מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של סבתא ברוריה – אופק מספר

סבתא ברוריה וסבא איציק עם הנכדים
סבתא ברוריה בצעירותה
הנכד אופק מספר את סיפורה של ברוריה, עלייתה לארץ, הסתגלות, קשיים ומסע החיים

סבתא ברוריה מויאל, לפני שנשאה לסבי, שם משפחתה היה חוטה – בתם הבכורה של מימון חוטה זכרו לברכה ושל אליס חוטה (כהן לפני נישואיה) שתיבדל לחיים ארוכים.

סבתי מספרת שהוריה קראו לה ברוריה, על שם רעייתו של רבי מאיר שהייתה אישה צדיקה. ואכן, כשבדקתי יותר לעומק במקורות למדתי שהשם שמורכב מצירוף המילים "ברור" ו"יה". משמעות השם היא האדרת האל, והוא מבטא זיקה ליהדות, לחוכמה ולדעת. האל בחר אותה. השם ברוריה מבטא את האדרת האל ואת תחושת ההורים כי בתם ניתנה להם כמתנה מהאל. ברוריה אשת התנא רבי מאיר ובתו של התנא ר' חנינא בן תרדיון, שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות בתקופת התלמוד. ברוריה זכתה להערכה רבה בזכות חוכמתה ומסופר עליה שלימדה את החכמים 300 הלכות ביום מעונן אחד (מסכת פסחים ס"ב, ב'). הוריה הוצאו להורג על ידי הרומאים מכיוון שלמדו תורה, אך היא המשיכה לעסוק בדברי תורה.

סבתי נולדה ביום 28 בדצמבר 1954, ג' בטבת התשט"ו, בעיר מקנס שבמרוקו. כאמור, היא האחות הבכורה לתשעה אחים נוספים – מיכה, ברטה, יוסף (יוסי), בבר (אבי), גדליהו (גיגי), מרים (מירי), סימונה, רונית ושמעון (שי). חמש בנות וחמישה בנים. חמישה מהאחים נולדו במרוקו והחמישה הנוספים נולדו לאחר שהם עלו לארץ ישראל.

יש לי משפחה גדולה מאוד ומגובשת. כמובן שאני מכיר את כל הדודים של אבי ואפילו את ילדיהם (את הילדים של בני הדודים של אבי אני כמעט ולא מכיר – פשוט קצת קשה לעקוב). לסבתא רבא שלי יש 10 ילדים, 27 נכדים ועד כה 28 נינים וללא ספק עוד היד נטויה (כמו שאומרים אצלם – חמסה, חמסה, שום בצל).

סבתי מספרת שבמרוקו היה להם בית גדול ומפואר. היו להם משרתות בבית והם חיו בעושר גדול. לפני מספר שנים סבתי נסעה לטיול שורשים בעיר מולדתה. היא הצליחה למצוא את הבית בו היא גדלה כשהייתה ילדה קטנה. היא מספרת שזה היה רגע מרגש עד דמעות, הגם שהבית לא נותר בית מגורים, אלא הוסב למקווה, בו נשים מגיעות לטבול. סבתי מספרת שהעיר לא השתנתה בהרבה, אלא נשארה כפי שזכרה אותה.

בבית בו התגוררה עם משפחתה הם דיברו או בשפה המרוקאית או בשפה הצרפתית. הוריה, אנשים דתיים, ידעו לדבר גם בשפה העברית. כשהם רצו לשוחח בניהם מבלי שהילדים יבינו, זו השפה שהם דיברו בה. עד היום אני שומע את סבתי מדברת באותן שלוש השפות, אבל כשהיא סופרת זה תמיד יהיה רק בשפה הצרפתית.

