מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של משפחת רגב

סבי, סבתי ואני בבת מצווה שלי, 2020
סבי, דודי, דודתי, ואמי בלונדון, 1985
על הילדות, ההיכרות, המשפחה והחיים המקצועיים

שמי עופרי, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. במהלך חופשת הפסח, ראיינתי את סבי וסבתי ושאלתי אותם שאלות על חייהם, זהו סיפורים של סבא וסבתא:

סבתא רבקה נולדה בישראל, בחיפה, ביום 15.10.1949. היא קרויה על שם סבתה, אימא של אבא שלה, שנספתי בשואה. שם המשפחה שלה שונה כשנישאה לסבא. שם המשפחה המקורי של סבא הוא רייכנברג, אבל השם תמיד היה מעוות בכל המכתבים ששלחו אליהם, בגלל העבודה של סבא הם עיברתו את השם בשנת 1977 לרגב. סבתא הייתה שלמה עם השינוי הזה. שם נעוריה של סבתא, בטרם נישאה, היה פישלר, היא לא יודעת מה משמעותו ומעולם לא בדקה. סבתא רבקה היא הבת השנייה והצעירה במשפחה, יש לה אח אחד שגדול ממנה בשלוש שנים, הוא גר ליד חיפה, יש לו שלושה ילדים והוא גמלאי.

סבתא רבקה מספרת: "גדלתי בחיפה, היינו ארבע נפשות בבית, הייתה לנו דירה של שני חדרים ומרפסת שההורים שלי סגרו עם תריס, ההורים שלי ישנו בחדר השינה, אני ישנתי בסלון ואחי ישן במרפסת. גדלתי בחיפה, ברחוב שיש בו תחנה של הכרמלית, ואני זוכרת את השנים של הבנייה, היה בלגן, פירקו לנו את המדרגות ועלינו עם משטח עץ הביתה, גרנו בקומת קרקע ולכן היו הרבה חתולים בסביבה. אני זוכרת שביום שבת אחד אימא שלי בישלה והשאירה הכל על השיש כדי שיתקרר והחתולים נכנסו ואכלו את האוכל, ונורא כעסנו עליהם.

בילדותי בעיקר קראתי ספרים, הייתי תולעת ספרים, הייתי הולכת לספרייה 20 דקות, והספרנית הייתה אומרת לי "כבר אין לי מה לתת לך כי את כל הספרים החדשים כבר קראת". הייתי משחקת עם חברות בחוץ, היינו הולכות אחת אל השנייה, הייתי הולכת לצופים, הייתה לנו ילדות טובה. אני זוכרת שעשו לי בת מצווה קטנה, בבית, וקיבלתי טרנזיסטור, זה רדיו נייד עם בטריות וזה היה רק שלי, אני זוכרת כמה הייתי מאושרת. הייתי משחקת עם חברות- קפצנו בחבל, שיחקנו קלאס, שיחקנו ברחוב, "בנינו" חנויות, האזנו הרבה לרדיו כי לא הייתה טלוויזיה.

ההורים שלי לא דיברו עברית כל כך טוב, אז אימא שלי הייתה שרה לי שירים בהונגרית, בדרך כלל כי אבא שלי היה עובד בבוקר ואחרי הצהריים, אימא שלי הייתה בבוקר בבית, ואז היא הייתה שרה לנו כשהיינו לבד. כשהכרתי את סבא הסתבר שגם הוא מכיר את השירים האלה אז היה לנו כיף ושרנו את השירים האלו ביחד. למדתי בבית ספר 'ליאו-בק' בחיפה, גם ביסודי וגם בחטיבה, אני זוכרת את היום הראשון בבית ספר, הייתה כיתה א'1 וא' 2, אני הגעתי לכיתה א' 1 וראיתי מורה נורא זקנה, והתחלתי לבכות שאני לא רוצה ללכת לכיתה של המורה הזקנה, כי בכיתה א' 2 הייתה מורה צעירה. בתיכון למדנו בבניין מגורים, ובצהריים היינו מריחים את ריחות הבישולים ומדברים בנינו על מה הם מבשלים. הכיתות היו קטנות, היינו עשרים ילדים בכיתה, למדנו אנגלית, ערבית ולטינית. זה היה בית ספר פרטי ואבא שלי שילם שכר לימוד.

