מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סוף סוף עלינו לארץ ישראל

סבא מימון כיום
סבא מימון כילד
המכשולים בדרך לעלייה

סבי, מימון שוקרון נולד בעיר טטואן שבצפון מרוקו ,(ספרד לשעבר) בשנת 1952.

סבא מספר: "זו הייתה משפחה מורחבת, של דודים ובני דודים עם חיי חברה תוססים, ושהיו לו בילדות חברים נוצרים, ויהודים כאחד .

החיים התנהלו בצורה רגועה ושלווה עד אשר העיר הועברה לשלטון של מרוקו, ומאותו יום התחילו שינויים לרעה שהתבטאו בעזיבה המונית, של התושבים הספרדים, חזרה לספרד. במקומם הגיעו ערבים, מכפרים וערים שמסביב. חיי היהודים התחילו להשתנות לרעה, כאשר הם סובלים מהטרדות ותוקפנות , היו פגיעות ביהודים ויחס משפיל ביותר. המצב הלך והחמיר והיהודים החלו לחפש את דרכם החוצה מן המדינה, למדינות שונות, בהם קנדה, צרפת, ונצואלה, ברזיל ועוד מדינות שהיו מוכנות לקלוט אותם, חלק מן היהודים החליטו לעלות לארץ ישראל."

העלייה הייתה לא חוקית, לכן היה צורך לצאת מן המדינה בדרכים שונות. סבי יצא ביחד עם בעלה של דודתו, שהיה סוחר, ולכן הוא היה נוסע לעיר שכנה, שהייתה בספרד, לצורכי מסחר. הוא צירף את סבי לנסיעה ,כשהיה בן תשע, ללא הורים וללא אחים ואחיות. הוריו עברו בעזרת מבריח בתשלום, את הגבול. אחיו הגדולים יצאו מספר ימים לפניהם לעיר סאוטה, ליריד שהתקיים שם (כתירוץ),

"כולנו נפגשנו שם ופגשנו את אנשי הסוכנות היהודית. למחרת, עלינו על מעבורת, וחצינו את מיצרי גיברלטר ,והגענו ליבשת אירופה. עלינו על מטוס למרסיי שבצרפת, והיינו במחנה המתנה. במחנה פגשנו עוד יהודים, שהיו באותו מצב, עד שהגיע תורנו, ועלינו על אוניה ישראלית בשם "מולדת", שזו הייתה הפלגת הבכורה שלה. אחרי שמונה ימי הפלגה, עם עצירה בנפולי שבאיטליה, הגענו לנמל חיפה ונשלחנו למעברה שבעיר עכו."

סבי מספר על געגועים לבני המשפחה שנותרו מאחור, בעיקר לבני הדודים שאליהם היה מחובר. הוא גם מספר על התנאים במעברה:

"התנאים היו קשים, לא הייתה עבודה, לא היה כסף, וחיו מסיוע ממשלתי, ועבודה חלקית. אבל בתור ילד לא הרגשתי את הקשיים, כי הייתי כל הזמן עם ילדים בגילי, שהיו במעברה, והיה ממש מעניין, למרות שרוב הזמן לא היה במה לעסוק. שוטטנו בסביבה שלא הייתה מפותחת. כעבור שנתיים במעברה, קיבלנו דירה של חמישים מטר מרובע שבה חיינו שש נפשות בצפיפות,  כאשר אני ואחי ישנו בסלון, וכל השאר ישנו בחדר אחד בצפיפות. בקושי היה מקום לארון בגדים, שלא נדבר על תנאים ללמוד, להכנת שיעורים ועוד.

כשהאחיות שלי התחתנו, ויצאו מן הבית, נהיה לנו קצת מקום בבית, וכעבור מספר שנים, גם אחי עזב את הבית לעבודה באפריקה, בתור מהנדס, שעסק בפיתוח של חוף השנהב.  נותרתי לבד, ולמדתי בבית ספר "עמל" שנמצא בנהריה ושם סיימתי תיכון"

סבי התגייס לצה"ל בשנת 1970. לאחר הטירונות שירת בגדוד 12 של גולני. "שירתי יותר משלוש שנים, כי בסוף השירות הצבאי, השתתפתי במלחמת יום הכיפורים, שלאחריה לא היו שחרורים. רק כעבור מספר חודשים אחרי המלחמה התאפשר השחרור."

ארבע שנים לאחר שחרורו מהצבא, סבי הוא הכיר את אשתו, סבתי נינט, הם היו חברים במשך כשנה ובשנת 1978 נישאו. שנה לאחר מכן נולדה אמי, כרמית.

הזווית האישית

מעיין –  למדתי על עברו של סבא שלי, וזה היה מאוד מהנה לשמוע אותו, ולראיין אותו.

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. ויקיפדיה

ציטוטים

”.המצב הלך והחמיר והיהודים החלו לחפש את דרכם החוצה מן המדינה, למדינות שונות, בהם קנדה, צרפת, ונצואלה, ברזיל ועוד מדינות שהיו מוכנות לקלוט אותם, חלק מן היהודים החליטו לעלות לארץ ישראל.“