מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של הילדה גוטלוב-למפרט

הבית בו הסתתרה משפחת גוטלוב בסן למברט
הילדה כילדה צעירה.
החיים בשואה בגרמניה מתוך נקודת מבטה של סבתא רבתא הילדה.

זהו סיפורה של סבתא רבתא, הילדה גוטליב למפרט, שספרו לי סבתי יעל ואחותה עדנה

בעבר כשהיו מתעניינים ושואלים אותה אודות תקופת השואה, הייתה עונה: ״אתם ילדים ולא צריכים לדעת את מה שאני עברתי. בשביל מה? מספיק שאני סבלתי. פתחתי דף חדש.״ דודתי מספרת שהרגישה במהלך השנים את הכאב הפנימי של הילדה. ימי הזיכרון לשואה ולגבורה היו כמו ימי אבל אישי שלה, קשיי השינה בלילות, הימנעות מלדבר גרמנית בבית ועוד. ימים שלמים הייתה הילדה מאזינה למשפט אייכמן דרך הטרנזיסטור שהיה במטבח.

כשנולדו לה נכדים והם נדרשו להגיש את עבודת השורשים של משפחתם, נאלצה הילדה לספר מעט, וכך עשתה. היא סיפרה רק פסיק ממה שהיא ומשפחתה חוו במהלך השואה, לטענת דודתי. במהלך השנים סקרנותם של הילדים גברה, אך הם לא הצליחו לחלץ מידע רב מאימם. כך עברו השנים, והילדה נפטרה, וסודה האישי עבר אף הוא מן העולם.

לאחר חיפושים מרובים נמצא בין חפציה של הילדה הטלאי הצהוב אותו ענדה בילדותה. מסתבר ששמרה עליו בסתר במשך שנים מבלי לשתף אף אחד בכך. בנוסף, בת הדודה רנטה בוז׳ התגלתה כמקור מידע עשיר, ובעזרתה נמצאו בארכיון של יהודי בלגיה מסמכים על משפחת גוטלוב ומידע על מחנות הריכוז וההשמדה. נמצאה גם הכתובת בה הסתתרה המשפחה בשנים 1942-1944 (בעליית גג אצל ״מאדם פיר״). במסגרת עבודת דוקטורט על יהודי אופנבך ניצולי השואה, הגיע חוקר יהודי לישראל וראיין אותה. בראיון זה חזרה הילדה פעמים רבות על המשפט: ״היינו כמו אנה פרנק במחבוא, וענדתי את הטלאי הצהוב.״

בשנת 1994 שלחה הילדה מסמך חתום על ידי נוטריון ל-״יד ושם״, בו הצהירה שהייתה במסתור עם הוריה בין השנים 1942-1944. ״יד ושם״ ביקשו ממנה להרחיב ולהוסיף פרטים נוספים על המאורעות, אך לא הגיעה אליהם מענה מהילדה, הנושא לא טופל, ולא ניתן היה להעניק למצילה אות ״חסיד אומות עולם״.

ילדות ונעורים – לפני עליית היטלר לשלטון

הילדה גוטלוב-למפרט נולדה ב-17.04.1925 בעיר אופנבך שבגרמניה, על נהר המיין ליד פרנקפורט, שם התגוררה לפני המלחמה ברחוב טולפנהוף 22. בית זה הופגז ונהרס במהלך המלחמה.

בעיר אופנבך הייתה קהילה יהודית חשובה. בני משפחת גוטלוב נחשבו לאזרחים ״גרמנים יהודים״, והיו מעורים היטב בסביבתם. המשפחה הייתה אמידה והיה לה בית נאה. בבית הועסקו עוזרת כללית, מטפלת ועוזרת מטבח. המשפחה ביקרה בבית הכנסת רק בחגים, ולצורך זה נסעה במכונית עד שלא נראתה מבית הכנסת, חנתה ולאחר מכן עברה את המטרים האחרונים ברגל. הם לא ניהלו משק בית כשר כי לא היו דתיים.

זיגפריד גוטלוב, אביה של הילדה, היה חברו של ראש עיריית אופנבך, ואף נתן חסות לנבחרת הכדורגל המקומית. כשהיטלר עלה לשלטון, נראה שבתחילה האמינה המשפחה כי החוקים נגד היהודים לא יפגעו בהם, היות ונחשבו ל-״אזרחים גרמנים מכובדים״. לכן ברחו מגרמניה בשלב מאוחר יחסית (רק ב-1937).