כשסבתי הייתה בת 9 וחצי הוריה החליטו לעלות ארצה, בעקבות סכסוך משפחתי שהיה. הוריו של מימון ז"ל, סבא רבא שלי, התגרשו עוד כשהיו במרוקו. אימו הכירה בן זוג חדש (לימים התברר שהוא אחיה של סבתא רבא שלי מצד אבי. כן כן, גם לי זה היה קצת מסובך) והם עלו יחד לארץ ישראל. אביה של סבתי (סבא מימון ז"ל), עבד בעסק מצליח יחד עם אביו, אך בשלב כלשהו הם הסתכסכו. היה ריב גדול ובעקבותיו אביה של סבתי עזב את מקום עבודתו. אימה של סבתי (סבתא אליס) החליטה שזו הזדמנות טובה לעלות לארץ הקודש. ההחלטה התקבלה די מהר, הם השאירו את כל הונם ורכושם במרוקו ועלו ארצה באוניה. תחילה הם נסעו לצרפת, שם הם שהו במשך כשבועיים, ובהמשך עלו באוניה אחרת לארץ ישראל.

כשהגיעו ארצה, הוריה של סבתי ביקשו להשתכן באזור חיפה, בסמוך לביתה של אימו של אביה, שעלתה ארצה מספר שנים קודם לכן – וכך היה. הם קיבלו ממשרד העלייה דירה בחיפה והחלו לבנות את חייהם בארץ. סבתי מספרת שהדירה שקיבלו הייתה דירה קטנה (75 מ"ר) שהייתה מחולקת לשלושה חדרים – הסלון, חדר הורים וחדר שינה נוסף. המשמעות היא שסבתי יחד עם ארבעת אחיה (כמו שציינתי היתר נולדו בארץ) ישנו יחד באותו החדר. אני לא מצליח לדמיין את זה, אבל סבתי מתארת את זה כמשהו טוב וכייפי שקירב בניהם מאוד, עד היום. לדבריה, זו הסיבה שהיא ואחיה מגובשים מאוד, אוהבים זה את זו ונכונים להיות שם תמיד אחד עבור השני.

סבתי מספרת שבכל בוקר, אמא שלה הייתה הולכת למכולת שהייתה ממוקמת בסמוך לביתם וקונה שבע כיכרות לחם, כך שתוכל להכין סנדוויצ'ים לבית הספר לכל ילדיה. הסנדוויצ'ים תמיד היו מלאים בתבשילים שסבתא רבא שלי הייתה מכינה. לדבריה, מעולם לא היה חסר להם דבר, אך הם לא חיו בעושר גדול. היא מספרת שתמיד ידעו לחלוק בניהם הכול. למשל, כשאבא שלה היה רוצה לפנק אותם, הוא היה מביא חבילת שוקולד אחת, קטנה, אותה הם נאלצו לחלוק בין כל האחים. כל אח קיבל קובייה או שתיים לכל היותר. סבתא אומרת שזה לימד אותם לחשוב תמיד על האחרים, לחלוק, להסתפק במועט ולהעריך מאוד את הטוב.

סבתי הלכה לבית ספר בחיפה, שם היא למדה את השפה העברית. כשהגיע לתיכון, בגיל 15, היה עליה לבחור מקצוע לחיים, כך היה נהוג פעם. סבתי מספרת שעשו לה מבחנים והחליטו שהיא מתאימה להיות טכנאית שיניים. המקצוע הזה קסם לה מאוד, אך אמא שלה אמרה לה שכדאי לה ללמוד תפירה, כך שהיא תוכל לדאוג למשפחתה ולאחיה הקטנים. סבתי הקשיבה לאימה ומאז ועד היום היא תופרת. גם אחיותיי ואני זוכים ליהנות מהכישרון הזה שלה, במיוחד בחג פורים, אז היא תופרת לנו, בכל שנה, תחפושות מהממות ומקוריות בדיוק כמו שאנחנו חולמים. בהמשך, סבתי למדה ספרות באופן מקצועי. אומנם היא מעולם לא עסקה בזה באופן מקצועי או עבדה במספרה, אבל הכישרון והידע נשאר, כך שאני זכיתי במעצבת שיער פרטית משלי. מהיום הראשון שבו הסתפרתי, סבתי היא זו שמספרת אותי בדיוק כמו שאני אוהב.