בעבודה הראשונה שלי עבדתי בסופר גז. עשיתי הסכם עם ההורים שלי, שבשביל ללמוד נהיגה, חלק מהסכום אני אשלם וחלק מהסכום הם ישלמו, אז בשביל להרוויח כסף עבדתי בקיץ בסופרגז. בצבא שירתי בחיל מודיעין, בחלק מתקופה בתל אביב וחלק מהתקופה בירושלים, נהניתי בשירות הצבאי. אחר כך למדתי רפואה באוניברסיטה העברית בפקולטה לרפואה, ואחרי שסיימתי ללמוד עברנו לשנה לראשון לציון, ועשיתי סטאז' בבית חולים קפלן ברחובות, וקיבלתי שכר כרופאה פעם ראשונה. רפואה זה מקצוע נהדר, היום הייתי בוחרת בו שוב, אני אוהבת את העבודה שלי אהבה רבה. כל חיי רציתי להיות רופאה. בהשכלתי יש לי תואר M.D  מהאוניברסיטה העברית, תואר שני במנהל מערכות בריאות ולפני שפרשתי הייתי מרצה בבית ספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. השכלה זה דבר מאוד חשוב, תמיד עודדתי את הילדים שלי ללמוד ולהמשיך ללימודים גבוהים. עבדתי במקצוע ארבעים ואחת שנים. לא פעלתי בחו"ל מטעם שירות המדינה, אבל הצטרפתי לסבא שמילא את תפקיד הקב"ט בשגרירות בלונדון, ועבדתי שם בבית חולים. כיום אני עובדת שלושה ימים בשבוע, יומיים במרפאה, ויום אחד בשבוע בבית חולים מאיר.

אירועים מכוננים בחיי היו כשהכרתי את סבא, ושכל אחד מהנכדים שלי נולדו. הכרתי את סבא באוטובוס מתל אביב לחיפה, התחתנו ב-1973, ב-1 באוקטובר בחיפה, הייתי בת עשרים וארבע. כשאביב הבן הבכור נולד הייתי בת 25 וסטודנטית, כשרננה (הבת השנייה ואימא של עופרי) נולדה הייתי בת 28, וכשנועה (הבת הצעירה) נולדה הייתי בת 32. אביב (הבן הבכור) גר בארצות הברית, אני מעדיפה שהוא יהיה לידנו, אבל אם טוב לו שם והוא מתקדם שם במקצוע והוא נהנה, אז אנחנו תומכים בו. יש לנו חמישה נכדים: עופרי, גילי, אדם, איתמר ועומר, אנחנו נפגשים ומדברים כמעט כל יום.

כמו כן, זכורות לי מספר מלחמות: בשנת 1956, כשהייתי בת 7, פרצה מלחמת סיני, ואבא שלי היה מגוייס. אני זוכרת אותו מגיע הביתה עם רובה ארוך, הוא שם אותו בפינה בין המקרר לאיזה ארון ואמר לנו שאסור לנו לגעת בו. אני זוכרת שבמלחמת ששת הימים בדיוק למדתי לבחינות בגרות והיו אזעקות. גרנו ליד הכרמלית ורצתי עם הספרים לכרמלית וישבתי שם בספסלים כי לא ידענו מתי ישחררו אותנו. סבא ואני התחתנו שישה ימים לפני מלחמת יום כיפור, ב-1 באוקטובר. המלחמה פרצה ביום שבת ואת סבא גייסו, במוצאי שבת הוא התגייס למלחמה.

סבא זבוש

סבא זבוש נולד בארץ, לפני קום המדינה, בחיפה בראשון לפברואר 1946.

שמו המקורי הוא זאב, הוא קרוי של שם סבא רבא שלו ששמו היה זאב בנימין. סבא שינה את שם משפחתו, כאמור, מ"רייכנברג" ל"רגב". לאחר שינוי השם הוא הרהר, גם לגבי שינוי השם וגם לגבי השם החדש שבחר. שם המשפחה המקורי הוא בסבא של סבא, שהגיע מעיירה בשם רייכנברג בגרמניה. הוא עבר לסלובקיה ומכיוון שבתקופה ההיא לא קראו ליהודים בשמות משפחה אלא על פי ההורים, למשל: 'עופרי בת רננה', אז שאלו אותו מאיפה הוא בא, והוא ענה רייכנברג, אמרו לו: "עכשיו שם המשפחה שלך הוא רייכנברג".

סבא מספר: "אני הבן השני והצעיר במשפחה, יש לי אחות אחת בשם עליזה והיא גדולה ממני בשלוש וחצי שנים, תמיד היינו ביחסים טובים, ועכשיו אנחנו מדברים באופן קבוע. גדלתי בחיפה, הייתה לי ילדות טובה מאוד, גרנו בבית קטן, אחותי ואני היינו בחדר אחד, אבא שלי עבד קשה מאוד, בהתחלה הוא היה נהג מונית, אחר כך הייתה לו סוכנות לדברי מתיקה ובסוף הוא ניהל חנות גדולה של ביגוד. אימא שלי, בהתחלה כשהם עלו לארץ, עבדה בניקיון, ואחר כך היא לא עבדה או שעבדה עם אבא שלי בחנות. אני זוכר מילדותי שהיו דברים מאוד קטנים, לא כמו היום: הייתה לנו את המכולת ליד הבית, וליד המכולת הייתה חנות ירקות. אחרי שנה שגרנו בדירה הגיע הביתה מקרר חשמלי, והיו אנשים שהיו מוכרים קרח ברחובות, היה חלבן שהיה מוכר חלב, היה מוכר נפט, והיו אנשים שהיו מוכרים כל מיני גבינות.

