלי הרכבת" בגבעתיים. בבית אחד גרנו שלוש משפחות: סבתא וסבא – הורי אמי, אחותה של אמי ומשפחתה, ומשפחתנו, זו הייתה ממש אידיליה משפחתית.

המשפחה 

כשמשפחתנו התרחבה, והמקום צר היה מלהכיל, עברנו לגור ממש קרוב במורדות "שכונת פועלי הרכבת" לרחוב סירקין בגבעתיים. שם גרתי עוד שש שנים עד סיום לימודי התיכון וההתגייסות לנח"ל.

על משפחתי המורחבת

סבא שמוליק, יהודי ציוני, עלה ארצה מפוליו בשנת 1918. סבי בא במיוחד מחו״ל על מנת לכבוש את הרכבת מהאנגלים. הוא עבד ברכבת, הוא היה נהג קטר והוביל רכבות ללבנון, מצרים, דמשק וכו'.  העבודה הייתה קשה מאד והוא עבד 24 שעות רצוף ואחר כך בא הביתה. הרכבות באותה תקופה היו מונעות על ידי עצים וכאשר נגמרו העצים נעצרה הרכבת, והנהג ועוזרו היו חותכים עץ או שניים, זורקים לתנור וממשיכים לנוע. בזמן היותו בבית היה עוזר סבי בעבודות המשק.

מספר עובדי רכבת החליטו לגור יחדיו וחיפשו מקום. הם מצאו בגבעתיים (אז שכונת בורוכוב): גבעת סלעים ללא בתים ובלי כבישים. הם החליטו שכאן תקום שכונת ״פועלי הרכבת". לאחר שהאדמות נקנו מידי הערבים, הם החלו לבנות בתים. באותה תקופה לא נתנו לבנות בתים גדולים. בסך הכל היה חדר, מטבחון ומרפסת, כאשר השירותים בחוץ משותפים למספר בתים. מה עוד שלא היה לאנשים כסף לבנות משהו גדול יותר. סבא וסבתא שלי מכרו את הצריף בו הם גרו בתל אביב ועברו לגבעתיים. שם כל משפחה קיבלה דונם אדמה וסבי וסבתי הקימו משק. במשק היה לנו פרות, סוס, תרנגולות, כבשה, עז וחמור, ומדי פעם היו מוסיפים מספר תרנגולות, כבשה, עז או פרה. נוסף על כך היה לנו את כל סוגי עצי הפרי, וגידלנו את כל סוגי הירקות לצריכה עצמית.

סבתא חינה עלתה לארץ מאוקראינה ברוסיה. סבתא עבדה במשק, היא הייתה מכינה לבן, גבינות, חמאה וחלב. בנוסף לעבודות המשק בהם הייתה סבתי עובדת ביום, היא הייתה עובדת בלילות, על מנת להכין חגים וימי הולדת. רבים מלילותיה היו עוברים בתפירת שמלות ובגדים למשפחה. היא עבדה כסייעת בגן שהיה בשכונת "פועלי הרכבת" עם הגננת המיתולוגית מלכה (גם אמי וגם אני התחנכנו אצלה בגן). סבתא שלי, שאהבה לעזור לזולת, הייתה מארגנת כל יום שישי מסיבות לאנשים רבים ומארחת אנשים רבים בביתנו. למרות הצפיפות הרבה, זו הייתה חוויה מרתקת.

אמי חיה נולדה בתל-אביב. מגיל צעיר הייתה בתנועת ״הנוער העובד והלומד״ וכבר בכתה ז' הצטרפה לפעילות בפלמ״ח. זה היה במחתרת ללא ידיעת ההורים. על מנת להסתיר זאת מהוריה (סבא וסבתא שלי) אפילו את חליפת בגדי הפלמ״ח שמרה אצל חברתה במחסן. אחיה חיים, שהיה מאד פעיל בפלמ״ח, הסתיר אצלם בבית בתוך הבריכה סליק של ההגנה ולא פעם היו מחפשים בביתם. פעם אחת הגיע ג'יפ עם ״כלניות" (כינוי לצנחנים בריטים אשר נקראו כך על שם הכומתות האדומות שחבשו).