סבתא ברוריה וסבא איציק עם הנכדים

כמו שכבר סיפרתי, בארץ נולדו לסבתי עוד חמישה אחים נוספים. בשלב כלשהו, סבתא רבא שלי פנתה לגורמים במשרד השיכון, הסבירה שמספר הנפשות בבית גדל וביקשה לקבל בית גדול יותר. הם אכן נענו לבקשתה. בהמשך הם עברו לבית שאותו אבי הכיר ובילה בו לא מעט. בית בקרית שמואל – זו שכונה דתית בקרית חיים. הם גרו בסמוך לבית הכנסת שלימים סבא רבא שלי היה זה שתפעל אותו כאב בית וגבאי. אלו היו שתי דירות צמודות ששברו את הקיר החוצץ בניהן, כך שנוצרה בעצם דירה אחת גדולה יותר בת שישה חדרים. שני חדרים לבנים, חדר אחד לבנות, חדר הורים, סלון אחד, הסלון השני הוסב לפינת אוכל גדולה, מטבח גדול, המטבח השני הוסב למחסן (בו היו בעיקר מזרונים), ושני חדרי שירותים. בית קטן יחסית למשפחה בת 12 נפשות, אך סבתי מספרת שהם חיו בו בכיף, בהרמוניה ובאהבה גדולה בין כולם.

בכל יום שישי, היה בבית יום חג. ריח של בישולים, הבנים היו הולכים לבית הכנסת, הבנות מסייעות במטלות הבית ובעריכת השולחן, אמא של סבתי הייתה מכינה מטעמים רבים (בכל שישי חומוס ודגים ובשבת חמין עם סלטים רבים ומגוונים), כך שלאחר שהבנים היו חוזרים מהתפילה, הייתה מתקיימת ארוחת שישי כהלכתה, כולל מזמורים, קידוש, נטילת הידיים וברכת המזון. על שטיפת הכלים בסיום הארוחה תמיד היו אחראיים הילדים.

סבתי לא עשתה צבא. היא גדלה בבית דתי וכשהגיע הזמן שלה להתגייס, היא הצהירה שהיא דתיה וקיבלה פטור משירות בצה"ל.

כשהייתה בת 19 הכירה את סבי היקר. אז הוא היה לוחם בצנחנים. סבתי מספרת שאומנם היא הכירה אותו היכרות שטחית, שכן הוריה והוריו של סבי הכירו, אך היא התאהבה בו בגלל הכומתה האדומה והנעליים האדומות שהיו לו. הוא שירת באותם ימים בסיני, הגיע לביקור בבית לעיתים רחוקות ובאחת הפעמים הם התראו. כבר בחלוף שלושה חודשים הם התארסו. כך היה נהוג. את שמלת הכלה של סבתי היא תפרה לעצמה. בדיוק שנה לאחר החתונה, נולד להם ערן, בנם הראשון, אחיו הבכור של אבי.

סבתי מספרת שבגלל שסבי היה בצבא רוב הזמן, אחיותיה נהגו לבוא ולסייע לה. הן היו ישנות אצלה, עוזרות לה עם הילדים ובמטלות הבית והיא בתמורה הייתה תופרת להן שמלות ובגדים.

סבתי מעולם לא עבדה. מכיוון שסבי היה איש צבא שנאלץ להיעדר לא מעט מהבית, הם החליטו בהחלטה משותפת שהיא תישאר בבית ותטפל ותדאג לילדיהם, כך שסבתי הייתה עקרת בית. אמנם, סבתי מאושרת שזכתה להיות בבית, לדאוג לילדיה לארוחה חמה בכל יום, לגדל ולחנך אותם (אני חייב להגיד שהיא עשתה עבודה לא רעה בכלל), אך לעיתים היא מרגישה תחושת פספוס על כך שלא הייתה לה הזדמנות לעשות משהו משמעותי עם הכישרון הרב שלה. החלום שלה היה להיות מעצבת אופנה או לפתוח סלון כלות. לשמחתה, היא זכתה לתפור לא מעט לאחיותיה ומשפחתה ובין היתר תפרה את שמלות הכלה של כל אחיותיה.

