מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתי קצינת סעד במלחמת יום כיפור

סבתא ואני במהלך העבודה של הקשר הרב דורי.
סבתא שלי בטירונות
סבתא שלי מספרת על ילדותה ועל היותה חיילת במלחמת יום כיפור

נולדתי ברחובות לפני 65 שנים, בתאריך 12 לפברואר בשנת 1953, כאשר מדינת ישראל הייתה בת 5. הוריי נולדו בליטא, שהייתה באותה תקופה חלק מפולין. רק הם שרדו את השואה ונשארו בחיים מכל בני המשפחה.

הורי עלו לארץ בשנת 1950 ואחרי שלוש שנים אני נולדתי. הייתי בת יחידה, מאוד קינאתי במשפחות אחרות שהיו מרובות בני משפחה, לעומת המשפחה שלי שכללה רק אותי, את אמא שלי ואת אבא שלי. החיים בתקופת ילדותי היו מאוד שונים, לא היו מכשירי טלפון, לא הייתה טלוויזיה וכמובן לא מחשבים. החיים שלנו כילדים התנהלו ברחוב. היינו יורדים לרחוב בצהריים והיינו משחקים. לקראת הערב כל אחד היה עולה לביתו.

במלחמת ששת הימים ישראל כבשה מירדן, מצרים וסוריה שטחים. מדינת ישראל הייתה מאד זחוחה ושיכורת ניצחון מהכיבוש של ירושלים ויתר השטחים ולא הבינה שהמצב הזה לא יכול להימשך לנצח, שצריך להגיע להסדר עם מדינות ערב. מדינות ערב, בראשות סאדאת במצרים ואסאד בסוריה תכננו לצאת למלחמה ולכבוש חזרה את השטחים.

"ב-6 באוקטובר 1973 בעיצומו של יום כיפור פרצה המלחמה. למרות שישראל הוזהרה כמה וכמה פעמים על ידי גורמים שונים שעומדת לפרוץ מלחמה, לא גויסו מילואים. המלחמה הייתה משהו מפתיע וקשה, מלחמה לא צפויה. כשנשמעה האזעקה הראשונה בצהריי יום כיפור הייתי בהלם. חשבנו שזה יהיה חורבן בית שלישי. לא הבנו מה קורה, כל הזמן שמענו עוד ועוד שמועות על הרוגים נוספים. זה הגביר עוד יותר את התחושה הנוראית. היה באלגן גדול בארץ, התחילו לגייס מילואים בצורה בהולה. אני, שהשתחררתי מהצבא חודש לפני פרוץ המלחמה, לא מצאתי את מקומי לכן נסעתי ליחידה ששירתי בה וביקשתי שיגייסו אותי למילואים, ואכן גויסתי.

קצינת סעד 

היה לי תפקיד קשה ביותר במילואים – הייתי קצינת סעד. הייתי צריכה ללכת למשפחות שהבנים שלהם נהרגו רק לפני מספר ימים ולראות האם הם צריכים עזרה במשהו מהצבא. נתקלתי בכל מיני סוגי משפחות, היו משפחות שהתנפלו עלי והאשימו אותי, כנציגת הצבא, בכך שבנם נהרג והיו משפחות שכל מה שהן רצו היה לדבר על הבנים שנפלו במלחמה. כתוצאה מהמלחמה ובמיוחד מהתפקיד שמילאתי, חל בי שינוי מאוד גדול. התבגרתי מאוד. למרות שהייתי כבר בת 21, עד המלחמה הייתי ילדה. המלחמה זוהי התקופה שהרגשתי את השינוי בין ילדה לבוגרת. ראיתי מראות קשים, חברים טובים שלי נהרגו ופתאום מכיתה של 27 ילדים הפכנו לכיתה של 17 ילדים, עצוב. מבחינתי זה היה סוף עידן התמימות. יצאתי מזה יותר בוגרת, יותר מפוכחת. אני חושבת שזאת תוצאה טובה שאתה מפוכח, אתה מבין יותר את מה שקורה סביבך. אתה לא חי באשליות.

המלחמה נגמרה כמו שכל המלחמות נגמרות, בהסכמים בין מדינות. אבל כמו תמיד אתה חושב לך ואומר "בשביל מה צריכים להילחם? את אותם הסכמים היה אפשר לעשות לפני המלחמה, על מה המלחמה?". אם היו יושבים רגע ומדברים היה אפשר להגיע לאותם הסכמים בלי שאף אחד ימות, גם מהצד שלנו וגם מהצד השני. אני בטוחה שגם אימהות מצריות וסוריות יושבות עכשיו ומתאבלות על הבנים שלהן שנפלו. במלחמת יום כיפור נהרגו למעלה מ-3,000 חיילים ישראלים. זוהי כמות עצומה של הרוגים לחודש אחד של מלחמה.

איתמר ירון ז"ל

התמונה שחוזרת אלי כל פעם מחדש זו השיחה האחרונה עם החבר הכי טוב שלי, איתמר ירון. הוא היה בסיירת גולני והיה איש מאוד קרבי. בתחילת המלחמה הביאו אותם לשארם א- שייח', ושם לא הייתה לחימה. הביאו לשם חיליים רק ליתר ביטחון שאם תפרוץ גם שם לחימה אז יהיו שם חיילים שייגנו על הנקודה. בשיחה האחרונה שלי עם איתמר הוא אמר לי: "אני לא יכול לסבול את זה שאנחנו כסיירת יושבים כאן ולא עושים שום דבר וכל שאר החיילים נלחמים ונהרגים". הוא אמר את זה בדיוק יום לפני שהעלו אותו לקרב על החרמון. הקרב על החרמון היה אחד הקרבות הקשים במלחמת יום הכיפורים. הסורים ישבו למעלה והחרמון היה מאוד חשוף לכן כל מי שיצא מהמחסה היה יכול להיפגע מאוד בקלות. בקרב איתמר שכב מתחת למחסה ואחד מהחיילים שלו נפצע. איתמר החליט שלמרות כל הסיכונים הוא יוצא מהמחסה והולך להציל את הפצוע, אך כשהוא רץ להציל אותו ירו לו כדור בראש והוא נהרג. באותו לילה, חלמתי שהוא נהרג וזה היה לילה מאוד משונה. למחרת הודיעו שאיתמר נפל בקרב. זה אחד הזיכרונות הכי חזקים וקשים שמלווים אותי."

הזוית האישית

יהודית: התרגשתי מאד להשתתף בתכנית. יישר כח ליוזמי התכנית.

מאיה: למדתי המון על סבתא שלי  בזכות מפגשי התכנית ומאוד נהנתי לעבוד איתה.

מילון

זחוחה
גַּאַוְתָן, מִתְנַשֵּׁא, שַׁחְצָן

ציטוטים

”"סוף עידן התמימות"“