בילדותי בעיקר אהבתי לעבוד בידיים, היה לי חוש טכני מאוד טוב, יש הרבה דברים שאני יודע היום שאני לא זוכר מאיפה אני יודע אותם…הייתי מתקן הרבה דברים, בונה הרבה דברים, ואהבתי להסתובב בטבע, לקטוף פרחים, פטריות. היינו שרים בתנועת הנוער, גם כשהתבגרנו היינו מארגנים ערבי שירה, היינו יושבים ביחד כל החבר'ה והיינו שרים הרבה שירים. שיחקנו משחק בשם סטנגה, משחקי כדור, כדורגל, משחקי צופים, בנינו בתים על העצים.

אני זוכר את מלחמת סיני, 1956, הייתי בן עשר, אונייה מצרית הפציצה את חיפה, ולקחו את האונייה בשבי. היינו שלושה חברים מאוד שובבים, שהסתובבו הרבה מחוץ לבית הספר, וגילינו כמה סליקים של ההגנה, ונכנסנו פנימה עם נרות, ואחד הנרות שהשארנו שם עשה שריפה, היה לנו שמח, וקיבלנו נזיפות אצל מנהל בית הספר. למדתי בבית ספר 'זכרון יוסף' בחיפה, לא אהבתי את הלימודים, אני עד היום בקשר עם מהבית ספר היסודי. הייתה לי מורה שקראו לה ציפורה, היא בדיוק חזרה מארצות הברית, ושמעה קצת על נושא שנקרא 'הפרעות קשב' ואמרה: "לילד הזה יש הפרעות קשב.", למדתי אצלה שנה והיו לי ציונים ממש טובים. בתיכון למדתי שנה אחת בבית ספר מקצועי שלא התאים לי, ואז למדתי עוד שלוש שנים בבית ספר חקלאי בכפר גלים, והיה לי שם מאוד נעים. היינו הולכים לטייל בהרים עם חברים, אז לא הייתה בעיה של ביטחון אז טיילנו בכל מיני מקומות שהיום אנשים כבר לא הולכים אליהם.

בעבודה הראשונה שלי עבדתי בתור מדריך נוער במקום שקוראים לו 'הדסה נעורים', יש שם ילדים מבתים מרקע סוציו-אקונומי קשה ואני הייתי המדריך החברתי שלהם. מאוחר יותר, המקצוע שלי נרכש תוך כדי עבודה בארגון. בצבא שירתי ביחידת מודיעין שהתעסקה בתחום שכבר לא קיים היום, הייתי מעורב בהרבה פעולות מבצעיות. ישר אחרי הצבא עברתי הכשרה (גם כמאבטח אישים וגם כמאבטח מטוסים) ומשם המשכתי להרבה שנות עבודה. עבדתי בשירות המדינה, עניינים ביטחוניים עניינו אותי ואני שמח שבחרתי בזה. עבדתי במשרד ראש הממשלה שלושים ואחת שנים. בתפקידים שבהם הייתי מנהל בשירות המדינה היו פעולות שמאוד אתגרו אותי, לטפל באנשים ובנושאים מבצעיים. גם בארץ וגם בחו"ל מילאתי תפקידים בכירים במערכת הביטחון במסגרת העבודה שלי בשירות המדינה. הנסיעה הראשונה שלי הייתה לאפריקה, ונסעתי הרבה פעמים לכל מיני מקומות בתפקידים רשמיים, בשנת 1984 נסענו לשליחות בלונדון עם הילדים, הייתי אחראי על הביטחון בבריטניה.

