מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של סבתא חנה – מהשואה לישראל

המתעדים מנדי שיינר ושניאור פינקובי'ץ
סבתא חנה במפגש הסבתות.
היא קפצה מהרכבת שנשלחה לטרבלינקה, והלכה עד שהגיעה לכפר.

שמי, חנה סימה שיינר נולדתי להוריי יוסף ובת שבע קרלנבאום נולדתי בירושלים בשנת 1951.

אמי היא ילידת העיר וורשה שבפולין, בביתם גדלו שישה ילדים. בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה כל המשפחה בגטו וורשה, ביתם היה ברחוב ז'יבוסקה 11 שהיה בתחומי הגטו. הם לא עזבו את ביתם, אליהם הצטרפו משפחות נוספות רבות וכך בצפיפות איומה הם גרו שם.

הרעב בגטו היה קשה מנשוא, מידי פעם הייתה אמי, בת שבע, יוצאת לחפש אוכל מחוץ לגטו והיא הייתה חוזרת הביתה עם החשיכה, לקראת הלילה. לא אחת היא נתפסה בידי היודנראט וחטפה מכות על שעזבה את הגטו.

לאחר תקופה אימה נפטרה, חנה סימה, שאני קרויה על שמה. היא נפטרה בגטו ונקברה בבית הקברות היהודי בוורשה. האחות רבקה גם נפטרה בגטו, אולם לא נקברה לבד אלא  בקבר אחים יחד עם עוד מאות יהודים שנפטרו מרעב בגטו. מאוחר יותר התחילו לשלוח את היהודים למחנה ההשמדה, טרבלינקה. אבא של אמי עם שאר הילדים נסעו ברכבת. אביה ביקש מאמי שהיא תקפוץ מהרכבת והוא יקפוץ אחריה, כמובן שהיא קפצה, אבל אביה לא קפץ. הוא נשאר עם האחים שלו ברכבת ונשלח לטרבלינקה. אמי הלכה והתחבאה עד שהגיעה לכפר. שם החביאו אותה נוצרים טובים במשך שנתיים וחצי.

שנות ילדותי

בבית שלנו גרו הוריי, סבא, סבתא שלי ודודי. בחדר אחד היו סבתא והדוד הקטן שלנו ובחדר השני היינו אנחנו, הוריי, אני ואחותי הצעירה. היה לנו מטבח אחד גדול, חדר אמבטיה ושירותים, ומרפסת גדולה. הבית היה בית ערבי נטוש. אנחנו שתי אחיות ואני הבת הבכורה. כשהוריי יצאו לעבודה. אני הייתי שומרת על אחותי הצעירה ממני בארבע וחצי שנים.  כילדה, הייתי צריכה לקחת הרבה אחראיות.

אני זוכרת שאהבנו לקפוץ בחבל ושיחקנו במשחקים נוספים כגון: סבלנות, דומינו, ארץ עיר, קלאס, דודס, מחניים, מחבואים, וגוגואים. היינו משחקים בחוץ – ברחוב ובבית בחדר.

כשנולדתי הייתה תקופה קשה מאוד בארץ. הייתה זאת "תקופת הצנע" בישראל. לא היו חיתולים בשבילי. אמי מספרת שהיא קרעה סדינים ישנים והם שימשו כחיתולים להחלפה. מצרכי מזון בסיסיים קנינו בתלושים שהמדינה חילקה לכל משפחה. האוכל היה מאוד פשוט, לחם שחור סוכר חום על הלחם. אמי טיגנה שומן של עוף ומרחנו את זה גם על הלחם.

כשאחותי נולדה בשנת 1956 המצב היה כבר יותר טוב. בשכונה היו הרבה בתים ורכוש נטוש של ערבים שברחו במלחמת השחרור. לא היה גז ולא מכונת כביסה, אמי בישלה על פתילה. במקום מכונת כביסה השתמשנו בדוד גדול, ששמו בו את הכביסה. את הדוד שמו על הפרימוס וכך המים שבדוד היו רותחים, ובתוכו הכביסה יחד עם מי הסבון – כך כיבסו אז. לא היה  מקפיא – פריזר, אלא מקרר שלא היה מקרר, הוא היה כמו ארון שבו היו שמים בלוק – גוש קרח. היינו מחכים למוכר הקרח, הוא היה מגיע במשאית עם הרבה גושי גדולים של קרח. אבי היה יורד עם הרבה מגבות. הוא היה קונה את גוש הקרח ועוטף אותו עם המגבות. כמובן שהאוכל לא היה מחזיק הרבה זמן והיה מתקלקל, כי הקרח היה נמס מהר.

לפרימוס ולפתיליה איתם בישלנו, היינו צריכים נפט. מוכר הנפט היה מגיע עם סוס ועגלה. בעגלה היה מיכל נפט. לעגלון היה פעמון, הוא היה מצלצל ואבא היה יורד לקנות נפט.

את הבת מצווה שלי חגגנו בבית עם כמה ידידים של המשפחה. אמי בישלה את האוכל למסיבה. היינו מעטים כי יש לנו משפחה קטנה, כל יתר בני המשפחה נספו בשואה.

לימודיי

למדתי רק בגן חובה כי להוריי לא היה כסף לשלם לגן פרטי. למדתי בבית הספר "אוולינה דה רוטשילד" בירושלים. בתיכון למדתי באותו מקום. היו לי הרבה חברות בתיכון, ועם שתי חברות אני עדיין בקשר. לאחר שסיימתי את לימודיי בסמינר "אפרתה" בירושלים, נשלחתי לעבוד בעיר בית שאן. היום אני כבר לא מורה, אני קצינת ביקור סדיר בחצי משרה.

הזוית האישית

התלמידים: מנחם מענדל שיינר, ושניאור זלמן פינקובי'ץ מתעדים את סבתא חנה – סימה.

מילון

יודנראט
היה מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית. היודנראט היה מוסד זמני שנועד בדיעבד לקיים את המדיניות הנאצית שקדמה לפתרון הסופי של שאלת היהודים. יודנראטים קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש הנאצי בתקופת השואה.

תקופת הצנע בישראל
מדיניות הצנע הונהגה בישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. הוטלו הגבלות על כספים שניתן להוציא מהארץ

ציטוטים

”משפחתי העניפה הם הנקמה המתוקה בגרמנים.“