מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא מירה ממשפחת שטרנבליץ, הורביץ ואדלר

אריאלה וסבתא מירה
סבתא מירה בת עשר ומשפחתה
סבתא מירה בת 86

סבתא מירה מספרת:

"שמי מירה (הורביץ) צונציגר, נולדתי בזכרון יעקב על שלוחת הר הכרמל כ-30 ק״מ דרומה מחיפה ו-70 ק״מ צפונה מתל אביב.

הוריי, שניהם, נולדו בישראל בתקופת שלטון האימפריה העותומנית. אבי יליד תל אביב (יפו כפי שנקראה אז) ואמי ילידת זכרון יעקב.

משה – אבא של סבתא מירה
אהובה – אמא של סבתא מירה

הורי הם בני-דודים ראשונים כי סבי מצד אמא הוא אחיה של אמו של אבי. ובכן אלה שמותיהם: אבי משה הורביץ ואמי אהובה שטרנבליץ, הורי אבי הם מרים (שטרנבליץ) ויוסף הורביץ והורי אמי הם אסתר (אדלר) ונתן שטרנבליץ. יוצא מזה שאני ממשפחת שטרנבליץ, הורביץ ואדלר.

סבתי מרים וסבי נתן ויוסף הגיעו לארץ במחצית השניה של המאה ה-19. מרים ונתן (האח והאחות) הגיעו מפולניה דרך טורקיה שם נפטר אביהם והם הגיעו לארץ עם שני אחים נוספים שהאחד- הקטן- נולד בטורקיה בשנת 1875 והתיישבו בעיר העתיקה בירושלים.

סבא הורביץ הגיע מפלך וולין שבגבול בין אוקראינה לפולניה, בשנת 1858 כשהוא ילד כבן 5. גם הוריו התישבו בעיר העתיקה ברובע היהודי כמו אמו של סבא נתן וסבתא מרים.

סבתא אסתר היחידה שנולדה גם היא כמו הורי בארץ. סבתא אסתר נולדה בטבריה. אמה של סבתא אסתר גם היא נולדה בארץ והיא ילידת צפת. שמה היה חיה לבית גולדצויג. אביה של סבתא אסתר הגיע לארץ כילד קטן, אביגדור וולף שמו, עם אחיו ודודם? אדלר מוינה שבאוסטריה שהיה הקונסול האוסטרוהונגרי לאימפריה העותומנית והוא ישב בטבריה.

טבריה של אז, הייתה מקום מושב קטן ללא בתי מלון מפוארים של היום, ללא כבישים נוחים, עוד לא היו מכוניות וגם לא מזגנים וכל הנוחות שיש היום. נאמר לי שדודם הביא אותם עמו לארץ כי הוריו נפטרו בוינה.

אביגדור וולף אדלר ואשתו חיה הם הוריה של סבתי אסתר אדלר.

סבתא אסתר התחתנה בזכרון עם סבא נתן שהיה גדול ממנה בהרבה שנים. היו להם 9 ילדים ואמי אהובה הייתה הבת השנייה שלהם.

נתן שטרנבליץ ואסתר שטרנבליץ (אדלר)

סבא נתן הוא סיפור בפני עצמו.

סבא נתן כשהיה נער צעיר הלך עם אמו לשוק בירושלים העתיקה. שם הוא דחף ערבי שדחף את אמו, הערבי נפל נחבל בראשו ומת.

סבא נתן בצעירותו

מפחד מהשלטונות העותומנים שהיו יכולים לתלות אותו הוא הלך ברגל מירושלים לנמל יפו (שאינו נמל מים עמוקים גם היום) עלה על אנייה והציע את עצמו כנער סיפון. האנייה שהייתה אנייה צרפתית הגיעה לנמל מרסיל. שם ללא פרוטה בכיסו הוא התנדב ללגיון הזרים הצרפתי ונלקח לדרום מזרח אסיה. שם למד סינית, חזר לצרפת ומשם הובא ע״י הברון רוטשילד לארץ. הוא חזר לארץ אחרי מספר שנים, אבל היה צריך להחליף את שמו. הוא חזר בשם נתן קוהן. לא ידעתי למה הוא בחר לעצמו בשם זה. רק אחרי שקראתי את הספר על הברון רוטשילד שהיה הרוטשילד היחיד שעזר למושבות היהודיות הראשונות בארץ, זכרון יעקב, בנימינה, גבעת עדה ששמותיהם קשורים במשפחת הברון רוטשילד, הבנתי מאין עלול להיות השם קוהן.