לאחר סיום הלימודים בבית ספר עממי ועוד שנתיים של לימודי השכלה גבוהה, התארגנו כל החברה מ"הנוער העובד והלומד" ללכת להכשרה. ללכת להכשרה. זה היה משבר עבור ההורים שהיא הפסיקה ללמוד. להכשרה יצאו ל ״שדה נחום". שם היו כחצי שנה ומשם עברו ל ״בית השיטה״ לשנתיים. בתקופה זו הם מנו כ-110 חבר'ה, מהם עשר בנות בלבד, מה שהקנה להם מעמד מיוחד. אמי הייתה המחסנאית והמקשרת בין המשק לחברה וההכשרה.

בהכשרה הייתה ממשנת 1946 עד סוף 1948. בגלל שאחיה (דוד שלי) נהרג במלחמת ההתשה, היא נאלצה לעזוב את ההכשרה ולחזור לסייע במשק. המאורע השפיע קשות על כל המשפחה ועל הוריה (סבי סבתי) בפרט. הסביבה לחצה עליה להתחתן עם אבי – אליעזר, על מנת להביא נחת להוריה. נולדו להם שלושה ילדים, גרו יחד במשק בשכונת פועלי הרכבת, בגבעתיים בקומונה המשפחתית.

ברבות הימים, הם עברו לביתם החדש בהוד השרון, בפרויקט שאבי היה אמון עליו כמהנדס ביצוע. לצערנו, האושר לא החזיק זמן רב ועם פטירתו של אבי (סבא אליעזר) נשארה סבתא לבדה בביתה הגדול, הארמון שאבי בנה לה. עם הזמן, מצב בריאותה התרופף והיא עברה להתגורר באשדות יעקב לידינו. כאן באשדות השתקמה וידעה ימים של אושר ושמחה. הקירבה לנכדיה ונינותיה (יובל ועידן) הביאה לה מזור. בשנותיה האחרונות התגוררה בבית סחל"ב, הבית הסיעודי באשדות יעקב מאוחד, שם סעדו אותה באהבה ובמקצועיות. אני, בתה הבכורה, סעדתי אותה בנאמנות ואהבה ולא החסרתי ממנה דבר.

אבי אליעזר נולד בפולין, בעיירה יהודית קטנה – קרליץ. הוריו (סבא וסבתא שלי) היו בתנועה ציונית שעודדה את העלייה לארץ. בעבר הערימו קשיים רבים על העולים, לא נתנו אישורי כניסה לארץ, רק מי שקיבל בקשה מקרוב משפחה בארץ קיבל אישור. ובאמת התמזל מזלם ולאחר מאמצים רבים קיבל סבי בקשה לעלייה לארץ מאח של סבתי שחי בארץ והיה מראשוני עין חרוד. בזכות אותה הזמנה קיבל סבי אישור כניסה לארץ.

בשנת 1933 עלה סבי בגפו ארצה, כדי להכשיר את הקרקע עבור הצטרפות המשפחה. התנאים בארץ היו קשים מנשוא. סבי ביאושו הרב, כתב באחד ממכתביו כי יש בכוונותיו לעזוב את הארץ ולחזור לפולין לחיק משפחתו. סבתי, שרצון עז היה לה להגשים ולעלות ארצה, כתבה לסבי בתשובה למכתבו, מכתב ובו בקשות ותחנונים, שעל אף קשיי ההסתגלות יעשה כל מאמץ וידאג לאישור כניסה לארץ. כל זאת עם התניה, שאם לא יסתדרו – יחזרו כולם יחד לפולין. בשנת 1936 עלו ארצה אבי, סבא וסבתא שלי, הוריה של סבתי ואחות של אבי. בזכות עקשנותה של סבתי ומשאת נפשה לעלות לארץ, נשארה משפחתי בחיים, כי זמן קצר לאחר שעלו ארצה, פרצה מלחמת העולם השנייה וכל בני המשפחה מצד סבי שנשארו בפולין הושמדו בידי הנאצים הגרמניים.