בחיים שיחק לי המזל, בכל הדברים – גם בעבודה, גם בחיי המשפחה, וגם בכל מה שקרה אחרי, בנוסף לזה שעבדנו קשה גם שיחק לנו המזל. בתור ילד חוויתי את מלחמת קדש שהייתה בשנת 1956, אחר כך ביתר המלחמות כבר השתתפתי, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור ובמלחמות לבנון, השתתפתי בכולן. במלחמת ששת הימים הייתה אווירה קצת קשה, גם היה לנו זמן עד שהמלחמה התחילה. אחרי המלחמה הייתה הרגשת ניצחון גדולה מאוד כי כבשנו הרבה מהשטחים הערביים. מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת "הפתעה", שבה חמישה ימים אחרי שסבתא ואני התחתנו, פרצה המלחמה, יומיים לפני המלחמה טיילנו ברמת הגולן, בכל המקומות שאחר כך נכבשו ונהרגו בהם הרבה אנשים. ביתר המלחמות הייתי במסגרת העבודה שלי, הייתי גם תקופות בביירות, ואלה היו תקופות מעניינות ומאתגרות. אני עדיין ממשיך לעבוד, שלושה ימים בשבוע, אני עובד רצוף חמישים שנה, העיסוק שלי היה בענייני ביטחון, ואחרי שיצאתי לפנסיה 1995, הלכתי ללמוד עוד שנתיים, ואחרי זה פתחתי עם חברים חברה, שמתעסקת בכל מיני נושאים ביטחוניים. הייתה לי חברה שהתעסקה בביקורת (בקרה) של חוקרים בתחום הביטוח וכיום אני עוסק בזה כיועץ. מבחינת השכלה פורמלית, אני תלמיד של האוניברסיטה של החיים, למדתי ותמיד הסתקרנתי ושאלתי שאלות, וכך הגיעו כל הידע והיכולות שלי. זה לא המקצוע שתכננתי או בחרתי לי במקור. אני חושב שהלימודים בחיים זה דבר מאוד חשוב, בכדי שנוכל לבסס את העתיד שלנו, היום זה הרבה יותר חשוב ממה שזה היה בתקופתי, ולכן גם כשאביב רצה ללמוד בבית ספר לבישול בצרפת, ורננה רצתה ללמוד בארצות הברית ונועה בירושלים אמרנו להם: "חבר'ה שחקו אותה!"

הכרתי את סבתא באוטובוס מתל אביב לחיפה, הייתי בחופש בחיפה, צלצלו אלי שאני צריך לבוא דחוף לירושלים כי יש עבודה, אז נסעתי לתל אביב, לקחתי אוטו של המשרד ונסעתי לירושלים. כשהגעתי לירושלים אמרו לי שהאירוע התבטל, ביקשתי שיורידו אותי בחזרה בתל אביב, בתחנה המרכזית, ועליתי לאוטובוס שהיה די מלא. על האוטובוס ראיתי גברת צעירה עם צמות. התיישבתי לידה והתחלתי לדבר איתה, בהתחלה היא לא ענתה לי אבל באמצע הדרך מתל אביב לחיפה היא התחילה לדבר איתי, והיתר כבר היסטוריה. כשהתחתנו הייתי בן עשרים ושבע, החתונה הייתה בחיפה. לא עשינו כלום חוץ מלבוא… כך היה אז – ההורים קבעו את התאריך, מה נאכל, מה יהיה בשולחנות ומי יבוא. נסענו לירח דבש ברמת הגולן. שאביב (הבן הבכור) נולד כשהייתי בן עשרים ותשע, אני זוכר שקיבלתי את ההודעה מסבתא, כשרננה (הבת השנייה) נולדה כשהיינו בחיפה והייתי בן שלושים ואחד, ונועה (הבת הצעירה) נולדה כשהייתי בן שלושים וחמש. ילדיי רובם חיים בארץ, אביב (הבכור), גר בארצות הברית, כל הנכדים חיים בארץ, אני אוהב לפגוש אותם, אני רוצה שיהיה להם טוב בחיים, לא משנה איפה הם יהיו. יש לי בן אחד, שתי בנות וחמישה נכדים, אנחנו מתראים הרבה מאוד, אנחנו תמיד שמחים לפגוש אותם, ואני אוהב להיות בשבילם דמות חינוכית ותומכת.

הזוית האישית

עופרי: נהניתי מאוד לראיין את סבי וסבתי ולשאול אותם שאלות. אני מאוד קרובה לסבא וסבתא שלי, יש לנו קשר טוב מאוד, אני נפגשת איתם כמה פעמים בשבוע ומדברת איתם כל יום – אני מאוד מעריכה את סבא וסבתא שלי, נהנית לבלות איתם, ולנהל איתם שיחות. הם חלק מאוד משמעותי מחיי, אני לומדת מהם המון דברים, הם עוזרים לי בכל מה שאני צריכה ותמיד שמחים לעזור ולענות על שאלות, שמחתי לראיין אותם וללמוד דברים חדשים עליהם ועל ילדותם. לסבי וסבתי יש סיפורים מדהימים ואני שמחה שאני יכולה להקשיב ללמוד ולהפיץ את סיפוריהם.

מילון

רגב
רֶגֶב שֵׁם עֶצֶם - זָכָר גּוּשׁ עָפָר, גַּרְגִּירֵי עָפָר רַבִּים דְּבוּקִים יַחַד. "בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ"

ציטוטים

”רפואה הוא מקצוע נהדר, היום הייתי בוחרת בו שוב, אני אוהבת את העבודה שלי אהבה רבה“

”אני תלמיד של האוניברסיטה של החיים, למדתי ותמיד הסתקרנתי ושאלתי שאלות, וכך הגיעו כל הידע והיכולות שלי (סבא זבוש)“