בספר זה נאמר שהברון רוטשילד היה חברו של הרב הראשי בפריז ששמו היה קוהן. מובן שילדיו של סבא נתן לא ידעו על כך עד שגדלו וקמה מדינת ישראל ואז היה אפשר לספר את סיפורו של סבא נתן.

סבא יוסף הורביץ היה נקרא בזמנו יוסלה שפילר כי הוא היה מנגן בכינור. הוא גם היה כותב תווים שאבי שמר בביתנו שנים אבל לדאבוני הם נרטבו והייתי נאלצת לזרוק אותם. עד היום אני מצטערת על כך.

יוסף הורביץ – סבא של סבתה מירה
מירים הורביץ (שטרנבליץ) – סבתה של סבתה מירה

באנציקלופדיה של ראשוני הישוב ובוניו- עשרה כרכים שנמצאים בביתה של בת דודתי לאה אשר גרה ברעננה, נכתב שסבי יוסף הורביץ היה בעליו של אחד מעשרת הבתים הראשונים שנבנו בנווה צדק.

כאשר צפונה מיפו היו רק חולות הדיונות. כאשר ביקרתי במוזיאון של נכדתו של רוקח בנווה צדק לפני מספר שנים קראתי על גיליון גדול בכניסה למוזיאון שגם רוקח היה בן עשרת הבתים הראשונים של נווה צדק. התברר לי ע״י אחי ששמע תכנית ברדיו בה סופר שגם סבה של אשתו של עורך הדין בן-ישראל היה בין אותם עשרת הבתים הראשונים על החולות של תל אביב.

נכתב על יוסף הורביץ סבי שהיה מקים את התחבורה בין נווה צדק לשעון ביפו עם כרכרה וסוסים וכן את התחבורה בין יפו לירושלים.

נא לזכור, שבתקופה ההיא לא היו כבישים מסודרים כמו של היום והעגלות היו נתקעות בבוץ והיה צורך לחלץ אותם ולא נסעו ב-40 דקות בין תל אביב לירושלים. גם נכתב על סבא נתן (שטרנבליץ) קוהן שעליו ידעתי כי זכיתי לראותו עד שהייתי בת 14 שנה. גם לו הייתה כרכרה וסוסים והוא היה מקיים את התחבורה בין זכרון יעקב לתל אביב וזכרון יעקב לחיפה. הכרכרות היו נקראות בזמנים ההם דילז׳נס, שכנראה מקור השם הוא צרפתי.

מספרים על סבא נתן שהיה בהיר פנים ושיער ועיניים גדולות בצבע תכלת. גברתן רציני ביותר שהערבים היו פוחדים ממנו. הוא היה נוסע על כרכרה שעליה פעמונים והשודדים בדרכים לא התקרבו אל מרכבתו.

סבתא אסתר סיפרה לי בילדותי שכאשר ערבי היה רוצה לבקש משהו מסבא נתן הוא היה עומד חמישה צעדים רחוק ממנו ומבקש ממנה לגשת לסבא ולמסור את בקשתו.

על סבא יוסף הורביץ נכתב גם באנציקלופדיה של ראשוני הישוב ובוניו שהיתה לו התזמורת הראשונה בתל אביב יפו שניגנה באירועים ציבוריים וממשלתיים בתקופה ההיא. אבי וכל אחיו היו מנגנים בכינור וכלי נגינה אחרים וגם האחיות הקטנות רחל ושושנה היו מנגנו בזמנו אותן שמעתי מנגנות בילדותי.

אבי סיפר לי שכאשר הקימו את התזמורת הפילהרמונית הישראלית הם ביקשו ממנו להצטרף אליהם אבל הוא אמר שאינו יכול כי הוא צריך לפרנס את שני ילדיו, אותי ואת אחי היחיד.

היות ואני משתתפת עם נכדתי אריאלה בתכנית הקשר הרב דורי, התיישבתי לכתוב את מה שאני יודעת על משפחתי.

עכשיו, תוך כדי כתיבה בתאריך 30 לדצמבר 2017 אחרי שהנשיא האמריקאי דונלד טראמפ הכריז על ירושלים כבירת ישראל, אני מהרהרת וחושבת למה הגיעו לארץ במאה ה-19 שני סבי עם משפחתם, האם לא בגלל שכל יהודי היה אומר ״לשנה הבאה בירושלים״ בכל הזדמנות ובכל שמחה.

בלבנו, תמיד הייתה ירושלים סיבה לאהבה גדולה. למרות שאני אישית אוהבת רק את תל אביב וכמובן את זכרון יעקב בה נולדתי.

