מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של בת עמי

מאי וסבתא בת עמי ביחד בנוף ים
תמונת פספורט של סבתא רבא אירנה
סיפור חייה המרגש של בת עמי ומשפחתה.

סיפורים של בת-עמי סבתא של מאי
סבתא שלי, שהיא אימא של אבי- שמעון , באה איתי לקשר הרב דורי. אנחנו אוהבות לבלות ביחד ולרגש אחת את השנייה עם סיפורים מיוחדים מהעבר. אנחנו מביאות כאן שלושה סיפורים כאלה אשר יחממו לכם את הלב.

העלייה לארץ ישראל מפולין                                                      
בשנת 1957 כאשר היהודים הורשו לעלות לארץ ישראל, אבי עשה את הסידורים המתאימים כדי שכל משפחתי שכללה את הורי,  את אחותי ואת אחי לעזוב את פולין. מוורשה יצאנו יחד עם יהודים רבים אחרים, דרך צ'כוסלובקיה ואוסטריה לאיטליה. שם הועברנו למלון "בללבי" בעיר ג'נובה ושהינו בו כחודש. אבי ערך ליל סדר לכל היהודים שהיו אתנו ורבה של העיר גנובה השתתף בו. עם רכבת הגענו לוונצייה ומשם באנייה יוונית "הרמס". לאחר ארבעה ימים הגענו לעיר חיפה. היה בוקר חם והיהודים פוזרו באוטובוסים למקומות שונים בארץ ואותנו העבירו למעברה בכפר יונה ב'. היינו בתדהמה מתנאי המגורים החדשים שלנו. התנאים היו שונים מאד מהתנאים העירוניים שהיה לנו בפולין. היו לנו מים זורמים אך חשמל לא היה. בלילה הארנו במנורות נפט והבישול היה עם פתילייה של נפט.  קיבלנו קרטון ובתוכו היו גם שימורים בעיקר זיתים. את השימורים  העברנו לשכנים כי לא הכרנו זיתים בפולין וזה לא היה טעים לנו. כמו כן קיבלנו תלושים איתם יכולנו לקנות בצרכנייה המקומית מוצרים בסיסיים כמו לחם, מרגרינה או סוכר. אבי הצליח לקבל משרה כרואה חשבון בקופת חולים כללית  וכך בהדרגה הסתגלנו למקום חיינו החדשים.
 
שרות צבאי ומלחמת ששת הימים
במלחמת  ששת הימים  שרתי בצבא והייתי מדריכת גדנ"ע. לקראת המלחמה קיבלנו תדריכים על הצבאות הגדולים עם חיילים מרובים משלנו, טנקים  ברבבות ומטוסים שאין שום סיכוי שחיל האוויר שלנו יוכל להדוף משמי ישראל. אני, כמדריכת נוער גדנ"ע , לא היה ביכולתי להתמודד עם איום זה ובכל זאת האמנתי כי נצליח להתגבר. תפקידי היה להפעיל את ילדי התיכון בפתח תקווה "אחד העם", "ברנר" ו"ישורון", להכין את בית החולים בילינסון למצב חירום, כלומר: לעשות האפלה על כל חלונות בית החולים, להפוך את מסדרון הכניסה של בית החולים לחדר מיון ענק רק לחיילים העתידיים להגיע לבית  החולים ועוד הרבה הכנות אחרות. התלמידים עבדו בשלוש משמרות יום ולילה.
 
כאשר המלחמה החלה החיילים הפצועים היו מגיעים במשך הלילה באוטובוסים שהוצאו מהם הכיסאות והיו בהם אלונקות בקומות. אלינו הגיעו החיילים מהחזית הדרומית בלבד לאחר שעברו טיפול ראשוני בבית חולים שדה בסמוך לחזית. מהם שמענו על התקדמות הצבא דרך חאן יונס ועזה. הם היו פצועים, סובלים וכואבים אבל המורל שלהם היה גבוה. על כל החייל הופקד תלמיד אחד שהיה אחראי לחייל מרגע שיצא מהאוטובוס, התלמיד הכניס אותו לחדר המיון המאולתר, להשכיבו על מיטה, דאג לספק לחייל מים ואוכל במידה וביקש. התלמיד נשאר לידו גם כשהצוות הרפואי ניגש לטפל בחייל, הוא קיבל מהצוות הוראות מה לעשות עם החייל בהמשך: לקחת אותו לצילום רנטגן, לחדר ניתוח או כל טיפול אחר. תודה לאל המלחמה ערכה שישה ימים בלבד והסיוט של האוטובוסים העמוסים בחיילים פצועים נגמר. 
החלום שהוגשם 
החלום שלי קשור למשפחה המצומצמת שלי. יש לי שלושה בנים שקרובים אחד לשני בגילם. כאשר הבן הראשון התחתן, זמן קצר אחריו נישאו גם אחיו. תוך זמן קצר התחילו להיוולד לי נכדים. הייתי המומה מהקסם שנפל בחלקי. קניתי מצלמה ומהר מאוד הצטברו אצלי ערמות של תמונות. רציתי לנפנף בכולם כדי להתגאות בפלא שזכיתי בו. וכך צץ הרעיון של כתיבת ספר שהנכדים יופיעו בו עם סיפורי רקע משעשעים. הספר מכיל גם תמונות של חיות וסיפורים קצרים בחרוזים והוא נקרא "מה עושות החיות בשעות הפנאי". הספר אף פעם לא יצא לאור אך הדפסתי ממנו 30 עותקים למשפחה.
מאוחר יותר ארגנתי רק את התמונות של בני המשפחה לספרים בנושאים שונים כמו יום הולדת ה – 6, סקירה של פעילות המשפחה במשך השנה החולפת, טיול משותף לחוץ לארץ וכו'.עצתי לסבתות ולסבים ארגנו את התמונות עם נכדיכם בספרים פוטו – בוק. אני משתמשת לסירוגין  בחברה אמריקאית  ואפשר גם בחברה ישראלית  כמו "לופה". דפדוף בספרים  מעשיר כל מפגש של המשפחה. כל בני המשפחה וגם הקטנים ביותר, נהנים להצטלם ומצפים וראות עצמם בספר.
תשע"ו

מילון

ג'נובה
עיר בצפון איטליה

ציטוטים

”זיתים זה לא טעים...“