בגיל 12 אבי הצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד". בשנת 1946 כשהוא בן 16 יצא אבא להכשרה מגויסת (פלמ"ח) בקיבוץ "שדה נחום", שם היה אבא אחראי על הסליק. לאחר חצי שנה עברה קבוצתו ל"בית השיטה". בבית השיטה עבד אבי בדיר חליבה, חלבו בידיים שלוש פעמים ביום. היה קשה ומתיש. בלילה מתוך שינה הרגיש שידיו זזות מאליהן בתנועת חליבה. בזמן האימונים הטילו עליהם משימות רבות, כמו: להתקרב בלילה לכפר ערבי לבדוק מה נעשה שם ולדווח למפקדים. התגובה של אבי לפחד התבטאה בכך שכל משימה שהטילו עליו הוא ביצע אותה במהירות הבזק.

אבא אהב וידע להמציא פטנטים, כבר אז ידעו שהוא יהיה מהנדס. פרט ל"מבצע סיני", השתתף אבי בכל מלחמות צה"ל. במלחמת יום כיפור, לאחר שבעה חודשים שלא היה קשר עמו, אריק נפגש איתו מעבר לתעלת סואץ. אבי היה מהנדס ביצוע ומנהל עבודה בחברת בנייה.

דודי חיים ז"ל (אח של אמי), נהרג במלחמת השחרור במבצע נמל, בקרבות טנטורה. אני נולדתי למשפחה שכולה, שנתיים לאחר שהדוד שלי נהרג. הכרתי את הדוד שלי רק מסיפורים, וחייתי את תקופת הקמת המדינה דרך הסיפורים אודותיו. הוא היה בפלמ״ח. הורי לא ידעו שהוא "בהגנה״, למרות שהיה מעורב היטב ולמרות שבביתנו היה סליק. בכיבוש שרונה (בגליל התחתון), אחי נפצע מכדור ברגלו ושכב בבית חולים. עוד לפני שהחלים לגמרי, הוא סיפר להוריי שהוא יוצא לבית הבראה, מה שנשמע סביר עם התאוששותו מפציעתו. אפילו אני שתמיד חשדתי שהוא, יוצא לפעולות, הפעם האמנתי לו, כי היה עדיין פצוע. לאמיתו של דבר, הוא יצא לפעולה לכיבוש טנטורה – מבצע נמל, ושם הוא נהרג.

דודי חיים ז"ל

חיים במשק

לחיות במשק זו ממש חוויה, יום יום הייתי יוצאת עם סבתא שלי להאכיל את החיות, לבדוק האם בקעו אפרוחים באינקובטור, לחלוב את העיזים

והפרות, עזרתי אף לאסוף ירקות מגן הירק, ולקטוף פירות מהעצים. לא אשכח את מראה השקיות הלבנות התלויות על חבלי הכביסה, המלאות בלבן וגבינות שסבתי החמיצה.

אני בילדותי במשק

סבתא שלי, חינה, הייתה מאד חרוצה, אפילו לחם אפתה לבד. אימא שלי הייתה גננת. בחצר ביתנו היה לה גן פרטי, עד גיל גן חובה התחנכתי גם אני בגן של אמא. אבא שלי עבד קשה מאד בבניין, כשחזר הביתה מהעבודה, אף פעם לא נח, תמיד מצא במה לעסוק. במו ידיו הרחיב את ביתנו. פה הוסיף מטבח, שם עוד חדרון והיה לנו בית ממש 'שיגעון'.