הילדה זוכרת את העסק של אביה. עורות מעובדים ועורות גולמיים בסיטונות. בתחתית המבנה היו המשרדים, ולמעלה מחסן ענק. אביה ניהל את העסק ביחד עם דוד מקס. כשהמשפחה היגרה לבלגיה, המשיך מקס לנהל עד העסק, עד שבשלב מאוחר יותר בוצעה בו ״אריזציה״ – העסק הולאם והועבר לידיים אריות. ברבות הימים מקס נשלח עם אשתו גרטה למחנות, ושם נרצחו.

הילדה ופרנץ אחיה היו פעילים בקהילה. הילדה שרה במקהלה הקהילתית היהודית, כשהלכו בחגים לבית הכנסת. זכורות לה חגיגות חנוכה לילדים, שם נהגה לרקוד. היא ואחיה התאמנו בסייף יחד עם האלופה האולימפית בזמנו, הלנה מאייר (שערוריית האלופות היהודיות באולימפיאדת ברלין). בפרנקפורט למדה הילדה נגינה על פסנתר.

הילדה החלה את לימודיה בבית הספר ב-1931 בגיל 6. עד 1933 למדה בביה״ס ״ברנרד״, שם למדה את האלף-בית ועברית. מאחר והייתה רק בת 8, לא זכור לה הרבה על היחסים בין היהודים למקומיים ולא הרגישה יחס עוין בביה״ס.

לאחר עליית היטלר לשלטון

עם עליית היטלר לשלטון בשנת 1933, חוקקו חוקים אנטישמיים שהגבילו את מעמדם של היהודים, לרבות משפחתה של הילדה. חוקי נירנברג אסרו על המטפלת והטבחית להישאר בביתם של המשפחה, מאחר שהיו חסרים להן רק כמה חודשים לגיל 45. המטפלת היגרה ללונדון, ומשפחת גוטלוב שמרה איתה על קשר במשך שנים רבות.

בהמשך, הילדה נאלצה לעזוב את ביה״ס היסודי, ולעבור לביה״ס היהודי באופנבך שהיה ברובע. בתקופה זו הקשרים היו רק עם ילדים יהודים. ההרגשה בין הילדים הייתה טובה, והיהודים היגרו בהדרגה מגרמניה.

                                      הילדה כילדה בטיול עם המטפלת

הילדה מספרת: ״לא נטפלו אליי ברחוב כי בתור ילדה היה לי שיער בלונדיני בהיר ועיניים כחולות, בכלל לא הייתי טיפוס יהודי״, מספרת הילדה. ״גם כשמצאנו מקלט בבלגיה יצאתי הרבה. אמנם חיינו כמו אנה פרנק ואחרים בבלגיה, אבל לפעמים זה שיגע אותי, אז הייתי מוכרחה לצאת, אחרת הייתי נטרפת לגמרי. באותו אופן גם אבי יצא, והגיע למחנות. ״

״אבי אמר באותה התקופה שצריך להסתלק מכאן בזריזות, כי העתיד נראה שחור ואין עתיד ליהודים. בשנת 1937 יכולת לצאת ולקחת אתך הרבה ציוד. בהמשך הנאצים הגבילו בצורה קיצונית את עלות הסחורה, אותם סוחרים יהודים היו רשאים לייבא בשנה. מ-150,000 מארקים ב-1933, ועד ל-48,000 מארקים בלבד ב-1936. הגבלה זו לא אפשרה עסקים רווחיים, לכן הגיש אבי בקשה לקבלת היתר עבודה, והקמת עסק ליבוא ויצוא עורות מועבדים בבריסל, בקנה מידה קטן יותר. ניסיונו השני זכה להצלחה. שנה לאחר מכן אימי ואני ארזנו את רכושנו במכולה והיגרנו לבלגיה.”

בחודש ינואר 1938 הצטרפו לזיגפריד בבלגיה הילדה ואימה, שם התחילו את חייהם מחדש. הילדה הלכה לבית הספר, ואחיה החל בסוף אותה שנה את לימודי הרפואה בלונדון. הוא הגיע לביקור בחופשת הקיץ ב-1939, ומסיבות שאינן ידועות, לא הצליח לחזור ללונדון. כתוצאה מכך, הוא נרשם לביה״ס לרפואה של ליאז׳ בבלגיה.