לפני מספר שנים הייתה תקרית המרמרה, אניה שנשלחה מטורקיה. אני זוכרת שנהגתי במכוניתי בתל אביב וחשבתי איך הם מעיזים לעשות מעשה כזה. כי סבי גורש מביתו בשנת 1917 כשהטורקים גירשו את תושבי תל אביב היהודים מביתם בזמן מלחמת העולם הראשונה.

אתם מתארים לעצמכם- גירשו יהודים מתל אביב שכבר נקראה תל אביב. נווה צדק נבנתה ב – 1887/1888 כך שסבי גורש מביתו אחרי 29 שנה. גם אני באותו זמן גרתי בביתי בתל אביב שנבנה לפני כ-29 שנה וזה כאילו שהיו מגרשים אותי מביתי, זה ממש זעזע אותי. במיוחד שכמה שנים לפני זה קראתי שארדואן בצעירותו היה שייך לקבוצה אנטישמית בטורקיה והוא זכה בשלטון שם. עד כמה שידוע אתא-תורק הצעיד את טורקיה קדימה למודרניות מסוימת, ארדואן מחזיר אותם אחורה לתקופות קדומות וחשוכות.

מאז הרגיזה אותי ההתנצלות בפני טורקיה וארדואן.

סבי לקח חמישה מילדיו שהיו עמו בתאריך הגירוש ונסע עד לטבריה, שם כפליט שגורש מביתו נפטר כעבור שנתיים בשנת 1919 וקבור שם בקבר המגורשים. למרבה הצער, סבתי מרים, שאני קרויה על שמה, נפטרה כשנה לפני הגירוש והיא קבורה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, זה בית הקברות הראשון בתל אביב שהוקם קצת רחוק מנווה צדק ויתר השכונות שהן תחילת תל אביב.

הילדים שנשארו יתומים מאב ואם הם אברהם, משה (אבי), שמעון והילדות הקטנות רחל ושושנה. שתי הילדות נלקחו ע״י הקהילה היהודית לבית יתומים למספר שנים מעטות ואחר כך כל חמשת הילדים היו צריכים לדאוג לעצמם, כולם הקימו משפחות לתפארת.

כאשר חיתנתי את בתי הגדולה בגן-אורנים בתל אביב ניגשו אליי מארגני המקום ואמרו לי: ״מה זה כל האורחים שלכם מלח הארץ!״

אני גדלתי בתל אביב ושלוש פעמים בשנה הייתי נוסעת בילדותי אל סבתי בזכרון יעקב- בחופש חנוכה, חופש פסח והחופש הגדול בקיץ. לי היו את סבא וסבתא הורי אמי אבל להרבה ילדים בכיתתי לא היו סבים וסבות כי הם נרצחו במלחמת העולם השנייה ע״י הגרמנים. גם הוריו של בעלי לעתיד וכל משפחותיהם נרצחו באירופה. מזלי הגדול שמשפחתי העניפה הייתה ברובה בארץ או באמריקה ואוסטרליה, כך שלי לא היו קרובים שנרצחו ע״י הנאצים.

כשהייתי בת 68 בתי הקטנה אורית אמרה לי ״אמא אם לא תגידי לנו מי הם בני משפחתנו לעולם לא נדע״ ובכן לקחתי על עצמי משימה למצוא את בני משפחתי הקרובים והרחוקים יותר. לא היה לי קשה במיוחד כי כל משפחתה של סבתא אסתר הייתה בארץ.

סבא יוסף הורביץ היה בן יחיד כך שלא היו לו אחים או אחיות. נשארו רק צאצאיי שני האחים של סבא נתן וסבתא מרים שהאחד משה שטרנבליץ היגר לארצות הברית והשני צבי הרשל שטרנבליץ היגר לאוסטרליה וכן דודיי ודודותיי, אחיו ואחיותיו של אביו, צאצאיי האח צבי הרשל שטרנבליץ שהיגר לאוסטרליה וצאצאיי האחות זלטה שהיגרו לארצות הברית. אמנם זה היה מבצע, אבל הוא עבר בהצלחה וחידשתי את הקשר עם כל משפחתי בעולם אבל זה כבר סיפור אחר.

אני ערכתי רשימות של כל בני המשפחה עד לפני כ – 10-12 שנה. קיבלתי את שמות הילדים והנכדים בשיחות טלפון עם בנות דודותיי מדרגה ראשונה ובני הדודים מדרגה שנייה. ייתכן ויש לי טעויות ואבקש סליחה על כל טעות שעשיתי ברשימותיי. השתדלתי לדייק במידת האפשר וכל אחד יכול לתקן את הרשימה לפי ידיעתו והבנתו.