כשמלאו לי 4 שנים, נולדה אחותי לייקי, אחת החוויות הקשות שעברתי, הייתה ביום כשמלאו לאחותי שנה. זו השובבה, שפכה מים רותחים על עצמה בעת שהתארחו בביתנו אורחים, היא משכה את המפה שעליה היו כוסות תה, ונכוותה קשות. היא הייתה מאושפזת בבית חולים מספר רב של חודשים, ואימא הייתה איתה כל הזמן. לא יכולתי לבקר אותה כי היא הייתה בבידוד. כל התקופה הזו אני הייתי בחסותה של סבתי. כשסוף סוף אחותי החלימה ושבה עם אימא הביתה, לא הסכמתי לגשת אליה והייתי ברוגז כשבוע ימים איתה ועם אימא, התעלמתי מהן כאילו אינני מכירה אותן, טיפשי, אה!

החגים נחוגו בביתנו כהלכתם, בצורה יפה ומדוקדקת (לא כמו היום). בערב חג הלכנו כולנו עם סבא וסבתא שלנו לבית הכנסת, שהיה במדרון הרחוב. בחזרה מבית הכנסת התאספנו בחדרם של סבא וסבתא לארוחה משפחתית חגיגית. מספר מנהגים הקשורים לחגים הזכורים לי עד עצם היום הזה: בערב יום כיפור היו סבא וסבתא לוקחים תרנגולות מהלול ועושים לנו כפרות, הם היו מסובבים אותם מעל ראשינו ומבקשים מאתנו לחזור אחריהם על הפסוק: "זאת כפרתנו זו חליפתנו, זו התרנגולת תלך למיתה, ואני אלך לחיים ארוכים, טובים ומתוקים ולשלום", התרנגולות נזרקו מתחת לשולחן. לכל נכד הייתה תרנגולת משלו, לאחר מכן (שלא בנוכחותנו), שחטו אותן הכינו מהן מטעמים ערבים לחך, אכלנו אותם בארוחה המפסקת בערב יום כיפור. בסוכות אבא בנה בחצר סוכה גדולה, ממש מלכותית, קישטנו אותה, והיא היתה מאופיינת ביופייה לתפארה, במשך כל השבוע אכלנו בסוכה, בירכנו על ארבעת המינים, ואירחנו אושפיזין. בחנוכה כל ערב הדלקנו נרות, סבא ברך עליהן, אנו פצחנו בשירה אדירה של שירי החנוכה, אכלנו סופגניות ולביבות מעשי ידינו ושיחקנו בסביבונים. בפסח, שבוע לפני ליל הסדר, עזרנו לסבא וסבתא לסייד את דירתם, ועזרנו להם להכשיר את כל הכלים, אפילו מצות הכנו לבד, בתנור שסבא ואבא בנו במיוחד למטרה זו.

להמשך סיפורה של ראלי: 

הזוית האישית

יובל: הסיפור של סבתא ראלי מאוד מעניין ודרכו הכרתי את סיפור חייה של סבתא בתקופת הקמת המדינה.

ראלי: היה חשוב לי להעביר ליובל את החיים בצל הקמת המדינה ואת רוח התקופה. הרגשתי שיובל מאוד מתעניינת וצמאה מאוד לדעת על חיי המשפחה שלי.

מילון

שכונת פועלי הרכבת (גבעתיים)
נוסדה בשנת 1931, ונבנתה עבור פועלי הרכבת. היה זה ניסיון מיוחד ומעניין לפתרון מצוקת השיכון של פועלים חסרי אמצעים. בשלב הראשון נבנו 15 בתים בעזרת בנק הפועלים. הצלחת הניסיון גררה קבוצה שנייה מבין פועלי הרכבת, אף היא בת 15 חברים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חייתי 12 שנים בשכונת פועלי הרכבת בגבעתיים. בבית אחד גרנו שלוש משפחות, כקומונה“