״בתחילה היה קשה מאוד בבלגיה. זאת הייתה שפה שונה לחלוטין. אחרי שמונה ימים הייתי צריכה ללכת לבית הספר, כך שהתחלתי ללמוד צרפתית, אבל גם לקראת זה הורי כבר התכוננו קצת. כבר בגרמניה הייתי צריכה ללמוד צרפתית באופנבך. גם זה מעיד על כך שכנראה זה דבר שלקראתו התכוננו מזה זמן רב. אלמלא עליית הנאצים, היינו בוודאי נשארים בגרמניה, הרי שם היה הבית שלנו והכל…״

באוקטובר 1940, אחרי שגרמניה כבשה את צרפת, נשלחו יהודי גרמניה ממקומות שונים, ביניהם גם אביה ואחיה של הילדה, למחנה הריכוז "גירס", שהיה מחנה המעצר הראשון בצרפת, מחנה גדול וידוע לשמצה בעל קיבולת של 15,000 אסירים. התנאים במחנה היו קשים: סידורי תברואה פרימיטיביים ורעב תמידי. המוות שרר במחנה כתוצאה ממחלות וממגפות רבות. למרות התנאים הקשים התנהלה פעילות רבה ומגוונת בתחומי התרבות, כגון שיעורי עברית, לימוד תולדות ישראל, מקרא ותלמוד, קיום טקסי דת ותפילות בחגים.

                                                 אביה של הילדה במחנה גירס

אביה של הילדה במחנה גירס אביה של הילדה הצליח לברוח לאחר מספר חודשים חזרה לבריסל באמצעות מתן שוחד לשוטרים הצרפתים. ב-1941 ברח גם פרנץ בעזרת איגודי נוער הומניטאריים ללוזן שבשוויץ, שם השלים את לימודי הרפואה.

ב-1942 הונהגו החוקים האנטי יהודיים, שכללו בין היתר: איסור הליכה לביה״ס, איסור על ניהול פעילות מסחרית וחובה לענוד את הטלאי הצהוב. מחודש ספטמבר של אותה שנה המשפחה נאלצה לרדת למחתרת, כי ביוני החל הטרנספר הראשון של יהודים שאינם בעלי אזרחות בלגית.

למרות שהיו במסתור, הילדה והוריה נרשמו בעירייה בזהותם האמתית. הם שמרו על זהותם תוך הימנעות מיציאה ממקום המסתור ומהצטרפות לארגון המחתרתי. הם השכירו את דירתם ומכרו את מרבית רכושם כדי לחיות.

בהמשך של אותה השנה המשפחה הבינה שהיא מוכרחת ״להיעלם״, והיא מצאה מסתור בעליית גג בביתה של גברת ״מאדאם פיר״ ברח׳ דה לוטו 46 ברובע ווליבה, סן למברט. הם שילמו סכום עתק עבור מקום מסתור זה, ההוצאות היומיומיות, והסיכון שאותה גברת לקחה על עצמה במקרה שהייתה נתפסת כמסייעת ליהודים. במקום המסתור הביאו להם אוכל, ולפעמים, למרות הסכנה, יצאו לרחוב. היו להם שמות מזיופים, והם היו צריכים לענוד את הטלאי הצהוב. מדאם פיר סירבה אחרי המלחמה להיות מוכרת בצורה רשמית ע״י ״יד ושם״ ולקבל אות חסידי אומות עולם.

״בערב, כשידענו שרק אנשים מוכרים לנו נמצאים בבית, יכולנו לצאת, אבל אם הגיע ביקור, לא העזנו. שיכנו אותנו בעליית גג ולאיש אסור היה לדעת על קיומנו. ודאי ראית את הסרט על אנה פרנק, ככה בדיוק זה היה. חיינו יחד עם משפחה נוספת, קיבלנו עיתונים, יכולנו להאזין לרדיו, אבל אוויר צח נכנס רק דרך צוהר בגג. היה משעמם עד מוות, לא קל כלל וכלל. הצלחת לעלות לעצמך על העצבים.״

במשך שנתיים חייהם דמו לגיהינום. בלי להשמיע קול ובלי לזוז, ימים על גבי ימים. הילדה לקתה בדלקת התוספתן, ולמרות שהייתה במסתור הצליחו לשלוח אותה למרפאה, שם נותחה, ולאחר מכן שבה לעליית הגג.