אני מתכוונת להוציא ספר על איך מצאתי והתקשרתי אל כל בני משפחתי המורחבת, ספר שיימסר אך ורק אל בני המשפחה כך שכל אחד יוכל בקלות לרשום את תולדות משפחתנו.

היות ואבי היה יותם מאב ואם בגיל צעיר והיו לאבי רק בת ובן, אותי ואת אחי, הוא נתן לי את שם אמו מרים ואת שם אביו לאחי יוסף.

מאז ילדותנו אני הייתי מירה ואחי יוסי (יוסף הורביץ) ואם מישהו קורא מרים ברחוב אני אפילו לא מסובבת את ראשי. זה סימן שהוא לא מכיר אותי. מרים הייתה דודתי, אחותה הצעירה של אמא שלי.

יש לי שלושה ילדים בת, בן ובת. בתי הגדולה היא כבר סבתא ויש לי נין ממנה. אריאלה שלומדת בבית הספר נוף ים ומשתתפת עמי בתוכנית זו של הקשר הרב דורי, היא נכדתי הקטנה ביותר.

וזהו הסיפור שלנו.

נ.ב. כדאי גם להזכיר שבשנות מלחמת העולם הראשונה כאשר היהודים גורשו מתל אביב וסבי גורש מביתו שנבנה בשנת 1888, הגיעו אניות שלקחו יהודים שרצו לצאת מהארץ.

התברר שהשגריר האמריקאי לאימפריה הטורקית היה יהודי והוא שכר 2 אניות שלקחו בין 11,000-16,000 יהודים והעבירו אותם למצרים. בינהם הייתה אחותו של אבי חיה (חיקה) והיא לקחה עמה את האח הצעיר ביותר שלא נשאר עם אביו ושלא ראה אותי יותר, הוא היה בן 12 שנה. האחות הנשואה לקחה אותו עם שלושת ילדיה כדי להקל על אביה שנשאר עם 5 ילדים קטנים, כי סבתא נפטרה בשנת 1916 לפני הגירוש.

לפני מספר שנים הייתי בניו-יורק ויחד עם בת דודתי מדרגה שנייה, שמצאנו אחת את השנייה בשנת 2009, ביקרנו במוזיאון היהודי החדש יחסית, בדרום מנהטן שנקרא: ״The Jewish Heritage Museum" ושם הייתה תערוכה של משפחת השגריר היהודי מורגנטאו, נאמר לי שמשפחה זו תרמה להקמת המוזיאון הזה, ששלח את האוניות לעזרה ליהודים במלחמת העולם הראשונה.

שם בכרכרה כמו שהייתה לשני סביי ישב מר מורגנטאו וחברו הנשיא ווילסון. שם גם קראתי שהנשיא ווילסון נבחר. הוא אמר לחברו מורגנטאו שהוא רוצה לשלוח אותו כשגריר האמריקאי לאימפריה העותומנית. מר מורגנטאו אמר לנשיא: ״אבל אני יהודי, איך אני יכול לייצג את ארצות הברית?״ הנשיא ווילסון אמר לו: ״אם אתה רוצה לעזור ״לעם שלך״ עליך לקבל את התפקיד״ והוא אכן קיבל אותו.

כפי שאנחנו יודעים עכשיו, הוא גם ידע בטורקיה על רצח הארמנים וידע שהטורקים רוצים גם להרוג את המיעוטים בפלשתינה (בינהם כמובן הוריי וכל בני משפחתי) ואכן הוא שלח את האניות שהוציאו יהודים מהארץ. אחותו ואחיו של אבי שירדו עם האניות למצרים חזרו עם כל משפחתם לארץ.

הזוית האישית

סבתא מירה: אני מתכוונת להוציא ספר על איך מצאתי והתקשרתי אל כל בני משפחתי המורחבת, ספר שיימסר אך ורק אל בני המשפחה כך שכל אחד יוכל בקלות לרשום את תולדות משפחתנו.

מילון

דילז'נס
דיליזַ'נְס (מצרפתית: Diligence, שקדנות, התמדה. בערבית: "חנטור" (עגלה) ובעברית: "מהירה"[1]) הייתה כרכרת נוסעים ובה מקום לשישה עד עשרה נוסעים שהייתה רתומה לשני סוסים (בעיר, במישור או בדרך טובה) או שלושה (בדרכים בין-עירוניות ובעליות) והיוותה את אמצעי התחבורה הציבורית העיקרי בארץ ישראל בין אמצע המאה ה-19 לראשית המאה ה-20. ויקיפדיה

ציטוטים

”הכרכרות היו נקראות בזמנים ההם דילז'נס“