באותם ימים סבי וסבתי גרו ברחוב רזיאל בחיפה, בשכונת נווה שאנן. כשאבי נולד, כארבע שנים לאחר שנישאו, הם עברו לגור בקרית ביאליק שם הם גרים עד היום. על הבית שבו הם גרו ברחוב דרך עכו, סיפרתי בפרק שכתבתי על אבי. כעת אספר על הבית בו הם חיים כיום, בית שאני מאוד מאוד אוהב.

סבי וסבתי גרים בדירת קוטג' ברחוב האשל בקרית ביאליק. בית גדול ומרווח. בבית שבעה חדרים. אחרי שהורי התגרשו גרתי שם במשך כשנתיים יחד עם אבי, כך שאפשר להגיד שאני מרגיש שם ממש בבית. בקומה הראשונה ישנה יחידת דיור קטנה ויציאה לגינה שבה אחיותיי, בני דודי ואני מאוד אוהבים לשחק יחדיו. בקומה השנייה – המטבח, שם סבתא שלי מבלה את רוב זמנה, בבישולים ובאפייה (היא מכינה מטעמים טעימים מאוד), הסלון ופינת האוכל ומרפסת, שבה סבא שלי מאוד אוהב לבלות. בקומה השלישית והאחרונה ישנם 4 חדרי שינה נוספים.

סבתא ברוריה וסבא איציק בצעירותם

כיום, רק סבתא וסבא שלי גרים בבית, כך שחדר אחד הוסב לחדר התפירה של סבתא שלי ואילו שני החדרים האחרים, משמשים אותנו, הנכדים, כשאנחנו נשארים לישון שם. חדר אחד לבנים וחדר אחד שנקרא – "חדר הנסיכות" (כן כן, הכוונה לאחיות שלי – הן הנכדות היחידות). לבני דודי, לאחיותיי ולי יש איזו פנטזיה, חלום, שסבי וסבתי יורישו לכולנו את הבית הזה, וכולנו נעבור לגור בו יחד כשנתבגר. כבר עשינו חלוקת חדרים ואפילו חילקנו בנינו את מטלות הבית.

הזוית האישית

אופק: לסיכום אגיד שיש לי סבתא מדהימה. אישה חכמה, חמה ואוהבת. היא דואגת לנו תמיד, מפנקת אותנו ואומרת שאנחנו האושר הכי גדול בחיים שלה. אין לי ספק שזכיתי!

המסר של סבתא ברוריה: המסר שסבתי מעבירה לי הוא שאני ילד חכם מאוד ומיוחד. שניכר שיש לי ידע רב ויכולות למידה וזיכרון משובחים. סבתי אומרת בשביל להתקדם ולהצליח בלימודים ובחיים בכלל עליי להשקיע, לחפש תחומי עניין ולהרחיב את אופקיי שכן כך ללא ספק אצליח יותר בעתיד. עוד הוסיפה, שהשקעה, התמדה ואמונה גדולה בעצמי וביכולותיי, יביאו אותי להצלחה. לבסוף סבתי אמרה שחשוב לא פחות להיות אדם ערכי, אדם המכבד את הזולת וכזה שיודע למחול ולסלוח.

על שאר המשפחה שלי ניתן לקרוא בעבודת השורשים שלי –

מילון

קריית שמואל
שכונה דתית בחיפה

ציטוטים

”מעולם לא היה חסר להם דבר, אך הם לא חיו בעושר גדול“