בתקופה זו, נתפס זיגמונד (אדם נוסף ששהה עם המשפחה במחבוא) ברחוב, כשהלך לבקר מאהבת בבריסל. כתוצאה מכך הוא הועבר לכלא שנקרא ״מחסה דוסין״, מקום בו נכלאו 15,000 יהודים בלגים, ואף הועבר למחנה הריכוז בוכנוואלד. בדרך כלשהי הצליח להשתחרר, וחזר למקום המחבוא בבריסל (המידע נמסר מבוז׳י, ששמעה שיחה בנדון בין הילדה לאחיה פרנץ

ביוני 1944 מישהו הלשין על משפחת גוטלוב, וכל בני המשפחה נלקחו למרתף הגסטאפו, שם שהו שלושה ימים. הם הצליחו לצאת בפרוטקציה. זה עלה להם המון כסף, למרות שהדבר התרחש לקראת הפלישה ושחרור בריסל בספטמבר 1944. את יריות השחרור זכרה הילדה היטב. הבריטים שחררו את העיר, והילדה והוריה חזרו לדירתם בבריסל.

״פעם נעצרנו, זה קרה זמן קצר אחרי שהאנגלים והאמריקאים נחתו בצרפת. באותה הזדמנות היינו גם במרתפי הגסטאפו. הלב דופק מהר עוד היום, אם רק חושבים על זה. באמצעות יחסים טובים עם בית המלוכה יצאו מהמרתפים שהיו בשדרות לואיז.״

ב-1944 פרנץ הצליח לאתר את משפחתו בבריסל. הם גרו יחדיו עד שפרנץ קיבל היתר לעסוק ברפואה.

אחרי המלחמה

לאחר המלחמה, בגיל 29, התנדבה הילדה בסופי שבוע במסעדת הקצינים הבריטיים בבריסל, שם פגשה את דב למפרט שהיה חייל ״בבריגדה היהודית״. התפתח רומן ביניהם, והם נישאו ב-12.06.1946.

באוקטובר נסעו הילדה ודב לביקור בארץ ישראל. הוריה לא היו מרוצים מהנסיעה, כי המקום הצטייר בעיניהם כמדבר עם הרבה ערבים. לאחר חודש חזר דב לארץ לבד כדי להשתחרר מהצבא, והילדה קיבלה אישור מהמלך ג׳ורג׳ השלישי לעלות לישראל באנייה ״דינה טרקסיל״, שהייתה מיועדת לנשות החיילים שעלו לישראל.

דב והילדה התגוררו בדירה בשיכון לחיילים משוחררים בתל אביב. משם עברו לקריית חיים ולבסוף הגיעו לנהריה, שם גרו עד יומם האחרון.

הזוית האישית

נועם: את הסיפור ספרו לי סבתי יעל ואחותה עדנה. לפני כן ידעתי בערפול שסבתא רבתא הייתה בשואה, אך לא האמנתי שהחוויות שחוותה בצעירותה הן בהתאמה מושלמת לחומר הלימוד שלמדנו בבית הספר במסגרת שיעורי ההיסטוריה. היה מעניין ומרגש מאוד לשמוע את החוויות ולצפות במסמכים וחפצים מהתקופה שנשמרו בקנאות, כגון הטלאי הצהוב, שנשמרו בקפדנות. הייתי רוצה להודות להן על המחקר הרב שעשו בהתחקות אחר עברה של הילדה, על ההשקעה הרבה והעזרה בכתיבת סיפור זה.

מילון

עסקי שמאטס
עסקי סמרטוטים

חסיד אומות עולם
"חסיד אומות העולם" למי שאינו יהודי, ופעל למען הצלת יהודים בתקופת השואה תוך סיכון חייו, ללא קבלת תמורה. התואר ניתן בהתאם לחוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם משנת 1953. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”שיכנו אותנו בעליית גג ולאיש אסור היה לדעת על קיומנו. “